הרב אברהם יצחק הכהן קוק נולד בלטביה ולמד בישיבת וולוז'ין. הוא שימש ברבנות בערים זיימל ובויסק עד עלייתו לארץ ישראל בשנת 1904. הרב קוק כיהן כרבן של יפו והמושבות החדשות ובתקופה זו כתב כמה מהיצירות החשובות שלו - אורות, אורות הקודש, עולת ראי"ה ועוד. הרב קוק יצר קשרים עם החלוצים ויזם מסע רבנים למושבות במטרה להדק את הקשר עם המתיישבים ולחזק את שמירת המצוות.

בשנת 1914 יצא הרב אברהם יצחק הכהן קוק לכנס העולמי של אגודת ישראל בשווייץ, אך בשל מלחמת העולם הראשונה לא יכול היה לשוב לארץ וכיהן כרבה של קהילת מחזיקי הדת שבלונדון. לאחר תום המלחמה, חזר הרב קוק לארץ-ישראל ונתמנה לרבה של ירושלים.

במסגרת מוסדות כנסת ישראל ייסד הרב קוק את מוסד הרבנות הראשית ונתמנה לרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל (1921). באותה שנה, הקים בירושלים את הישיבה שנודעה לימים בשם "מרכז הרב". בנוסף, ניסה הרב קוק לייסד, ללא הצלחה מרובה, תנועה רוחנית ופוליטית בשם "דגל ירושלים" שתהווה השלמה לצדדים הרוחניים שבתחיה הלאומית. כמו כן, ייסד את מכון "הלכה ברורה", העוסק בבירור דרכי הפסיקה ההלכתית של התלמוד.

הרב קוק נחשב להוגה דעות מעמיק ומקורי והגותו עומדת בבסיס השקפת העולם הציונית דתית. לפי הגות זו שיבת העם לארץ ישראל, הפרחת השממה וההתעוררות הלאומית הם סימנים להתחלת הגאולה. דעותיו עוררו התנגדות בקרב כמה מהרבנים החרדים ואף שהעריכוהו כחכם גדול בתורה, לא אחת השמיצוהו וביזוהו.
על שמו  נקרא המושב כפר הרא"ה.