אשה אחת גלתה לרומאים את מחבוא יוסף. - הוא אמר להסגיר את נפשו בידי הרומאים והתוכח עם האנשים העוצרים אותו מעשות את הדבר. הליכותיו עם אספסינוס, כאשר הובא אליו, והדברים אשר נעשו לו אחרי-כן.

א. והרומאים חפשו את יוסף בגדל חמתם עליו, ויותר מכלם התמכר ראש-הצבא לתפשו בכף, בחשבו כי בדבר הזה יכריע את גורל המלחמה; הם בדקו אותו בין החללים ובקשו אותו בכל המחבואים. כאשר נבקעה העיר, התגנב יוסף בעזרת אלוהים בין שורות האויבים וירד אל בור עמק המחבר אל מערה רחבת-ידים, אשר לא נראתה לעיני העומדים ממעל. ושם מצא ארבעים אנשים נשואי-פנים, אשר הסתתרו גם הם, ואתם צדה די ארחת ימים רבים. ביום התחבא יוסף, בדעתו כי האויבים נחתים בכל העיר, ובלילה עלה מן הבור לבקש לו דרך להימלט מן העיר ורגל את משמר הרומאים. ובראותו, כי שומרים נמצאו על כל הדרכים, אשר בקש להימלט בהן, ירד עוד הפעם אל המערה. שני ימים הסתתר שם, וביום השלישי נתפשה אשה אחת בידי הרומאים וגלתה להם את המקום, אשר נמצאו בו יוסף וחבריו, ואספסינוס שלח בחיפזון שני שרי-אלף, את פולינוס ואת גליצינוס, לתת את בריתם ליוסף ולפתותו, כי יעלה אליהם.

ב. האנשים יצאו אל המקום ההוא וקראו אל יוסף והבטיחו אותו באמונה, כי תהיה לו נפשו לשלל, אולם לא עצרו כוח לפתותו. כי ידע את משפט האיש, אשר עשה רעות כאלה (לרומאים), ועל-כן לא האמין לאנשים טובי-הלב הקוראים בשמו, בפחדו פן נשלחו למשוך אותו משם, למען יעשו בו הרומאים שפטים. ואז שלח אליו אספסינוס מלאך שלישי, את נקנור שר-האלף, אחד ממידעי יוסף ואנשי-שלומו לפנים. ובהגיע נקנור אל הבור ספר ליוסף את תכונות הרומאים להקדים רחמים לרוגז, אחרי הכותם את אויביהם במלחמה, וכי שרי-הצבא מרבים להשתומם למעשי גבורותיו מאשר הם שונאים אותו, וגם המצביא הראש לא שקד לשלוח אותו אליו לעשות בו נקמות, כי גם מבלעדי בואו אל הבור יכול למלא את הדבר הזה, ורק גמר בנפשו להציל את האיש גבור-החיל. ועוד הוסיף לדבר אליו, כי אלו חרש אספסינוס עליו רעה, לא היה שולח אליו את אוהבו, לחלל את מדת האהבה, הטובה בכל מדות האדם, במעשה בגד, הנבזה מכל המעשים שבעולם, וגם הוא (נקנור) לא היה שומע למצותו להונות את אוהבו.

ג. ואת הדברים האלה השיב יוסף אל לבו, והנה בערה עליו חמת אנשי-הצבא העולים עם נקנור, והם אמרו לשלח אש במערה. אך שר-החיל השיב את ידיהם אחור, באמרו כי הוא רוצה לתפוש את האיש חי. ויוסף שמע את קול נקנור, המדבר אליו רכות, ואת צעקת אנשי-הצבא הרבים, המהלכים עליו אימים, ועל לבו עלה זכר חלומות הלילה, אשר גלה לו אלוהים בהם את הצרות הבאות על היהודים ואת עתידות מלכי הרומאים. כי הבין יוסף לפתור חלומות וגם לבאר את חידות דברי האלוהים (הנשמעים לשני פנים), בלמדו את הנבואות אשר בספרים הקדושים, כי היה כהן ויצא מזרע הכהונה. וברגע ההוא נחה עליו רוח ממרום, והוא שם לנגד עיניו את החזיונות הנוראים, אשר ראה בחלומו זה מקרוב, והתפלל אל אלוהים חרש לאמור: "בורא ישראל, הנה טוב בעיניך לשבור את קרן עמך ולהצליח את מעשי הרומאים כלם, ובי בחרת לגלות את העתידות, על-כן אני תוקע את כפי לרומאים ברצון למען אחיה, ואתה עדי, כי לא בוגד אני בלכתי אליהם, רק עבדך, עושה רצונך".

ד. ואחרי התפלה הזאת נעתר יוסף לדברי נקנור. וכראות האנשים, אשר היו יחד עמו במחבואו, כי הוא שומע לדברי הקוראים אליו, הקיפו אותו כלם וצעקו בקול: "מר יבכו חקי אבותינו, אשר הוריד אותם אלוהים (על-פי ניזה: בהוצאות הישנות: "ומה יבוש אלוהים") בבראו ליהודים נשמות אשר לא תיראנה מות. ואתה, יוסף, חפץ חיים - האמנם תעצור כח לראות אור בכבלי עבד? מה מהרת להתכחש לנפשך! התזכור כמה אנשים פתית לצאת אלי מות בעד החרות? לשקר עשית לך שם בגיבורים. לשוא יצא שמע חכמתך, העל-כן תשא את נפשך הפעם למצוא ישועה מידי האנשים, אשר נלחמת בהם בזרוע נטויה, - וגם אם תבטח בישועתם-התרצה בה? אולם אם הכה אותך מזל הרומאים בסנוורים, עד אשר שכחת את עצמך (ואת מעשיך הראשונים), הנה אנחנו, אנחנו נשמור על כבוד נחלת אבותינו. אנו מושיטים אך את ימיננו ואת חרבנו, ואם תבחר במות, תמות כראש צבאות היהודים, ואם תמאן, תמות מות בוגדים". ובדברם זאת הרימו את חרבותיהם ואמרו להכותו נפש, אם יסגיר את עצמו בידי הרומאים.

ה. יוסף ירא פן תהיה בו יד האנשים וגם חשב, כי ימעל בפקודת אלוהים, אם ימות בטרם יודיע את הבשורה השומה בפיו. ובצר לו פנה אל האנשים בדברי חכמה (במקור בא כאן: ): "מה זה ועל מה זה לנו, חברי, לשלוח יד בנפשנו? ולמה נפריד בין שני הדבקים היקרים, הגוף והנשמה? שומע אני את דבריכם, כי שניתי והייתי לאיש אחר – אולם הלא הדבר הזה ידוע גם לרומאים. טוב למות במלחמה - אתם אומרים, אמת ונכון,- אולם כמשפט המלחמה, לאמר: בידי המנצחים. ואלו מחרב הרומאים ברחתי, הייתה לי הצדקה למות בחרבי ובזרוע ימיני. אולם אם חסה עינם לחמול על האויב, הן לנו המשפט לחמול על נפשותינו ביתר-שאת! הלא נבער ונסכל בעשותנו בידינו את הדבר, אשר מנענו את ידיהם מעשותו במלחמה. "יפה למות בעד החרות" - גם אני רואה את
דבריכם - אולם רק למות במלחמה עם האויבים, הגוזלים את חרותנו. ועתה אין הרומאים יוצאים לקראתנו למלחמה ואינם אומרים להמיתנו. ולא רק הפוחד מפני המות בעת הצורך נחשב לרך-לבב, כי-אם גם הבוחר במות באין-אונס. והנה מה נירא בעלותנו אל הרומאים? האמנם את מר-המות?-אולם הבעבור הדבר הזה עלינו להמית את עצמנו בודאי מפני הספק, פן ימיתונו הרומאים? את העבדות אנו יראים - קרא האחד. אשרינו, מה טובה חירותנו ברגע הזה! מעשה-גבורה יעשה השולח יד בנפשו-יאמר השני. לא ולא! אין זה מעשה-גבורה, רק מרך-לב מאין כמוהו. וככה אחשוב למשפט, כי איש רך-לב הוא הקברניט, אשר ירא את רוח הסערה והטביע את אניתו בים. הן בשלחנו יד בנפשנו נעבור על חקי הטבע, השולטים בכל היצורים, וגם נחטא לאלהים, הבורא אותנו. הלא אין בקרב היצורים אף אחד מאבד את עצמו לדעת, כי חק הטבע הנאמן גוזר על כלם לבחור בחיים. על-כן נחשבים בעינינו לאויבים כל הקמים עלינו לגזול ממנו את חיינו לעיר השמש, וגם מהאורבים עלינו בסתר אנו לוקחים את נקמתנו. והטרם תבינו, כי יקצוף אלוהים בראותו את האדם בועט במנחתו? הן מידו קבלנו את רוח חיינו ובידו אנו מפקידים אותה לאספה אליו (תרגום חופשי. במקור: "ממנו קבלנו את ההיות - ההויה, ואת הבלתי-היות-עוד - החידלון, אנו משיבים לו בחזרה"). אמנם הגופים כלם עתידים למות, כי נעשו מחמר אובד (עובר, נפסד), אולם הנשמה לא תמות, רק תעמוד לנצח, יען אשר היא חלק האלוהים השוכן בגופים. והנה אם יכלה (יבזבז) איש את הפקדון, אשר שם בידו אדם (בשר-ודם), או ישחית אותו (יקלקלנו), הן לנבזה ואיש-כזבים (רמאי) יחשב, ועתה אם יזרה האדם מבשרו את פקדון האלוהים, האמנם תחשבו, כי ייסתר מעיני העלוב (הניזק) (כלומר: האלוהים)? הן לצדק נחשוב לעשות שפטים בעבדים הבורחים, ואם גם נמלטו מידי אדונים נבזים (הרודים בהם בפרך), ואנחנו לא נביא עלינו חטאת בברחנו מפני האלהים הטוב בכל האדונים? הטרם תדעו כי הפורשים מן החיים על-פי חקי הטבע, המשלמים לאלהים את המלוה אשר קבלו ממנו במועד אשר בחר הנותן (בעל-החוב) להפרע מהם, אלה האנשים יזכו לשם-עולם וביתם וזרעם יכונו לאורך ימים ונשמותיהם הטהורות והישרות (יראות האלוהים) תשכנה בחבל גורלן אשר בקדש-קדשי השמים ומשם תרדנה אל גופות טהורים לתקופת דורות נצחים (לקץ-הימין). ואולם נשמות האנשים, אשר טרפו נפשם בכפם, תרדנה אל שאול (הדס, גיהינום) מקום צלמות, והאלוהים אביהם (שבשמים) יפקוד על בניהם את רשע אבותיהם. כי את הדבר הזה שנא האלוהים, והמחוקק החכם מכל אדם גזר עליו עונש. ועל-כן חוק לנו להשליך את כל השולח יד בנפשו בלי קבורה עד בוא השמש, אף כי אנו חושבים לצדקה לקבור את אויבינו. ומחוקקי עמים אחרים גזרו גם לכרות את זרוע האיש, אשר עשה הדבר הזה, כי משפט היד המפרידה בין הגוף ובין הנשמה להיפרד מן הגוף. על-כן, חברי, טוב לנו להישיר את מחשבות לבנו, לבל נוסיף על הרעות, אשר עשה לנו אדם, עוד מעשה רשע להכעיס את יוצרנו. ואם נראה לפנינו רוח והצלה, נפדה את נפשותינו; הן לא חרפה תהיה לנו, אם נושע בידי האנשים, אשר הראינו אותם את גבורתנו במעשים רבים ועצומים כאלה, ואם עזר עלינו מות - נמות תחת ידי כובשינו. בינו זאת, כי לא אעבור אל מערכת האויבים למען אבגוד בנפשי (למות בידיהם), כי בדבר הזה הלא אסכיל עשות הרבה מהבורחים אשר נפלו אל האויב, כי הם עשו את הדבר להציל את נפשם, ואני אצא לקראת המות, - לקראת מותי אני! ובכל-זאת- מי ייתן, כי יטמנו לי הרומאים פח. ואחרי תיתם לי את בריתם שלום, אני נכון למות בשמחה מידם, כי עונם, בחללם את השבועה, יהיה לי לנחמה גדולה משלל רב".

ו. כאלה וכאלה הוסיף יוסף לדבר על לב חבריו, להטותם ממחשבתם הרעה לשלוח יד בנפשם. אולם מלב יאושם הכבידו את אוזניהם משמוע, כדרך אנשים אשר זה מזמן הקדישו את עצמם למות. על-כן כעסו עליו מאד ומהרו אליו מכל עברים בחרבות שלופות וחרפו אותו על מרך-לבו וכל אחד הראה במעשיו, כי יכה את יוסף בחרבו מיד. אולם יוסף קרא לאחד בשמו והביט על השני בעין מפקד-מלחמה ואת השלישי אחז בימינו ואל הרביעי דבר תחנונים, כי בצר לו מצא לו דרכים שונים לעורר את רחמיהם עליו וככה מנע את חרבות כלם מדם. כי כדרך החיה, אשר כתרוה הציידים, הפך את פניו כפעם בפעם מול האיש הקרב אליו. וגם בתוך מצרי-המות פחדו
היהודים את שר-צבאם והשיבו ימינם אחור, והחרבות נשמטו מידיהם, ורבים, אשר זה עתה הגישו את הלהבה אליו, הורידו אותה מבלי משים.

ז. וגם בעת המצוקה הזאת לא נבצרה מזימה מיוסף; בהאמינו כי האלוהים ישמור עליו מרעה, השליך את נפשו מנגד וקרא אל חבריו: אם אחת גזרתם למות, הבו ונפיל גורלות, מי ממנו ימית את חברו. והנלכד בגורל יפול בחרב הבא אחריו, וככה יהיה משפט אחד לכולנו, ולא יטרוף כל איש את נפשו בכפו, והן לא לצדק יהיה הדבר בהנחם איש ממחשבתו אחרי רצח אחיו, ונפשו תהיה לו לשלל". הדברים האלה נאמנו בעיני האנשים והם נפתו לדבריו להפיל גורלות, וגם הוא אתם יחד. וברצון פשט הזוכה בגורל את צווארו ללהט חרב חברו הבא אחריו, בדעתו, כי עוד מעט ימות גם שר-הצבא. כי יקר מחיים היה להם למות עם יוסף יחד. לאחרונה נשאר אך יוסף עם חברו לבד, - אולי היה זה מקרה ואולי אצבע אלוהים, - והוא לא רצה להילכד בגורל ולמות, וגם לא לטמא את ידו בדם אחים, אם יישאר האחרון, ועל-כן פתה את חברו לכרות ברית עם הרומאים ולחיות.

ח. ככה יצא יוסף בשלום ממלחמתו עם הרומאים וגם עם אחיו בני עמו, ונקנור הוליך אותו אל אספסינוס. וכל הרומאים מהרו מעברים לראות את פניו, ושאון גדול קם בקרב ההמון הרב הנדחק מסביב לשר-הצבא (היהודי). אלה הריעו בשמחה על מפלתו ואלה צעקו למולו בקול פחדים, ואלה בקעו להם דרך בחזק-יד, למען יראוהו מקרוב. והעומדים מרחוק דרשו בקול רם לעשות שפטים באויב, והקרובים אליו זכרו את מעשיו ותמהו על תמורת גורלו. ומשרי-החיילים לא היה אף איש, אשר לא שכח עתה את כעסו על יוסף ולא נד לו למראה צרתו. ויתר מכלם רחם טיטוס על יוסף בגלל כח סבלו הגדול בכל הרעות אשר מצאוהו, תם המל על שנות עלומיו. למראה האיש הזה, הנמצא עתה בידי אויביו, זכר את גבורתו הראשונה במלחמה, ושם אל לבו את מנת חיי האדם ואת הגלגל החוזר מהרה במלחמה, והבין, כי אין תקומה לכל מעשי איש. על-כן הטה את לב רב האנשים הקרובים אליו לחמול על נפש יוסף וגם היה לו למשען כביר לפני אביו לפדות את נפשו. אספסינוס צווה לשים משמר חזק על יוסף, באומרו לשלח אותו בקרוב אל נירון.

ט. וכשמוע יוסף את הדבר הזה שלח אל אספסינוס, כי יש לו דבר סוד לספר לו לבד. ואספסינוס הוציא מעליו את כל האנשים, מלבד טיטוס ושני אוהביו, ואז קרא אליו יוסף : "אתה חושב, אספסינוס, כי יוסף הנלכד בידך הוא שבוי-מלחמה לבד, אולם באמת אני ציר שלוח לדבר אליך גדולות. הן יודע אני את חקי היהודים ולא נעלם ממני איזוהי דרך-מות ישרה שיבר לו שר-הצבא, (על כן לא באתי אליך) לולא שלחני אלוהים. הנה אתה אומר לשלח אותי אל נירון, - למה הדבר הזה? העוד יאריכו ימים נירון ויורשי כיסאו זולתך? אתה, אספסינוס, תהיה קיסר, הנה שליט-יחיד אתה, ועמך טיטוס בנך. ולא רק אדע לנפשי תהיה אתה הקיסר, כי-אם גם אדוני היבשה והים וכל זרע האדם. ואני נוטל עליך לחזק עלי את המשמר, למען עשות בי נקמות בהגלות לך, כי דברתי תעתועים באזניך בשם אלהים". בדבר יוסף את זאת לא רצה אספסיפס להאמין לו לראשונה, באומרו בלבו, כי בחר לו יוסף דרכי ערמה, להציל את נפשו, אולם מעט מעט התעוררה בו האמונה, כי כבר הטה אלוהים את לבו לבקש לו את הממשלה והראה לו את שרביט המלוכה באותות ובמופתים אחרים, וגם שמעה אזנו, כי קמה נבואת יוסף בדברים רבים. ומאוהבי אספסינוס, אשר שמעו את הסוד, אמר האחד, כי הוא משתאה ליוסף, מדוע לא נבא גם על מפלת יודפת ולא צפה כי ייפול בשבי הרומאים, הלא זה האות, כי בדה את דבריו, להסיר את החמה מעליו. ויוסף ענה, כי באמת נבא ליושבי יודפת, אשר מקץ ארבעים ושבעה יום יפלו בנופלים והוא ייתפש חי. אספסינוס צווה לחקור את הדבר חרש מפי השבויים ומצא, כי כנים דברי יוסף, ומני אז האמין בנבואותיו. אמנם לא פדה את יוסף ממשמר ולא התיר את אסוריו, אך נתן לו בגדי-כבוד והעניק לו דברי-חפץ שונים בעין יפה והאיר לו את פניו מן היום ההוא והלאה, וטיטוס הרבה גם הוא כבוד (ליוסף).