דוד כהנא נולד ב-1903 בגז'ימאלוב (הרימאלוב), פולין. הוסמך לרבנות בשנת 1929, כמו כן, יצא ללימודים בווינה, שם קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה. בשנת 1930 מונה לרב בית הכנסת סיקסטוסקי בלבוב ועסק גם בהוראת היהדות. הרב ד"ר כהנא, עבר תקופת השואה בגטו לבוב ובגטאות נוספים בגליציה המזרחית. לאחר המלחמה עסק בשיקום חיי הקהילות היהודיות בפולין בתפקידו כיו"ר ועד הקהילות, יו"ר מועצת הרבנים ורב ראשי בצבא הפולני. בשנת 1950 עלה ארצה ושירת ברבנות הצבאית הראשית וכרב צבאי ראשי לחיל האוויר. לאחר מכן כיהן כרב הראשי של יהדות ארגנטינה ובשנת 1975 שב לישראל. בקטע זה הוא מתאר את התמודדותם של תושבי הגטו נוכח המציאות הקשה.
כותבי היומנים כתבו ארוכות על ההשפעות הנפשיות של השהייה בגטו על היהודים. תחושת ההשפלה המתמשכת לצד הפחד המתמיד היו עלולים למנוע מהם את היכולת להיאבק למען הישרדותם האישית. אנשי הגטו ביקשו, מי במודע ומי שלא במודע, לגונן על עצמם בהימלטות אל חומת האדישות.
בסמטאות הצרות והזוהמות של הגטו התרוצצו אלפי יהודים המחפשים קורת גג. אבל הלכי הרוח היו שונים מאלו שלפני שנה. באדישות התהלכו ליד מחלקת הדיור ילדים שהוריהם אבדו באקציה, בעלים שאיבדו נשותיהם וילדיהם, בודדים ששרדו ממשפחות שריסקה האקציה באכזריות, כרתה מהגזע... אנשים רבצו בעליות הגג, במרתפים, ילדים קטנים יתומים, שכבו על האדמה, בצל מדרגות. אבל עניינים אלה כבר לא עשו רושם על איש. כה עצום היה האסון, עד שהיהודים ששרדו לא התרגשו משום דבר, וליבם כאילו התאבן.
לקריאה נוספת באתר יד ושם:
יומנים נוספים בנושא גטו ובידוד
אנציקלופדיית הגטאות
מבחר חומרים בנושא גטו ובידוד
