א. וארץ ארכילאוס נהפכה לאפרכיה (נציבות רומאית) ואליה נשלח נציב ממעמד הרוכבים ושמו קופוניוס, ובידו הפקיד הקיסר את כל השלטון, וגם נתן לו לדון דיני נפשות. ובימיו הסית איש אחד מהגליל ושמו יהודה את בני ארצו למרד (ברומאים), באומרו כי חרפה תהיה להם, אם יטו את שכמם לסבול וישלמו מס לרומאים, ומלבד מלכות השמים יישאו עליהם גם על בשר-ודם. והחכם הזה יסד לו כת מיוחדה, שלא דמתה ליתר הכתות (של היהודים).

 

על אורחות חייהם ועיקרי אמונתם של האיסיים

ב. כי שלשה מיני חכמי הדת (פילוסופים) נמצאו בקרב היהודים. על האחד נמנים הפרושים, ועל השני - הצדוקים, ועל השלישי - אלה הנקובים בשם איסיים, והם נוהגים חסידות. האיסיים הם יהודים מלידה, אולם הם עולים על יתר היהודים באהבתם איש את רעהו. הם מתנזרים מתענוגי הבשר, בראותם בהם רעה, ולמעלה טובה נחשב בעיניהם למשול ברוחם ולכבוש את יצרם. גם חיי הנשואים נמאסים בעיניהם, אולם הם אוספים אליהם בני אנשים זרים בעודם רכים בשנים ונוחים לשמוע בלמודים, ומקרבים אותם באהבת-אבות וחורתים על לוח-לבם את חוקיהם. אמנם אין הם רוצים בזה להעביר את נשואי האישה ואת נחלת-האלוהים הקשורה בהם, אולם הם גודרים עליהם מפריצות הנשים, בהאמינם כי אף אחת מן הנשים אינה שומרת את אמונתה לבעלה האחד.

ג. הם מואסים בחיי עושר, ונפלא הוא שתוף הרכוש אצלם, עד כי לא נמצא בקרבם איש מופלג בנכסים. כי חוק הוא להם, אשר כל הנלווה על חבורתם (שיטתם) יפקיר את רכושו לכל החבורה (המסדר) , ולא נמצאה בהם חרפת העני, ולא גאות העשר, כי נכסי כל היחידים התערבו יחד ורכוש אחד לכולם, כאלו היו אחים מבטן. הם חושבים, כי השמן מטמא את הגוף, וכאשר נמשח אחד מהם בשמן בלי רצונו, מוטל עליו למרק את בשרו. כי יפים בעיניהם מכל העור אשר לא רכך והבגדים הלבנים. והפקידים על רכושם נבחרים בידי כל חבריהם וכן גם הממונים על כל דבר נבחרים על דעת כלם , וכל אחד בלי הבדל מחויב לדאוג לצורכי חבריו.

ד. לא עיר אחת היא נחלת האיסיים, כי בכל עיר ועיר יושבים רבים מהם. ולאנשי חבורתם הבאים ממקום אחר הם מוציאים את כל רכושם לשלוט בו כאלו היה שלהם, ואלה האורחים מתהלכים כרעים ומידעים בבתי חבריהם, אשר לא ראו את פניהם עד היום ההוא. ועל-כן אינם לוקחים אתם דבר בצאתם למסעיהם, מלבד כלי-הנשק כנגד השודדים. ובכל עיר נמצא משגיח אחד מבני החבורה, אשר נבחר לנהל את האורחים בבגדים ובלחם. בענוות הילוכם (במלבושם) ובמראה גופם הם דומים לילדים אשר מורא רבם שרוי עליהם, אינם לובשים בגדים ולא סנדלים חדשים בטרם נקרעו הישנים או בלו מרב זמן, אינם קונים דבר איש מעמיתו ואינם מוכרים דבר אחד לשני, וכל אחד נותן לחברו משלו את הדבר הדרוש לחפצו ולוקח ממנו את הדבר אשר יש לו ערך בו. וגם בלי שכר אין האחד מונע את חברו לקחת ממנו את הדבר אשר רצה בו.

ה. בדרך מיוחדה הם עובדים את אלוהים: לפני עלות השמש אינם מוציאים מפיהם דבר חל והם פונים אליו (אל השמש) בתפילות אשר קבלו מאבותיהם, כאלו הם מחלים את פניו לעלות. ואחרי הדבר (עלות השמש) הפקידים שולחים אותם איש איש אל המלאכה, אשר הוא יודע אותה (רגיל בה), והם עושים את מלאכתם בלי הרף עד חמש שעות ביום, ואחרי-זאת הם מתאספים אל מקום אחד וחוגרים אזור-בד ורוחצים את בשרם במים קרים ואחרי טהרתם הם פונים כולם למדור מיוחד, ששמה אינם נותנים לבוא לאיש זר, אשר לא מחברתם, והם הולכים בטהרה כהולך למקום קדוש ובאים אל מקום הסעודה הזה. ובבואם שמה, הם יושבים במנוחה והאופה עובר עליהם ומניח לפני כל איש את לחמו בסדר והמבשל מגיש לכל אחד קערה עם תבשיל אחד. והכהן מתפלל לפני אכלם, וקדם התפלה אסור עליהם לטעום דבר. ואחרי כלותם את הארחה קורא הכהן תפלה שנית. ככה הם פותחים וגומרים את סעדתם בתפלה לאלוהים המכלכל חיים. ואחרי זאת הם פושטים את בגדי הקדש ושבים לעשות את מלאכתם עד ערב. וגם בסעודת הערב הם עושים כן. ובבוא אליהם אורחים (מבני חבורתם) הם סועדים אתם יחד. ואין קול וצוחה מחלל את הדממה בבית (בעת אכלם). וכל איש נותן לחברו לדבר בסדר, ובעיני העומדים מחוץ נחשבה הדממה אשר בבית לסוד כמוס. סבת השתיקה היא, כי אין המסבים שותים יין לעולם והם מודדים את מאכלם ומשתם רק די שבעם.

ו. האיסיים אינם עושים דבר מבלי אשר יצוו עליהם פקידיהם, מלבד שני דברים, אשר להם הרשות לעשותם על דעת עצמם, והם מעשי העזרה ומעשי הצדקה. הרשות נתונה להם להפיק עזרה לכל שואל די מחסורו וגם לפלס לחם לרעבים ככל אות נפשם. אולם אסור להם להעניק לקרוביהם מבלי שאל את פי העומדים בראשם. והם אינם כועסים, רק כאשר נאה להם בצדק, וכובשים את רוחם ושוקדים לנצור אמונים ולהקים שלום (בין איש לחברו). וכל דבר אשר יצא מפיהם חמור בעיניהם מדבר-שבועה, והם גדרו עליהם לבלי השבע, בחשבם כי הדבר הזה (שבועת אמת) קשה יותר משבועת שקר. והם אומרים, כי כבר נחתם דין האדם, אשר לא יאמנו דבריו בלתי אם בנשאו את שם אלוהים. והם שוקדים בכל כחם ללמד את ספרי הראשונים ויותר מכולם את הספרים אשר נמצאה בהם תועלת לנשמתם ולגופם. ומהם הם חוקרים ודורשים את תכונות שרשי הצמחים המעלים ארוכה ואת כוחות האבנים להסיר כל מחלה.

ז. וכי ירצה איש להיספח על חבורתם, לא יוכל להיכנס מיד, כי הם נוטלים עליו להישאר מחוץ שנה אחת וללכת בדרכיהם, ולדבר הזה הם נותנים לו גרזן (מעדר) קטן ואת האזור, אשר בא זכרו למעלה, ובגד לבן. ואחרי אשר עמד האיש בניסיון כל העת והראה לדעת, כי הוא מושל ברוחו, והא מוסיף לקרוב אל מנהגי חייהם ולוקח חלק בטבילותיהם במי-טהרה, אולם טרם נתנה לו רשות לצאת ולבוא ביניהם ולהיות כאחד מהם, כי אחרי הראותו את כוחו לכבוש את יצרו הם בוחנים את מידותיו עוד שתי שנים, ורק כאשר הוכיח, כי הוא ראוי לדבר הזה, הוא מקבל רשות לבוא בסודם, וטרם יגע בלחם החבורה הוא מוסר לפניהם שבועה נוראה, ראשונה, כי יעבוד את האלוהים בצדקה, והשנית, כי ישמור משפט ומישרים לבני-האדם, ולא יעשה רעה לחברו על דעת עצמו וגם לא במצות אחרים, וישנא תמיד את הרשעים ויריב את ריב הצדיקים, וינצור אמונים לכל אדם ומה גם לשליטים, כי מבלי רצון האלוהים לא תיכון הממשלה בידי אדם, וכי בהגיעו לשררה לא ירום לבבו במשרתו ולא ייבדל מנתיניו בבגדים יקרים ולא בעדי תפארה, ויאהב את האמת בכל עת ויחרף את דוברי השקר על פניהם, וישמור את ידיו מגזל ואת טוהרת נשמתו מכסף נמאס, ולא יסתיר דבר מאחיו בני חבורתו ולא יגלה את סודותיהם לזרים, ואף אם יענה עד מות. ומלבד זאת נשבע האיש, כי במסרו את דברי תורתם לא ישנה מן הלשון אשר קבל בעצמו, וימנע מן השד , וישמור מאד על ספרי חבורתם ועל שמות המלאכים. בדברי השבועה האלה האיסיים מזהירים את כל הנלווים אל חבורתם.

ח. ואת האנשים, שנתפשו על עונות חמורים, הם מגרשים מקרב חבורתם. ויש אשר ימות המגרש הזה ברעה וביגון, כי הוא אסור בכבלי נדריו וחוקיו ולא יוכל לנגע בלחם זרים, ועליו לאכול את צמח השדה, עד אשר יכלה בשרו ברעב ויגון. על-כן רחמו (האיסיים) על רבים מאלה ואספום אליהם כל עוד נפשם בם, באומרם כי חבלי-המות כפרו על עונותיהם.

ט. בדיניהם הם חוקרים היטב ושופטים בצדק, ולא ישבו למשפט כאשר ימעט מספרם ממאה איש, ואת גזר-דינם אין להשיב. ואחרי האלוהים הם מכבדים מאד את שם המחוקק, ולאיש המחרף אותו הם עושים משפט מות. ולמדה טובה נחשב בעיניהם למלא את מצות הזקנים והגדולים בשנים. ובהיאסף עשרה אנשים מהם אין האחד פותח את פיו בלי רצון התשעה. והם נזהרים לבל יירקו במעמד אדם ולא לצד ימין, ובימי השבתות הם מחמירים באסור מלאכה מכל היהודים. ולא די להם שהם מכינים את המאכלים לעצמם מערב שבת, לבל יבעירו אש ביום (הקדוש) ההוא, כי אינם נועזים להעתיק כלי ממקומו ולצאת-חוץ (להפנות לצורכיהם). וביתר הימים הם חופרים במעדר (ביתד) - וזה הוא הגרזן הקטן אשר הם נותנים לחבריהם החדשים - חור עמק רגל באדמה ומכסים אותו במעילם, לבל יכלימו את אור האלוהים, ועושים את צרכיהם, ואחרי-כן הם מושכים את העפר התחוח לכסות את החור, ולמעשה הזה הם בוחרים להם מקומות שוממים. ואף כי הטלת הצואה היא צרך-הטבע לאדם, הם חושבים כי היא מטמאה את הגוף ונוהגים לרחוץ אחריה את בשרם במים.

י. ולפי ימי נזרם הם מתחלקים לארבע מעלות. והחברים הצעירים נופלים במעלתם מהזקנים, עד כי בגעת אלה בהם יטבלו את בשרם, כאלו נטמאו במגע איש נכרי. והם מאריכים ימים, ורבים מהם חיים מאה שנה ויותר. ורואה אני את שרש הדבר בדרכי-חייהם הפשוטים ובסדריהם הנאים. והם בזים לכל צרה ומתגברים בעז-רוחם על כל מכאוב, ויקר בעיניהם מות כבוד ותהילה מחיי עולם. המלחמה עם הרומאים חשפה את כוח נשמתם, אשר לא שב מפני כל. כי כאשר נדוש בשרם בגלגל ונמתחו כל אבריהם, כאשר נשרפו חיים או נשחקו עצמותיהם וכל כלי-רצח עברו עליהם, ומעניהם נטלו עליהם לקלל את שם מחוקקם או לטמא את בשרם בדבר אשר לא יאכל, עמדו בניסיון ולא עשו אף אחת מאלה, גם לא התחננו אל מעניהם ולא שפכו דמעות לפניהם, רק נשאו את ייסוריהם באור-עיניים ולעגו לאנשים אשר הקריבו אליהם את כלי-המשחית ובשמחה השלימו את נשמותיהם לאלוהים, כי הוא ישיבן להם (לקץ הימין).

יא. הנה הם מאמינים באמונה שלמה, כי הגופות כלים, יען אשר אין חומרם מתקיים, אולם הנשמות תשארנה לנצח ומות לא ישלט בהן, יען כי צמחו מהאור העליון (איתר). ובלהטי הטבע נמשכו אל הגופות כמו אל בתי-כלא, ואחרי עזבן את מוסרות הבשר כאלו הן נמלטות לחופשי מעבדות ארכה ומתנשאות בשמחה למרום. והם מכונים לדעה אחת עם בני ההלנים, בהראותם, כי הנפשות הטובות חיות מעבר לים אוקינוס, במקום אשר אין גשם ושלג והם שולטים בהן לרעה ורוח-ים (זפירוס) רוח קרה משיבת נפש. (ומעין זה אמרו חז"ל - אבות ד, כב: יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא") מנשבת שם תמיד מים אוקינוס ומשיבה נפש. ונחלת הנשמות הרעות היא קרן חשכה, מקום סער וסופה וייסורי נצח. ואני חושב, כי גם היונים חשבו כדבר הזה, כאשר נתנו לנחלה לגיבוריהם, אשר קראו להם בשם הרואים (אדירים) והמתואים (חציי-אלוהים-בני-אלוהים), את איי המאשרים, ואת הנשמות השפלות הושיבו בשאול (הדס), בנחלת הרשעים, הן כה יאמרו אחדים בשיחות מני קדם (מיתולוגיה), כי שם נושאים את עוונם סיסיפוס וטנטלוס ואכסיון וטיטיאוס (ארבעה גיבורים מהמיתולוגיה היונית) ובזה הם רוצים להראות, לראשונה כי אין הנשמות כלות, ואחרי-כן להורות את האדם לבחור בטוב ולמאוס ברע, כי הטובים עוד יתחזקו במעשי טובתם כל ימי חייהם, בקוותם לשכר אשר ימצאו אחרי מותם, והרעים יעצרו מלכת אחרי יצרם, כי גם אם ימלטו מעונש כל ימי חייהם, הנה נצפנו להם ייסורי נצחים אחרי מותם, וזאת היא גם דעת אלוהים (תיאולוגיה), אשר האיסיים מלמדים בדברם על הנשמה, והיא קסם, אשר הם מצודדים בו את נפש האדם, ולא ימלט ממנו איש אשר טעם מפרי חכמתם.

יב. ובקרבם נמצאים אנשים המתאמרים (מתיימרים) לדעת את העתידות מראש. כי מילדותם שקדו ללמוד את ספרי הקדש וקנו להם דרכי-קדשה שונים. וגם התבוננו בדברי הנביאים, וכמעט לא שגו מעולם בנבואותיהם לעתיד.

 

ועוד כת שנייה לאיסיים

יג. ויש עוד כת שניה לאיסיים, ואנשיה אינם שונים במנהגיהם ובחוקותיהם מיתר אחיהם, ורק במשפטם על הנשואים נבדלו מהם, בחשבם כי האנשים, אשר אינם נושאים נשים, פורקים מעליהם חלק גדול מן החיים - את נחלת-אלהים. ועוד דבר גדול מזה: הן אם כל האנשים יחשבו זאת, יעבור זרע האדם מן העולם. אולם הם בודקים שלש שנים את הארוסות ואחרי הכירם על-פי שלש טהרות, כי הן יכולות ללדת בנים, הם נושאים אותן לנשים. והם אינם נגשים אל נשיהם בעת הריונן, להראות, כי לא למלא את תאוותם לקחו נשים, רק למען החיות זרע על האדמה. והנשים רוחצות את בשרן בסדין (בחלוק), בעוד אשר הגברים שמים עליהם אזור. אלה הליכות הכת הזאת.

 

על הפרושים והצדוקים

יד. ומשתי הכתות הנשארות הפרושים הם האנשים, אשר יצא להם שם חכמים יודעים לבאר את החוקים באר היטב, והם יצרו את הכת (המחבר כותב כאן שוב הירסיס- שיטה השקפה) הראשונה (בין היהודים). הם אומרים, כי הכל תלוי בגזרה (הימרמני-ההשגחה) ובאלוהים, ורק מעשה הצדק (הטוב) והפכו (הרע) נמצא ברבי בידי האדם, אפס כי גם הגזרה מסיעת לו בכל דבר. והם אומרים, כי כל הנשמות אינן כלות, אולם רק נשמות הטובים עוברות אל גוף שני (חדש) , ונשמות הרשעים נדונות לייסורי עולם. והצדוקים, הם בני הכת השניה, כופרים בגזרה בכלל ואומרים, כי האלוהים הוא רחוק ממעשה הרע ואינו משגיח אליו. והם אומרים, כי נתן לאדם לבחור בטוב או ברע וכל איש פונה אל אחד משני אלה על דעת עצמו, והם כופרים גם בנצח (השארת) הנשמה וגם בעונש ובשכר העתידים בשאול (הדס - כאן: בעולם הבא). והפרושים אוהבים איש את רעהו ודורשים שלום לכל העם, והצדוקים קשים גם לאחיהם (בני חבורתם) ומקבלים את פני חבריהם בכעס, כאלו היו נכרים להם. אלה הדברים היו לי לספר על-דבר החכמים (הפילוסופים) בקרב היהודים.