| מאגר מידע |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
אשבורן חנה-אידה, ילידת האג (Hague), הולנד, 1929. הגענו למחנה ריכוז ווסטרבורק. נסענו המון שעות, וכשהגענו היה כבר אחרי הצהריים. אני באמת לא יודעת למה זה לקח כל כך הרבה שעות, אבל ככה הסיעו אותנו. מזל היה שזו לא היתה רכבת של בהמות. זאת היתה רכבת מיושנת, אבל רכבת עם תאים. טוב, אנחנו באנו שם לווסטרבורק, ומיד התנפלו על אבא ואמא 'באתם, באתם, אתם תהיו אתנו בצריף של ההכשרה, אתם חייבים להיות אתנו, שמרנו לכם מיטות'. והנה באמת בדרך ראינו כל מיני חברים מההכשרה, שתמיד היה לנו מגע אתם, ונכנסנו לצריף הזה אחרי שכמובן היינו צריכים למסור כסף שהיה לנו אתנו, והיינו צריכים לעבור בדיקות אם אנחנו מתאימים, אם אין לנו כינים. טוב שלמזלנו אנחנו באנו מהבית. ונכנסנו לצריף הזה, ונשארנו ממש בפתח, מפני שהאנשים, הנוער של ההכשרה היה מאוד אהוד על המנהלים של המחנה הזה, והיו להם הטבות. ובין ההטבות היה, שהביקורת בתוך הצריף לא היתה כל כך קפדנית, ולמה בפה פעור? מפני שבחיים שלנו לא ראינו דבר כזה. כל חלוץ וכל חלוצה עשה מהמיטה שלו, - וזה כל מה שהיה לאנשים שם - ארמון, בית, מה זאת אומרת? התקינו מדפים עם המראה לגילוח או המראה כדי להתאפר קצת... ש. בנים ובנות היו ביחד? ש. באיזה חודש הגעתם? אנחנו ידענו שצריך להישמר בכל הכוחות ובכל מה שניתן - לא להישלח הלאה. מה שהיה טראומטי עבורי, בתור ילדה במיוחד, היה הימים שהרכבות היו נוסעות. ושהיו בוחרים את האנשים שצריכים להישלח ברכבות. הטרגדיות, הבכי, כשלמשל, האם נבחרה להישלח והבת יכלה עוד להישאר מפני שהיא השתייכה להכשרה. זה היה מאוד קשה. וזה היה כל שבוע מחדש נותן כל כך את ההרגשה שיש סכנה גדולה, שהסוף קרב. איך יהיה הסוף, לא ידענו מה יהיה הסוף. חשבנו כמובן שמרוב תת-תזונה אנחנו רק מזה כבר נוכל לגמור... אני ישנתי מעל לאמא. היו שם שלוש מיטות אחת מעל לשניה, כאשר מעלי היתה בחורה מההכשרה, חלוצה, ובאמצע אני ואמא למטה. ואמא תמיד אמרה, תחזיקי לי את היד אז תצליחי להירדם, ולא תפחדי. ובמשך הזמן התרגלתי, ולפעמים הייתי מתעוררת בבוקר והיו המון מיטות ריקות, מפני שבלילה היתה רכבת, ואני אפילו לא שמעתי, כי החזקתי ביד של אמא. זו היתה תקופה מאוד קשה, כי למשל, האחות האמצעית שלי, זאת שהיתה בשנתיים גדולה ממני, עבדה בתור מטפלת בבית היתומים. ובהתקפות היו [נשלחות] קטגוריות שלמות של אנשים, קבוצה של מחלה כזאת וקבוצה של מחלה כזאת, אנשים מסוג כזה וכזה, ולפתע מעמיסים על רכבת והם היו נעלמים. ולאחותי היה הרבה יותר קשה מבחינה נפשית מאשר לי. גם מבחינה פיזית, בגלל השלב בחיים שלה שבו היא היתה, כבר בת 17, והיתה זקוקה למזון טוב, כי היא גדלה והיתה צריכה לצאת מגיל ההתבגרות, וגם בגלל סוג העבודה שהיה לה. היא התקשרה לילדים, לתינוקות, לילדים הקטנים, והיתה צריכה להלביש אותם ולארוז להם כדי להישלח, ותמיד שוב להיפרד. אחותי הבכורה היתה בהכשרה, בת 18-19, והשתתפה לגמרי בחיים של הקבוצה הזאת, ועבדה בתור חלוצה. המנהל של מחנה הריכוז הזה מאוד העריך בצורתו הוא את העבודה של החלוצים, מפני שהם היו רגילים לעבוד קשה והוא נתן להם לעבוד קשה, הוא השתמש בהם כדי לבצע עבודות. מה היתה העבודה של אחותי? כמה חודשים במחנה הזה, זה היה להעביר גושים ענקיים של צמח מסוים, של אריקה, בהולנדית קוראים לזה היי, גושים גדולים על מריצות, והיו הרבה בנות שהיו להן דלקות בפרקים, בגלל שהעבודה היתה מדי קשה עבורן. כך היינו שם כמה חודשים... ש. היה רעב? ש. מי שלח? לקריאה נוספת: באתר יד ושם:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
