| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בחינות רבות מבדילות בין צרפת לבין הארצות השונות, שהזכרתי עד כה. מאז 1814 התקיימה בצרפת חוקה, שלמרות הכל הגבילה לא מעט את זכויות-היתר של בני האצולה, ואפשרה את כינונן של מפלגות פוליטיות; השאלה האגררית נפתרה בצרפת כבר בתקופת שלטון היעקובינים, כאשר שלושה מיליון משפחות איכרים רכשו בתנאים נוחים ביותר את חלקות האדמה שהיו בעיבודן. החוקה המלוכנית של לואי ה- 18 שמרה על הרפורמה האגררית מתקופת היעקובינים, מה שכונה "הערובה המהפכנית". שקבעה, כי העברות הרכוש, שנערכו בעת המהפכה, הן בלתי הפיכות. בנוסף לאלה נשאר גם "קוד נפוליאון" בתוקפו, והוא הבטיח את השוויון בפני החוק ואת החירות האישית. בני האצולה, שחזרו מהגלות, הפגינו שנאה בלתי-מרוסנת כלפי הדמוקרטיה והבונפרטיזם; הם ביקשו לסלק את החוקה ולכונן מחדש את האבסולוטיזם בחסדי האל. הטרור הלבן, שפרץ מייד לאחר התפטרותו השנייה של נפוליאון ביולי 1815, ונמשך יותר משנה, תבע אלפי קורבנות, ביניהם שני מרשלים קיסריים: מישל ניי (Ney) הוצא להורג, גיוּם ברין (Brune) נרצח. בין היעקובינים הרבים שנאלצו להגר היו גם לאזאר קארנו (Carnot), שארגן בשעתו את ניצחון צבאות המהפכה בשנת 1793, והצייר המפורסם ז'אק לואי דויד (David). קארנו נמלט לגרמניה, דויד – לבלגיה. האיום מצדם של הארכי-ריאקציונרים לחסל את כל הישגי המהפכה הוביל במאי 1816 לניסיון התקוממות בראשות הפרקליט ז'אן פול דידיֶה (Didier). הוא אסף סביבו אלף תומכים וביקש להקים בעיר גְרֶנובְּל את ממשל המהפכה. גייסות שהגיעו מפריס חיסלו את ההתקוממות; דידיה ו- 25 מידידיו הוצאו להורג. חודשים אחדים אחר-כך יסד הסטודנט ארמאן באזאר (Bazard) יחד עם פטריוטים מהפכנים אחרים את לשכת "הבונים החופשיים" הרפובליקנים – Amis de la Verite, "ידידי האמת" – שמטרתם היתה למוטט את הבורבונים. לפי דוגמת הקרבונרים האיטלקים, יסדו הקושרים את ארגון ה-Charbonnerie. שבין חבריו היו קצינים-לשעבר, בני המעמד הבינוני, בונפרטיסטים כרפובליקנים. הברית החשאית הזאת הורכבה מתאים ממודרים זה מזה, בני 20 איש האחד, כדי להקשות על זוממי בגידה. בארגון פעלו בעיקרו של דבר, קצינים ומפקדים זוטרים לשם הפלת השלטון הבורבוני באמצעות גיסותיו שלו. בעוד ה-Charbonnerie עוסקת בהכנות להתקוממות, זועזעה שושלת השלטון מתוצאותיה של פעולת טרור אישי, פעולה שהזכירה בכמה מאפיינים את רצח קוֹטסבּואה (Kotzebue) בגרמניה בידי הסטודנט המהפכן קרל לודוויג זאנד (Sand). ב- 13 בפברואר 1820 דקר שוליית הרצענים, לואי פייר לוּבֶל (Louvel), את אחיין המלך, הדוכס מברי, שהיה מועמד לירושת הכתר לוּבֶל, בונפרטיסט נלהב, ראה בבורבונים בוגדים בצרפת. בדומה לזאנד, פעל גם הוא לבדו, ללא שותפים, אף אותו הנחו הזיות, ואף הוא חשב כי נבחר על-ידי ההשגחה העליונה כמכשיר לגאולת עמו. לוּבֶל הוצא להורג בגיליוטינה ביוני 1820. בעוד הצרפתים מרותקים למשפטו של לובל, הגיעו לפריס אנשי ה-Burschenschaften הגרמנים; קארל פולן (Follen), וילהלם סנֶל (Snell) ויוהן פרדיננד ויט (Wit), שנודע בכינויו פון דרינג (von Dörring); כמו כן הגיע לצרפת הקרבונר האיטלקי יואכים פראטי (Prati). הללו ביקשו לתאם את תוכניות ההפיכה בצרפת, בגרמניה ובאיטליה, ויצרו קשר הן עם חברי ה-Charbonnerie והן עם הפרקליט ז'וזף ריי (Rey), שביקש מצדו לייסד את "איחוד המהפכנים האירופים". אין אנו יודעים אם בכלל היתה הצלחה מעשית כלשהי לקשרים החשאיים האלה, שכן מקור המידע בעניין זה הוא בראש ובראשונה דיווחו הלא-מהימן של פון דרינג, מי שהיה חבר בחוג מצומצם של קושרים – חוג הסטודנטים המהפכנים של פולן שפעל בעיר גיסן – ובגד אחר-כך בחבריו. קאנצלר המדינה האוסטרי מטרניך שוכנע, מכל מקום, שהמהפכנים הצרפתים עמדו בראש אינטרנציונל יעקוביני, שמטרתו היתה הרס הממשלים הלגיטימיים בכל אירופה. ההפיכה הצבאית, שאנשי ה-Charbonnerie תכננו ל- 19 באוגוסט 1820, בוטלה ברגע האחרון, ורק בפברואר 1822 התחוללו התקוממויות בקרב חילות המצב בבלפור, בסומיר, בטוראס ובלה-רושל. בראש ההתקוממויות עמד הגנרל איש ה-Charbonnerie, ז'אן בטיסט ברטון (Berton), שהשתתף בשעתו במסעות המלחמה הנפוליאוניים בספרד ובגרמניה. קריאתו לצבא, שיצא לכבוש מחדש את החירות, היתה חסרת-תועלת, וההתקוממות דוכאה במהרה. ברטון וכן רבים מהקצינים ומהמפקדים הזוטרים נידונו למוות; מאות קושרים נאסרו לפרקי זמן ארוכים, תנועת ה-Charbonnerie הובסה, והבורבונים נשארו בשלטון עד למהפכת יולי 1830.
לחלקים נוספים של המאמר:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
