פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

ב'ליל הבדולח' פתאום אנחנו רואים בערב שהמשטרה מתרוצצת. וכבר הייתה שמועה שאוספים את כל הגברים היהודים לדכאו ובוכנוואלד. זה היה עוד בתוך גרמניה המחנות ריכוז האלה. לקחו את כל הגברים המבוגרים. ילדים אז עוד לא הלכו, אנחנו לא היינו. הם היו שם חמישה או ששה שבועות עד שהם השתחררו. הם הלכו בצורה אנושית ובריאה וחזרו כמו צלם של עצמם. ואז התחילה התרוצצות - לאן אפשר עוד להגיע. כל הקונסוליות- יהודים לא מקבלים, לא מקבלים...

ש. מה היו האפשרויות לעזוב את גרמניה בשלב זה?
ת. בשלב זה היה למעשה מקום אחד שאפשר היה להגיע - זה היה שנחאי. כל היתר היה סגור.

ש. כל הגבולות כבר נסגרו.
ת. לא אמריקה, לאמריקה קבלנו קווטה לעוד עשר שנים. שום ארץ אחרת. אנחנו קודם חשבנו על מה שהיה קרוב אלינו, ויכולנו אז לצורך פספורט רגיל בלי שום בעיות, למשל את צ'כוסלובקיה. ואז צ'כוסלובקיה עוד לא הייתה תפוסה על ידי הגרמנים, עד 1939. היה סגור. אז כמובן השתדלו, היות ואמי נולדה בקטוביץ והמשפחה בקטוביץ השתדלה שאנחנו נבוא בתור קרובי משפחה ונוכל לבוא אליהם. אבל הפולנים ממילא היו אנטישמים. זאת אומרת, הברירה היחידה הייתה שנחאי...

ש. אני רוצה להחזיר אותך קצת. מ- 1935 עד 1938 הרי הייתה הגירה גדולה מאד מגרמניה.
ת. הייתה הגירה תמיד. אבל ההגירה עד 1935 הייתה כמעט חופשית. מ- 1935 שיצאו 'חוקי נירנברג' היה כבר לחץ ביציאה ואז התחילו כולם עם קווטות ולהירשם וזה היה קווטות לשנים די ארוכות. מובן, כל שנה יצא מספר מסוים. בגרמניה היו בסך הכל ב- 1933 חמש מאות אלף יהודים. ב- 1939 עם פרוץ המלחמה היו רק שלוש מאות חמישים. זאת אומרת, בכל שבע השנים האלה יצאו בסך הכל מאה חמישים אלף מגרמניה. זאת אומרת, שלושים אחוז.

ש. אבל הייתה איזו אוירה בקהילה היהודית שצריך לעזוב?
ת. המודעות התחילה למעשה ב- 1938. וב- 1938, כמו שאמרתי לך, היו כבר קווטות במקרה הכי טוב לשנה, שנתיים, חמש שנים ועשר שנים. זאת אומרת, רוב האנשים שאז רצו לצאת כבר לא הספיקו לצאת, רק חלק קטן מאד נכנסו לקווטה עד לראשון לספטמבר 1939. אחרי זה למעשה הגבולות היו סגורים.

באתר יד ושם:
המוזיאון החדש – גרמניה הנאצית והיהודים 33-39
עדות וידאו – צבי בכרך – יהודי גרמניה ערב פרוץ מלחמת העולם השניה
עדויות נוספות בנושא רדיפות היהודים