פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

צילה (צֶלינקה) ליברמן ילידת קילצה פולין. במהלך המלחמה נכלאה עם משפחתה בגטו קילצה שם אולצה לעסוק בעבודות כפיה. לאחר חיסול הגטו גורשה עם משפחתה לאושוויץ בירקנאו בהיותה בת 12. עם הגעתה למחנה, במהלך הסלקציה הסתירה צילה את גילה האמיתי וכן ניצלה מהשמדה מיידית. לאחר מכן גורשה עם אמה למחנות רוונסבריק ומלכוב. בתום המלחמה התאחדו צילה ואמה עם האב, אולם אחיה לא שרד. צילה עלתה ארצה והיא אמא וסבתא לנכדים. בקטע זה מתארת צילה את ההגעה למחנה מלכוב ואת הימים הראשונים בו.

שוב נשלחנו למחנה חדש, למקום חדש, לחיים חדשים. מצאנו את עצמנו במחנה מלכוב.

בכל בלוק עמדו מיטות קטנות, בנות קומתיים. באמצע הבלוק ניצב תנור לא גדול שמעולם לא הובערה בו אש. על המיטות הקטנות היו מזרנים – אמנם דקיקים, אך מזרנים; ועליהם שמיכות צמר, שמיכות גסות – אבל בכל זאת שמיכות. מספר המיטות בבלוק היה כמספר הנשים. הייתכן? לא האמנו למראה עינינו. התחלנו למשש את המזרנים ואת השמיכות, והסתכלנו זו בזו כשואלות: הנוכל להתרגל לנוחות הזו?

היו שניסו מיד: נשכבו על המיטה עם המזרן, כיסו עצמן בשמיכה, "כמה טוב! כמו בַּבַּ...

לא! "בית" היא מילה קדושה מדי מבחינתנו, ולא נוכל להשתמש בה כאן.

אחרות לא נשכבו במיטות אלא יצאו לשאול ולדרוש מה בעצם יהיה תפקידנו במקום הזה, המוקף יער?

נאמר לנו שהביאו אותנו לעבודה, עבודה אחראית, בבית חרושת לנשק שהיה ממוקם חמישה קילומטרים מהמחנה, מתחת לפני האדמה, ביער. אמרו גם שיחלקו אותנו לשתי קבוצות, למשמרת יום ולמשמרת לילה שכן, בית החרושת פעל ללא הפסקה.

ידעתי היטב, וידעו זאת כל הנשים שחיו במחיצתי, שבמצבי לא אהיה מסוגלת ללכת יום יום עשרה קילומטרים ברגל, חמישה לבית החרושת וחמישה בחזרה. כמה מהן ניגשו לבלוקובה, שנראתה לנו נוחה, וסיפרו לה את תולדות הישרדותי. היא התרשמה עמוקות, והציעה להן לגשת למפקדת המחנה, אשת ס"ס, ולבקש אותה שתאפשר לי להישאר לעבוד בתחומי המחנה.

כיצד תקבל המפקדת את הידיעה שבין הקבוצה שנשלחה אליה לעבודה נמצאת ילדה בת 12?

הנשים שקיבלו עליהן את המשימה סידרו אותי, ייפו אותי, אחת מהן מרחה צבע אדום על לחיי ואמרה: "אומץ לב, צֶלינקָה, אומץ לב".

כשנעמדתי לפני המפקדת, קפצתי לדום בנקישת נעליים, והכרזתי בקול בטוח את מספרי (בשפה הגרמנית) 16354. היא סקרה אותי ושאלה בחיוך: "במה את רוצה לעבוד?"

"אוכל לעשות כל מה שיטילו עלי".

"הלאה!" נתנה קולה בצעקה. קדתי קידה וחזרתי לבלוק. הנשים עמדו דרוכות, סקרניות, אך אני לא ידעתי להגיד מהו פסק הדין.

באותו לילה נכנסתי למיטתה של אמי. "אמא! את חושבת שהיא תשאיר אותי במחנה, או שתחסל אותי? את באמת חושבת שהתשובה שלה היתה חיובית?"

"זאת ההרגשה שלי", לחשה אמא.

"אני כל כך מאמינה בהרגשות שלך, אמא".

למחרת בבוקר בסיום המסדר, קראה מפקדת המחנה את מספרי. ברכי רעדו כשיצאתי לקראתה. שוב עמדתי דום והכרזתי בקול: 16354. היא הראתה באצבעה על הבלוק הארוך שעמד בצדו הימני של המגרש, והודיעה:

"את תעבדי ברֶוויר* הזה. תעמדי לרשותן של הרופאה ושל האחות".

לא יכולתי להוציא אף מילה מפי. רק קדתי קידה עמוקה.

בלוק הרֶוויר היה נקי, ורק חולות מעטות שכבו בו. הרופאה, אישה סלובקית נעימת הליכות, התייחסה בעדינות לחולות וגם אלי. האחות רניה היתה מקיֶלצֶה; היא חיבבה אותי ואף אני נקשרתי אליה.

השכם בבוקר, כשהכוכבים נצצו והשחר טרם עלה, כשכל הנשים ישנו עדיין, עייפות לאחר עמל היום הקודם, קמתי והתחלתי לעשות את דרכי במחנה, כשהשקט סביב כה מפחיד, הישר לבלוק שממנו בקע אור – בלוק המטבח.

במטבח עבדו גם ביום וגם בלילה. התנורים בערו, ואני מילאתי בכל בוקר שני דליי גחלים, שאותם הבאתי לרֶוויר, ובאמצעותם הבערתי אש בתנורים שבחדרי החולות. לילה לילה, בבואי למטבח למלא את הדליים בגחלים, היו העובדות מקבלות אותי בסבר פנים יפות. כשחום התנור היה מכה על פני, היתה ניגשת אחת מהן ועוזרת לי להוציא מהתנור הלוהט מעט גחלים.

אך היתה ביניהן אחת אלמונית אשר בכל לילה, בעת שעמדתי כפופה ליד התנור החם, עברה לידי, ובלי להשמיע קול הכניסה את ידה לתוך כיס מעילי, השאירה בו דבר מה והמשיכה ללכת. מאוחר יותר, לאחר שהבערתי אש בתנורים שברֶוויר, הייתי נכנסת לשירותים של הרֶוויר, וממששת את מה שבכיסי. בכל פעם היה שם אוצר שונה. פעם תפוח אדמה, פעם פרוסת לחם, פעם חתיכת קולורבי – ופעם אחת הכניסה אותה אלמונית לכיסי שקית חומה ובתוכה קצת סוכר. סוכר! הייתי מאושרת.

לקריאה נוספת:
מזיכרונותיה של צילה ליברמן על החיים במחנה עבודה בקילצה
מחנות ריכוז
מחנות השמדה

באתר יד ושם:
מחנות ואתרי רצח נאציים מרכזיים
המוזיאון החדש : היהודים האחרונים עולם המחנות, צעדות המוות והשחרור
יומנים נוספים בנושא המחנות הנאציים