פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

... לאה הייתה באמת האחות שלי, והתייחסתי אליה כאל אחות שלי, ועד הימים האחרונים שהיינו ביחד. אנחנו קיבלנו אז - קרובים שלנו באמריקה שלחו לנו 'אפידייויט' בשביל להגיע לאמריקה, ואנחנו החלטנו שנוסעים רק לארץ ישראל, שנינו, גם היא וגם אני - כל המשפחה לחצה עלינו ודחפה אותנו לנסוע לאמריקה, ולהמשיך שם ללמוד ולחיות במשפחה. אנחנו, בטיפשות של בני טיפש-עשרה, מיאנו לעשות את זה. ואחד חיזק את השני. מאחר וחיינו כמו אח ואחות, אז היה לנו גם כוח בתור מאוחדים. גם היא הייתה בתנועה הזאת שלי, נצ"ח, היינו ביחד. ואנחנו גם הצטרפנו ביחד לטרנספורט האחרון שיצא מוינה, מטעם תנועות הנוער החלוציות, זה היה בדצמבר 1939, לכיוון ארץ ישראל. ... העבודה הייתה בעצם, העיקר היה בשביל לספק אוכל לאנשים. הארגון היה יוצא מן הכלל. היה בוינה, בתקופה ההיא, כאשר הילדים נזרקו מבתי הספר, אז התארגן בית ספר על ידי הסוכנות היהודית ועל ידי פלסטינה - המשרד הארצישראלי, שנקרא Ju Al Schule, זאת אומרת בית ספר של עליית הנוער. שם, המנהל והמדריך הראשי היה אהרון מנצ’ר, אני גם כן למדתי ב- Ju Al Schule, הלימודים היו בעיקר עברית ושירים, קצת תנ"ך, וזה היה עיקר הלימודים. ב- Ju Al Schule הזה, בבית הספר הזה, היו גם כן חיי חברה, אני יצאתי מה- Ju Al Schule בטרנספורט, על זה סיפרתי - כל היתר, נשארו. והם הובאו אחרי שנה, ונשלחו למכרות בשלזיה, בהנהגת אהרון מנצ'ר, שהיה יכול הרבה זמן לפני זה לעזוב, אבל לא רצה לעזוב את החניכים שלו, והוא הלך בראשם למכרות, ושם הם נהרגו כולם, ביניהם חבר שלי, ליזל ... שהכרתי טוב בבית הספר, היינו חברים טובים, הוא נשאר ואני יצאתי.

ש. אתה יכול אולי לספר לנו, כאילו יום טיפוסי, או שבוע טיפוסי בתקופה של ההכשרה, בבקשה?
ת. תראי, יום טיפוסי היה כל זמן שבית הספר על שם חיות היה קיים, זאת אומרת עד קיץ 1939, זה היה יום לימודים רגיל, עד אחת, עד שתיים אחרי הצהריים. אחר כך הלכנו הביתה, לאכול צהריים. בערב, יצאתי לגנים האלה, זה בפרברי וינה, נסיעה של שעה, שם עבדתי שעתיים, שלוש, אספתי כמה שיכולתי ירקות, וחזרתי הביתה בשעות הערב. בערב, נפגשתי או בתנועה, התנועה הייתה קיימת, אם כי בצורה חצי בלתי לגאלית, זאת אומרת השלטונות ידעו מזה, ידעו את הכול, אבל הם שמו כנראה, כל זמן שהיה מדובר על ציונות והגירה, השלטונות היו מעוניינים בהגירת היהודים. היה בית קולנוע אחד שנשאר בוינה, שמותר היה ליהודים לבקר בו, אז הלכתי לשם כמעט כל ערב, הלכתי לקולנוע עם החברה שלי - הלכנו לסרטים, אז הציגו את הסרטים של 'השמן והרזה', אבוט וקוסטלו, וצ'רלי צ'פלין, וכל מיני סרטים כאלה. בפארקים היה אסור ליהודים לבלות, אבל אפשר היה ללכת ליער וינה, שם קשה היה למצוא מישהו - ואז היהודים לא נשאו סימן היכר, אז היה אפשר - בערב חזרנו הביתה. אסור היה אחרי עשר בלילה, אסור היה ליהודי להיות ברחוב, היה כאילו עוצר. כשנגמר בית הספר, בקיץ, אז עברתי ל- Ju Al, לבית הספר של עליית הנוער, ושם, גם כן, השיעורים אמנם היו עד שתיים עשרה, והייתה שם ארוחת צהריים במקום, ואחר כך הלכנו לגינה לשעתיים, שלוש, ואחרי הצהריים, שוב היה או בבית, או עם חברים. אלה היו החיים. גנים היו אסורים, אופרה הייתה אסורה, תיאטרון היה אסור, ספריות היו סגורות ליהודים, כל מקום היה - בחשמלית היה כתוב "קרון רק לכלבים ויהודים" - אז אני כבר לא נסעתי למשל, אפילו לא לבית הספר, למרות שהיה מרוחק מהבית, אלא קנו לי אופניים ואני נסעתי כל יום מבית הספר עם האופניים ובחזרה. מפני שלא רציתי להיכנס שכתוב: רק ליהודים ולכלבים. למרות שאין לי שום דבר נגד כלבים, אבל... הרכבת היה אסור לנסוע, באוטובוס היה אסור לנסוע - הכול היה אסור. לשבת על ספסלים, היה גם כן ליהודים אסור. החיים היו מצומצמים מאוד, וכל אחד חי במסגרתו המצומצמת, ואלה היו התנאים - תנאים קשים מאוד. לא מסוכנים לחיים, אבל היה לנו מזל, שארוסתו של אחי, שהייתה ארית, היא הביאה לנו - היא קנתה עבורנו חומרי מזון מחנות על חשבונה, זאת אומרת לא על חשבונה, על חשבוננו, אבל חשבון התלושים שלה ועל השם שלה. כך, מפני שלנו היה אסור לקנות, והיא הביאה לנו את האוכל, וכך התקיימנו. ספרים היה מותר לקרוא, ואז קראתי המוני ספרים, והייתה לנו ספרייה גדולה, ספרייה סוציאליסטית גדולה, מתקופת ... של הורי, את זה שרפנו כמובן, אחרי 'ליל הבדולח', באותה הזדמנות אמי שלחה אותי - הייתה אז הוראה מגרינג, שעל היהודים לשלם קנס, מיליארד מארק על חטא זה, שהרשל גרינשפן הרג איזה עובד שגרירות בשוויץ, או בפריס, אני כבר לא זוכר. וליהודים היה, חוץ מהכסף בבנקים, שזה בין כה וכה לא היה מוחרם, אלא היה כבר סגור, אז באותה הזדמנות החרימו את כל הכספים, וחוץ מזה, היהודים היו צריכים למסור את כל הזהב ואת התכשיטים שבידיהם, למסור אותם. אמי, בתור מהפכנית, אמרה להם: "בשום פנים ואופן לא". ומילאה תרמיל לבית הספר שלי עם כל התכשיטים, ושמה גם בזה את האקדח השירות של אבא, שהביא ממלחמת העולם הראשונה - ואני הלכתי לגשר הדנובה, שקרוב לביתנו, וברגע שלא שמו לב, זרקתי אותם לדנובה, וכנראה זה מונח שם עד היום הזה. זה על בית הספר.

ש. על התנועה.
ת. התנועה המשיכה להתקיים עד היום האחרון שהייתי בווינה, בעצם עם נסיעתנו, כל המדריכים מכל ההנהגה עזבו אתנו בטרנספורט הזה. ואלה שנשארו, זה היה כבר לא תנועה, אלא זו הייתה מסגרת של בית ספר של '... אהרון מנצ'ר'. דרך אגב, לאהרון מנצ'ר יש עכשיו פינת זיכרון בבית הכנסת המרכזי בווינה, ראיתי את זה כשהייתי שם. לפני כמה שנים, היה כינוס של בוגרי, או יוצאי תנועת 'תכלת לבן - נצ"ח' בקיבוץ גבעת חיים מאוחד, אני חושב. ושם, דיברו על התנועה, היה שם אחד, בילי ריטר, אחד ממנהיגי התנועה הוותיקים, והוא נאם על התנועה, והוא אמר: "אנחנו שלחנו - התנועה שלנו הצטיינה בזה, שהיא הוציאה את כל הבוגרים ואת כל החברים מגרמניה והביאה אותם ליוגוסלביה". וזה לא היה נכון - בין היתר, היה עוד דבר, אבל זה יותר מאוחר.

ש. אני מבינה, שב- 1938, או 1939, קיבלת את הסרטיפיקט?
ת. לא היה סרטיפיקט.

ש. מה קרה כשהתחלתם לצאת מווינה?
ת. אז כבר ידעו, בתקופה הזאת, גרמניה יצאה למלחמה, ואז בכלל התנאים נעשו בלתי אפשריים, אסור היה לנשום בקול רם, כמו שאומרים, ליהודים. אסור היה לעשות משהו, ואימא שלי - אם עד אז היא לא כל כך התלהבה מיציאתי לאנגליה, או לאיזה טרנספורט, אז עכשיו היא כבר לחצה: הסתלק! והיא החליטה, גם היא יכלה לנסוע לאמריקה, היא אמרה: עד שאני לא אצא - היא לא תצא. ואז היא ארגנה את היציאה שלי בטרנספורט, למרות שהייתי בעצם צעיר מדי, הייתי אז בן 14 ומשהו, והטרנספורט היה מיועד רק לבני 16 ומעלה. אבל עם הלחצים שלה, אני הצטרפתי לטרנספורט. הייתי צריך להוציא פספורט גרמני כמובן, הפספורט הקודם כבר לא היה תקף. את זה אני זוכר - הלכנו לארמון רוטשילד, שהוחרם על ידי הגסטאפו, והיה שם אחד Standards Fuhrer, ס"ס. - איך אני יודע? על השולחן שלו היה השם, Standarten Fuehrer SS Adolf Eichmann, והוא היה אחראי על הגירת היהודים מאוסטריה. אז המדיניות של הס"ס הייתה עדיין לבדוק שמה שיותר יהודים יעזבו את גרמניה, עוד לא הייתה מדיניות של השמדה. ואני זוכר, שהיה לפני שולחן הכתיבה, היה פס כזה, שאסור היה לעבור אותו, ואמי, תוך כדי לשכנע עברה, והוא צרח עליה: .... יהודייה חזירה, בחזרה! אני עמדתי כך, ואיך אני עומד ושותק וכך מתנהגים לאימא שלי? אבל אלה היו התנאים. קיבלתי את הפספורט עם ה'יודה'. ועם הפספורט הזה יצאנו לטרנספורט, שהיה מאורגן על ידי תנועות הנוער החלוציות.

לקריאה נוספת:
מעדותו של דן כרמל על האנטישמיות באוסטריה עם עלית הנאצים לשלטון

באתר יד ושם:
המוזיאון החדש – גרמניה הנאצית והיהודים 33-39
עדות וידאו – צבי בכרך – יהודי גרמניה ערב פרוץ מלחמת העולם השניה
עדויות נוספות בנושא רדיפות היהודים