במהלך מלחמת העולם הראשונה מצאו עצמם כ- 4000 יתומים מושלכים ברחובות ברחבי צפון הארץ. יוסף בוסל, איש דגניה, נרתם להצילם

תקופת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל (1918-1914) הביאה למשבר חמור ביותר בחיי היישוב בארץ. אלפי אנשים גורשו מבתיהם ונדדו ללא בית במושבות השרון, השומרון והגליל, וחיו מקצבאות שקיבלו מוועדי ההגירה שהוקמו כדי לטפל בהם. מלבד הנופלים הרבים במלחמה, שרר רעב ונפוצו ברחבי הארץ מחלות קשות, שהותירו אחריהם כ- 4,000 יתומים.

ועדי ההגירה שהוקמו בזמן המלחמה וטיפלו בבעיות קיומיות, לא היו מסוגלים לתת מענה הולם לבעיית יתומי המגורשים, שהתעוררה לקראת סוף המלחמה. הראשון שפעל לפתרון הבעיה היה יוסף בוסל (1919-1891), שעלה ארצה ב- 1908 והיה מהוגי רעיון הקבוצה וממייסדי דגניה.

בוסל, איש דגניה, יצא באותה עת נגד מדיניות המענקים של ועדי ההגירה, שלדעתו שחררה את הפרט מן הדאגה לקיומו ויצרה תחושה של תלות. באחד הימים בהיותו בטבריה, הציג בפניו ד"ר פוחצ'בסקי כמה מיתומי טבריה הפליטים, וכן את תנאי חייהם. בוסל ראה את הדלות ואת המצוקה, ואת הילדים המתגוללים בחוצות ללא יד מטפלת, רעבים, עירומים למחצה ואכולי כינים, והחליט בו ברגע לפעול לשיקומם. בתוך זמן קצר החל בהקמת "מעונות" מתאימים, במטרה להרחיק את הילדים מסביבתם הקשה ולחנכם מחדש לחיי יצירה ועבודה על אדמת הארץ. על פי חזונו, היו אמורים ילדים אלה להפוך למתיישבים העתידיים, ודגניה אמורה הייתה להפוך לאם הקבוצות וליסוד לבניין הארץ: "אבן השתייה לחיים חדשים ולגאולה".

אלף אנשים יכולים אנו להציל

בוסל צירף אליו כמה שותפים, ואלו פעלו בחיפזון להקמת המעון הראשון, אף שלרשותם לא עמדו מבנים או צוות מחנכים מיומן. תחילה שכנע בוסל את ועדי ההגירה להקציב 80 פרנק לילד בכדי להוציאם מן "המרתפים הטחובים", והתרוצץ בגליל וביהודה לקידום מטרותיו, שכן: "אלף ילדים, אלף אנשים פרודוקטיביים יכולים אנו להציל, אם נוציאם מהמרתפים ונטפל בהם טיפול קונסטרוקטיבי – ולא פילנטרופי". שותף לפעילותו מצא בזאב כרמי, מנהל בית ספר במלחמיה, ובאחותו שרה בוסל שהתנדבה לשמש אם לילדים. על אף המחסור בתנאים בסיסיים החל כרמי בהכנות לקליטת הילדים במלחמיה, והצוות החל בהעברת הילדים מטבריה למושבה. תחנתם הראשונה הייתה חמי טבריה, לצורך רחצה ותספורת: "הם הופשטו ובמים החמים נוקו מן הזוהמה שדבקה בהם בתנאי הדיור האיומים. את הבגדים המזוהמים העלו באש במדורה שערכו ע"י חמי טבריה, הייתה זו אבוקת אש שהאירה לילדים בימי עניים" (י' ברץ, דגניה, תל אביב 1980, עמ' 298).

התחנה השנייה הייתה קבוצת כינרת, שם קיבלו לחם, תה חם וצימוקים. בליל חורף קודר, בראש חודש טבת תרע"ח (16.12.1917), הובאו הילדים בעגלה שאותה נהג בוסל למלחמיה, אך קליטתם הייתה קשה:

הילדים היו חלשים, מזוהמים, בלתי מחונכים, בני גיל שונה מארבע עד ארבע עשרה, בני עדות שונות, ספרדים, אשכנזים, מזרחים ותימנים. הובאו בתנאים קשים למדור אחד צר והוצרכו להיכנס לחיים תרבותיים ושקטים. מחסור הכסף העיק על החיים ולא נתן אפשרות להבליג על המכשולים האלה והמטפלות בילדים עייפו מהם והיו מוכרחות לעזוב את מקומן לאחרות (ז' כרמי, לתולדות המעון לילדי יפו במלחמיה, אצ"מ).

היות שלא נמצא מבנה מתאים לקליטת הילדים במושבה, "הוחרם" בית הפקידות. הילדים שוכנו בו בשני חדרים וישנו על מחצלאות ומזרוני קש שנפרשו על הרצפה (בתחילה גם שמיכות לא נמצאו). המחסור שלט בכול: את בגדי הילדים המטולאים תרמו תושבי המקום, והם לבשו אותם ללא בגדי גוף. בלילה ישנו ללא סדינים ומן הכרים המועטים התעופפו הנוצות לכל רוח. על הקשיים הכספיים מעידים מכתביו של כרמי, מנהל המעון, לוועד ההגירה.

לא הייתה ברירה אלא להתאכזר ולא לתת לילד פרוסת לחם נוספת. הגענו לחומרה יתרה, אף נקטנו בעונשים מהסוג הגרוע ביותר. בהמשך הזמן, כשהתזונה נשתבחה מעט בעזרתה הטובה של שרה חנקין, אף נתפרו תלבושות חדשות מבד ערבי גס לילדים, יכולנו לנהוג במשטר נוח יותר (שם).

אחד העקרונות המרכזיים אותם נקט כרמי היה החינוך לעבודה:

הצבנו לנו לחק להלחם ברחמנות הרגילה להתפשט במעונות. על כן אחזנו בשיטת העבודה. על יד ביה"ס נמצא גן ירק שכל ילדי המעון עובדים שם. כל הילדים בלי יוצא מן הכלל עובדים בשעות החופש מלימודים במטבח, בכביסה, הבאת חול חמר הסקה וכו' [...] התוצאות הן משמחות. הילדים ממלאים את העבודה ברצון.

כרמי פנה גם למושבות הגליל כדי שיעסיקו את החניכים הבוגרים, אך אלה לא נענו לבקשותיו. לעומתן התגייסה כל מלחמיה לעזרה: הנערות, למשל, הקימו בחצר בית הספר טאבון, טחנו קמח ואפו פיתוח. כן אספו בגדים משומשים, סידרו מקלחות וברזים בסוכות ורחצו את ראשי הילדים המגולחים. לעתים הגיעו למעון "מתנות" מדגניה או מאחד האיכרים במושבה: עגבניות, בצלצלים, ומעט חלב לילדים חולים. גם ילדי המושבה התגייסו:

מה טובים היו ילדינו, ילדי המושבה, שמצאו את הדרך החברית להתחלק עם הילדים בארוחת הבוקר השניה שלהם [...] לא תהיה זו פראזה אם אגיד שילדי המושבה קיבלו מאת ילדי הפליטים יותר מאשר הילדים האלה קבלו מהם (ז' כרמי, מחנך ודרכו, חיפה תשכ"ה, עמ' 200).

בוסל וחבריו השתדלו לא לנתק יתומים מאחיהם, ובין היתומים היו ארבע בנות ממשפת בז'רנו, בנות 4, 8, 11, 14; שני אחים ואחות ממשפחת אוחנה, בני 7, 10, 13; רק לשלושה יתומים בלבד לא היו אחים. במהלך התקופה כולה הוצא הסכום הגבוה ביותר על לחם ותבשילים, אך נוסף לכך הוצאו סכומי כסף גם על מכשירי לימוד ועזרה רפואית. רוב מקורות ההכנסה היו מוועד ההגירה, אך היישובים דגניה, כינרת, מרחביה, תל-עדש, יבנאל, בית גן ומגדל תרמו אף הם כרבע מהוצאות החזקת הילדים. לאחר שחרור הגליל בסוף 1918, נוסד בכספי הג'וינט בית ילדים בעיר צפת, וילדי מלחמיה הועברו אליו.

שוני גדול לטובה: המעונות בסג'רה ובצפת

המעון השני, בסג'רה, נוסד בי' באייר תרע"ח, (22 באפריל 1918). מנהלו היה א' קרינקין, ולצדו פעלו המורים אוריה פלדמן, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר) ודוד אשרי. כחודשיים לאחר הקמת המעון נמצאו בו 52 ילדים בני 6 עד 16.

הילדים הגיעו למעון עירומים למחצה, ובהגיעם למקום נלקחו בגדיהם הבלויים ונשרפו, והילדים קיבלו כותנות וחליפות חדשות. לילדים בסג'רה ניתנו תנאי מחיה הולמים: "דירה, אוכל, בגדים, לבנים, כרים, מצעות וסמיכות, רחיצה וכביסה, שירות חינוך ולימוד, עזרה מדיצינית במקרה של מחלה וכו' " (א' קרינקין, התפתחות ומצב המעון בסג'רה מיום היוסדו עד היום, אצ"מ).

לרשות המנהל עמד צוות של חמישה עובדים שעבדו כולם בהתנדבות. עד מהרה החליט ועד ההגירה הכללי להגדיל את מספר הילדים במעון ל- 80, והדבר חייב פינוי של מגורשים שהשתכנו במחסן המעון. אלא שהמגורשים לא התפנו ומספר הילדים לא הוגדל. על פי קרינקין, "הילדים החלשים מרעב ומחסור הבריאו באופן מצוין, בהתנהגותם שבתחילה הייתה פרועה מאוד, כמובן ילדים עזובים בלי הדרכה וחינוך – מורגש שוני גדול לטובה" (שם).

בט"ו באב נפתח בידי בוסל בצפת מעון שלישי. למעון התקבלו בסך הכול 46 יתומות, 24 בנות פליטים ו- 22 יתומות מצפת. פתיחתו הייתה חגיגית, משום שהשתתף בה קאימקם העיר שנידב 500 ק"ג חיטה.

כאמור, מספר היתומים הכולל הגיע לאלפים, ובמעונות של בוסל שהו בסך הכול 109 ילדים ממגורשי יפו, תוך חלוקה שווה למינים ולעדות. המתנדבים במעונות עשו עבודת קודש, אך ברור היה לכול שיש למצוא לבעיה פתרון מוסדי כולל.

יום היתומים

משנוכח בוסל כי הקמת המעונות במלחמיה ובסג'רה אינה מהווה פתרון כולל, כינס אספה שמטרתה להביא לידי מודעות כללית למצב. לאספה זומנו 19 אנשי חינוך וציבור, ובוסל פתח את האספה בקביעה שעניין המעונות אינו צריך להיות עניין פילנתרופי מקרי כי אם מטרה יישובית. לפיכך, יש להוציא את הטיפול בהם מוועדי ההגירה ולהטיל את הפתרון על הציבור כולו.

"על כל הציבור הקרוב לחללים, החושב והמאורגן, להחזיק, לטפל ולחנך את בניהן לאחר שבני המשפחות נפלו חלל". המשתתפים הסכימו עם קביעותיו של בוסל, והגיעו למסקנה שיש להקים מעונות נוספים על פי הדגם של מלחמיה וסג'רה. זאב כרמי, לעומתם, טען שהמעונות הוקמו בחופזה, לא הוכשרו כראוי, לא הוכשר צוות עובדים קבוע ולא זכו לתקציב הולם. אף הוא עצמו היה שותף לדעה שאין זה מתפקידו של ועד ההגירה לעסוק בפתרון בעיית היתומים, ושלשם כך דרושה הנהלה מיוחדת, שתראה לפניה את המטרה "להשיב להם [ליתומים] פרצוף אדם שנסתלק מהם". בוסל הוסיף ותבע להקים גוף ציבורי שיטפל ביתומים, יקציב תקציב הולם לפתרון דחוף עבור 300 מיתומי המהגרים ועבור 100 מיתומי צפת וטבריה. הוא הגיש הצעת תקציב עבור הטיפול בילדים אלה על סך 14,000 פרנק, שימומן מכספי המשרד הארץ-ישראלי, ועד ההגירה, משרד המושבות, נדבות פרטיות ומושבות הגליל התחתון.

בסופה של האספה נבחר "ועד הנהלה" מורחב וועד פועל מצומצם, שחבריו היו יוסף בוסל, ישראל אדלר, זאב כרמי, שמואל דיין, אליעזר פפר ויעקב אפטר. כצעד ראשון למימוש ההחלטות פנה בוסל למועצת הפועלות, שהתכנסה בשרונה בקיץ תרע"ח, בניסיון למצוא צוות קבוע לעבודה במעונות.

במהלך המלחמה נעשו גם ניסיונות נוספים לפתור את מצוקת היתומים. לאחר הקמת מעונות הילדים הראשונים, עורר מאיר דיזנגוף את בעיית היתומים בפני ועדי ההגירה וראשי המוסדות, וניסה לנקוט יזמה לשיקום היתומים תוך כדי מלחמה. כדי לעורר את המנהיגים לפעולה, הוא תיאר את הפער הנורא בין החיים היציבים שקדמו לגירוש לבין המצב הנוכחי:

אותם האנשים שפגשנו ברחובות מקומות מגוריהם העליזים, כל אחד שמח וטוב לב בהיות כרסו מלאה ודירתו מרווחה. בחברה תפש לו מקום נכבד, ולבו מלא תקוות ע"ד עתיד מזהיר ומוצלח, ועכשיו מתגוללים באורוות ובאהלים, סובלים רעב, ויגון, והתקוה הממושכה לשלום קרוב, מחלה את לבם עוד יותר [...] רעבים ונדכאים נעים כצללים לנגד עינינו [...] מאות מאחינו אלה שלא יכלו לסבול את הצרות, והנדודים המרים ועזבו את העולם הזה המר והלכו להם למנוחות שאננות (מ' דיזנגוף, יום היתומים בט"ו באב, אצ"מ).

גם דיזנגוף ראה ביתומים בעיה לאומית והציע להקים מפעל "עזרה ליתומי קרבנות המלחמה". הוא טען שאת הילדים חייבים להציל כי הם "כל תקוותינו לעתיד". לפיכך ביקש מהערים ומהמושבות (בפרט מטבריה ומצפת) לאסוף נתונים על היתומים: שמות, שמות הוריהם, האם הם יתומי מהגרים או תושבי המקום, גובה העלות לאחזקת ילד בכל עיר, והסכום שהיישוב מוכן להשקיע באחזקתו.

כדי ליצור מודעות ציבורית לבעיה, הציע להכריז על ט"ו באב תרע"ח "ליום היתומים בכל מושבות הגליל ושומרון", וביקש מכל אחד ואחד ביישוב להרים את תרומתו, "כסף, חיטה, פרודוקטים אחרים", תוך שוועד ההגירה ישלח מתנדבים שיאספו את התרומות.

לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים חזר בוסל להתמסר לביתו בדגניה. היתומים שאסף שהו במעונות בסך הכול חודשים מספר, אך תקופה זו השפיעה על חייהם בבגרותם, כמו שכתבה חיותה בוסל: "הרבה שנים לאחר מכן הייתי נפגשת עם אותם ילדים שגדלו כולם אנשי עבודה וזוכרים בגעגועים את הימים והפגישות עם יוסף" (ספר בוסל, תל-אביב תשנ"א, עמ' 299). פתרונות כוללים לבעיית יתומי ארץ ישראל ניתנו מאוחר יותר על ידי "ועד הצירים", שנתן עדיפות לסיוע ליתומים, לאלמנות ולחולים.

ספק אם בוסל ב- 28 שנותיו (הוא טבע בכינרת והותיר אחריו אישה ובת) הצליח להפוך את דגניה ל"אבן השתייה" של ההתיישבות העובדת, אך לילדים עצמם הצליח להעניק פינה חמה, מזון משופר, בריאות ויחס חם, בתקופה שבה לא היה להם איש מלבדו.

__________________________________________________________

תודתי לשמואל חדש, איש קבוצת כינרת, ולרחל עבאדי, ארכיונאית בקבוצת דגניה א.