את תיאור העלייה לרגל למירון במועד ההילולא בל"ג בעומר שלהלן העלה על הכתב ר' שמואל הורביץ, (צפת תרס"ה [1905] – ירושלים תשל"ב [1972]), בן למשפחה חב"דית יחסנית מצפת, שהפך כבר בנעוריו לחסיד ברסלב נלהב, למגינת לב משפחתו וסביבתו הקרובה. הורביץ קל הכתיבה הותיר אחריו ירושה ספרותית לא מבוטלת. כמקובל וכמצווה בקרב חסידי ברסלב עסק כל ימיו בהדפסת חיבורים ברסלביים קנוניים. בעצמו גם ערך והוציא לאור שני קבצים חשובים הכוללים מסורות ברסלביות שונות (כוכבי אור, ירושלים תרצ"ג; אבני"ה ברזל, שם, תרצ"ה), אך החשוב בחיבוריו הוא בלא ספק ספרו חיי שמואל (א-ב, ירושלים תשנ"ב), זהו חיבור אוטוביוגרפי מקיף המגובה בקובץ ממכתביו שראו אור באחרונה (מכתבי שמואל, א-ב, ירושלים תשס"ד) ושמתוכו נלקח התיאור שלהלן, יש לזכור כי הספר נכתב בתוך חוג שהכתיבה האוטוביוגרפית המקיפה זרה לו, הספר הוא אפוא מקור לא אכזב להיכרות עם עולמו הדתי הנסער והייחודי של נער צפתי מן ה"יישוב הישן", והוא כולל חוויות נעורים אישיות, התלבטויות, חלומות, מאורעות בני הזמן, והצצה אל תוך חיי היום-יום בקהילת המחבר.

בשנות העשרים של המאה הקודמת, הימים שהורביץ מתאר בספרו (הדברים שלהלן מתייחסים לל"ג בעומר שנת תרפ"ב [1992]), כבר היה המקום הקדוש במירון לאתר העלייה לרגל המרכזי בארץ ישראל, תשומת הלב הציבורית למקום נמתחה על פני כל ימות השנה, היא גאתה במועדים השונים אך בעיקר בימים שאחרי פסח, והגיעה לשיאה כחודש אחריו, בי"ח באייר הוא ל"ג בעומר, יום ההילולא של ר' שמעון בר יוחאי.

חסידי ברסלב מקבילים בין קברו של ר' שמעון בר יוחאי לבין קברו של רבם שבאומן, שנשמתו נתגלגלה כידוע מנשמת רשב"י, והם היו ועודם השאור שבעיסת הבאים למירון, הנלהבים שבהם עושים תקופות ארוכות במירון ועורכים "התבודדויות", ריקודים, טבילות, ותפילות במתחם עצמו ובהרים ובגיאיות שסביבו. הורביץ נמנה עם חבורה קטנה של חסידים נבחרים שכאלו, בני גילו או מעט מבוגרים ממנו, שאחד מהם, ר' ישראל דב אודסר ("בעל הפתק"), היה לימים לדמות המסמלת יותר מכול את ההתחדשות של חסידות ברסלב בארץ ישראל בשנים האחרונות. סיפור תולדות חייו של הורביץ גדוש בסיפורי ביקוריו החוזרים במירון, אך הקטע שלהלן יוצא דופן בתוך כל אותם תיאורים.

תיאורו של הורביץ את ל"ג בעומר במירון שונה מן התיאורים המקובלים של מאורע זה, ומדגיש בעיקר את האיכויות הספיריטואליות של המאורע ובעיקר של המקום. על רקע סדר היום "הרשמי" – הבאת ספר התורה מצפת, ההדלקה על גג הקבר, הדלקת הנרות, התפילות וקריאת הזוהר, מדגיש הורביץ את תחושת ההתעלות של חסיד מתבונן:" ממש המקום זה הוא בחינת למעלה מהמקום , והזמן שם למעלה מהזמן, אשרי הזוכרה לבוא לשם תמיד ומכל שכן בערב ל"ג בעומר ול"ג בעומר".

והנה אנוכי גמרתי בדעתי להיות במירון עד חג השבועות, אצל ציון התנא האלוקי ר' שמעון בר יוחאי זיע"א. כי בל"ג בעומר, כשיש העולם הגדול, קשה לעבוד ה' כל כך [...] והעיקר מסוגל במירון, כי שם אויר נוח וזך, והרים וגבעות ונהרות ומדבריות, וחוץ לישוב ומסוגל לעבודת ה', ובפרט שיש שם מערות הרבה וקברות צדיקים.

והעולה על הכל הוא ציון התנא האלוקי רשב"י זיע"א, ממש אין דוגמתו החיות שמרגישים שם וההתעוררות שיש שם [...] ובפרט בל"ג בעומר. איזה ימים לפני ל"ג בעומר כבר יש אנשים שם במירון שעוסקים בעבודת ה', בתפילה ותהלים ולמוד זוהר, ומזמרים ומרקדים ומשמחים שם, ובפרט בערב ל"ג בעומר. מי ישער גודל החיות שהיו מרגישים בדרך שהלכו למירון רגלי, על יד ההרים וגבעות ומדבריות היפים ומלאים חן, ממש נחשבו לי לפנינים יקרים, והמוח היה מאיר ע"י שהלכו אלה הדרכים.

ובערב ל"ג בעומר הדרך מלא אנשים נשים וטף, ואחר כך כשהולכים עם הספר תורה, אז בצפת השמחה הגדולה, וגם בכל הדרך השמחה גדולה ועצומה, ובפרט כשמגיעים למירון עם הספר תורה, הולכים מההר הסמוך פסיעה בפסיעה, עם זמר ונגון וריקוד וכל מיני כלי זמר, והעולם הוא גדול ורב מאוד בחצר ובחוץ, וכולם משמחים את עצמם בשמחת התורה, ואף אלו שהם בפנים ועוסקים בתפלה ועבודת ה' יוצאים לקבל את פני הבאים עם ספר התורה ומשמחים עם התורה בכל מיני שמחות וריקודים בכל מיני אופנים.

ובפנים אצל הציון הקדוש, כבר בימים האחרונים שלפני ל"ג בעומר, ההתעוררות כל כך גדול ורב בלי שעור וערך, וכבר מלא אנשים עוסקים בתפילה ופרישת שיחה והתבודדות ותשובה, ובפרט בערב ל"ג בעומר. מי יהלל, מי ימלל, מי יפאר גודל הבושה וההרהור תשובה וההתעוררות של כל מי שנכנס לפנים אצל הציון הקדוש.

ובפרט בעת שמביאים הספר תורה, ממש אין התעוררות בעולם, ובושה שבושין בעצמו על שרחוקים מהשם יתברך, ואהבה עד שבוכין מחמת אהבה ותשובה, והדמעות נוזלים מעצמם, אפילו ביום כיפור בעת כל נדרי ונעילה אין ערך להתעוררות שבערב ל"ג בעומר ובל"ג בעומר במירון, וממש מי שלא ראה זאת לא ראה התעוררות מימיו.

ובפרט כשמגיע תפלת המנחה של ערב ל"ג בעומר, אז אנחנו חסידי ברסלב מתפללים מנחה, בניגון של המנחה של ערב ראש השנה באומן ובהתעוררות כזה, וכל אחד מלא תשובה והתעוררות ודמעות, ואחר כך תפלת מעריב וספירת העומר אין לשער ולהעריך כלל ההתעוררות והשמחה וכו', וכן כל הלילה של ל"ג בעומר, ויום ל"ג בעומר כל היום, וגם אחרי ל"ג בעומר כשנכנסין בפנים אצל הציון הקדוש מרגישים שם את ההתעוררות לתשובה ממש בלי שעור וערך כלל, אין דוגמתו.

והקולות והתפילות אינם פוסקים באלו הימים והלילות אף רגע, וכל הזמן הזה בחצר מחוץ לציון הקדוש השמחה והחדוה וההלולא אין לשער ולהעריך כלל, שמחה כזו אין דוגמתה, והכלי זמר מנגנין מיום ערב ל"ג בעומר בצהרים ועוד קודם, עד ליל אחר ל"ג בעומר בלי הפסק רגע. וכן הריקוד אינו נפסק אף רגע ובפרט בעת ההדלקה על הגג אין לשער השמחה, ממש מי שלא ראה השמחה הזו לא ראה שמחה וחיות מימיו [...]

וגם המקום שם מלומד בנסים למעלה מהטבע, כי כמה נסים ומופתים ראינו בעיננו מלבד מה ששמענו מאבותינו ואבות אבותינו שספרו לנו, ממש המקום זה הוא בחינת למעלה מהמקום, והזמן שם למעלה מהזמן, אשרי הזוכה לבוא לשם תמיד, ומכל שכן בערב ל"ג בעומר ול"ג בעומר.