| מאגר מידע |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
(Ukraine). מדינה עצמאית, עד ראשית שנות התשעים רפובליקה סובייטית בדרום-מערב ברית-המועצות, בין הנהרות בוג וסן במערב ובין הנהר דון במזרח, בין הים השחור והדניסטר בדרום ובין קו הרוחב של הנהר פריפט בצפון.
ראשיתה של אוקראינה בממלכת רוסיה הקייבית שהתקיימה בין המאות ה-9 ו- ה13. למן המאה ה-13 שלטו בה תחילה הטטרים, אחר כך הליטאים והפולנים ואף התורכים, ולבסוף נכללה בקיסרות הרוסית, פרט למערבה, גליציה ובוקובינה, שהיו בשלטון ההבסבורגים. לאחר המהפכה הראשונה, הדמוקרטית, בפברואר 1917 הוקמה ה'מועצה המרכזית' (הראדה – Ukrainska Tsentralna Rada), ולאחר המהפכה השנייה, הבולשוויקית, באוקטובר 1917 הכריזה ה'מועצה' בקייב של הקמת 'רפובליקה עממית' (Ukrainska Narodna Republica). לעומת זאת הכריזו הבולשוויקים בפברואר 1918 בחרקוב על ממשלה יריבה, סובייטית. במלחמת האזרחים שהתלקחה ב-1918 השתלטו הגרמנים על רובה של אוקראינה, והעמידו בראשה בקייב את ההטמן (Ataman) פאולו סקורופדסקי. עם כניעת גרמניה בנובמבר 1918 ונסיגת צבאותיה הוקמה באוקראינה ממשלת ה'דירקטוריה' בראשות סמיון פלטורה. בסוף 1919 השתלטו הבולשוויקים, לאחר מלחמה עם הפולנים, על רוב אוקראינה, ובהסכם השלום שנחתם ב-1920 סופחה רוב אוקראינה לברית-המועצות כרפובליקה סובייטית, ווהלין וגליציה המזרחית סופחו לפולין ובוקובינה לרומניה. חיילי צבא פטלורה המובס התיישבו בפולין ובארצות מערב אירופה, ובסוף שנות ה-20 התארגנו שם באיגודים לאומניים צבאיים למחצה. מהם צמח ארגון הלאומנים האוקראינים (או.או.אן). בשנות ה-30 השתלט האו.או.אן על הדור הצעיר במערב אוקראינה שבגבולות פולין, ואילו באוקראינה הסובייטית הפילה הקולקטיווזציה הכפוייה והרעב שבעקבותיה מיליוני חללים, ואחר כך באו ה'טיהורים', ופגעו קשות במשכילי אוקראינה. כול אלה הולידו רגשי עוינות למשטר הסובייטי. בספטמבר 1939 סופחה מערב אוקראינה (ווהלין וגליציה המזרחית) לאוקראינה הסובייטית, וביוני 1940 סופחו בוקובינה ובסרביה. שטחה של אוקראינה הגיע לכ-600,000 קמ"ר, ובה כ-42 מיליון תושבים. ב-22 ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברית-המועצות, צבאה התקדם במהירות, ועד אוקטובר 1941 נכבשה כול אוקראינה פרט למחוז לוגאנסק (Lugansk). עם הצבא הגרמני צעדו יחידות של לאומנים אוקראינים, וראשי הציבור במערב אוקראינה, וביניהם ראש הכנסייה האוניאטית (Uniate) הארכיהגמון אנדרי שפטיצקי וראשי הכנסייה האורתודוקסית האוטוקפלית (Autocephalou) של אוקראינה, קיבלו את הגרמנים כמשחררים, בתקווה שתינתן להם עצמאות. גם באוקראינה הסובייטית נתקבלו הגרמנים בסבר פנים יפות. חלק משבויי המלחמה האוקראינים ובני נוער מאוקראינה התגייסו מרצון ליחידות עזר בצבא הגרמנים וליחידות עזר במשטרה והס"ס. בסוף 1943 הוחל בהקמת דיוויזיית ס"ס אוקראינית (ממתנדבים מגליציה המזרחית) במסגרת הוופן ס"ס. במקום העצמאות, שלה קיוו הלאומנים האוקראינים, נמסר רוב שטחה של אוקראינה לממשל אזרחי של נציבות הרייך אוקראינה, ובשטח הנותר במזרח הוקם ממשל צבאי. גליציה המזרחית צורפה כמחוז לגנררלגוברנמן של פולין. האיינזצגרופן C ו-D שנעו עם הצבא הגרמני השליטו טרור ורצח המונים, הוציאו להורג מאות אלפי יהודים (ראה להלן) ורבבות אזרחים אחרים שהיו חשודים שהם קומוניסטים או פקידי השלטון הסובייטי. למרות ההבטחות לא פורקו הקולחוזים. כמויות עצומות של תבואה, מצרכי מזון וחומרי גלם הוצאו מאוקראינה, והתושבים, בעיקר בערים, סבלו מרעב. מיליוני תושבים נשלחו לרייך לעבודת כפייה. בהנהגתה של המפלגה הקומוניסטית אורגנה תנועת פרטיזנים רבת היקף, ופעלה בעיקר בחלק הצפוני, המיוער, של אוקראינה. שם נלחמו אוגדות הפרטיזנים בפיקודם של סידור קובפק, אלכסנדר סבורוב, אלקסי פיודורוב, מיכאיל נאומוב, אנדרי מלניק ואחרים. עם מפלת הגרמנים בסטלינגרד בראשית 1943 התחיל שחרור אוקראינה, ובסוף אוגוסט 1944, עם שחרור אוקראינה המערבית, הושלם שחרורה. ב-1945 סופחו לאוקראינה קרפטורוס וחצי-האי קרים. בשנת 1959 היה שטחה של אוקראינה 601,000 ק"מ וישבו בה 41,569,000 תושבים.
יהודים ישבו באוקראינה כבר בממלכת רוסיה הקייבית. בימי פלישת הטטרים חרב הישוב היהודי, אך במחצית השנייה של המאה ה-14 חזר והתחדש בתחומי הנסיכות הליטאית ובתחום הממלכה הפולנית. בשליש האחרון של המאה ה-16 גדל מאוד מספר היהודים באוקראינה, ובסוף אותה מאה ישבו באוקראינה כ- 45% מכלל היהודים שבממלכת פולין. הם עסקו במלאכה, במסחר ובחכירת אחוזות, כפרים ומכסים, כול זאת מידי אצילי פולין באוקראינה. כך מצאו עצמם יהודי אוקראינה בין האצולה המשעבדת ובין האיכרים המשועבדים, ועל האיבה הדתית נוספו שנאה כלכלית-חברתית. איבה זאת התפרצה בימי מרידות חמלניצקי (גזירות ת"ח ות"ט) ובימי גזירות ההידמקים במאה ה- 18, והתבטאה ברצח רבבות יהודים והרס הקהילות. במאה ה- 18 צמחו בדרום מערב אוקראינה התנועה הפרנקיסטית, ולהבדיל – תנועת החסידות של הבעש"ט. במאה ה- 19 הקיפה החסידות את כול אוקראינה, וקמו בה שושלות וחצרות של אדמו"רים רבים. היישוב היהודי היה אז מרוכז בעיקרו במערב אוקראינה, ב'תחום המושב'. רוב היהודים ישבו בעיירות, ובהן היו היהודים מחצית האוכלוסייה או רובה. כ-3% מהם עסקו בחקלאות, בעיקר במושבות החקלאיות היהודיות שנוסדו בימי הקיסר ניקולאי I במחוזות חרסון, ווהלין ובסרביה. במחצית השנייה של המאה ה- 19 פשטה באוקראינה תנועת ההשכלה, ושיגשגו הספרות בעברית וביידיש (מנדלי, שלום עליכם, חיים נחמן ביאליק, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מרדכי זאב פאיירברג ועוד). אחרי פרעות 1881-1882 צמחה באוקראינה תנועת 'חיבת ציון', מבשרת התנועה הציונית וענפיה – הציונות הסוציאליסטית (צ.ס., פועלי ציון ועוד). מהפכת 1905 חוללה התעוררות ציבורית יהודית, ויהודים השתתפו בעיקר בשורות המפלגות המהפכניות. הריאקציה שאחרי המהפכה הגבירה את האנטישמיות. במלחמת העולם הראשונה סבלו יהודי גליציה המזרחית, שנכבשה בידי הצבא הרוסי, והקוזקים פרעו ביהודים. מסוף קיץ 1915 סבלו יהודי מערב אוקראינה שהפכה לאיזור קרבות, ומרכז אוקראינה ומזרחה מלאו ברבבות פליטים ומגורשים. מהפכת פברואר 1917 הביאה שוויון זכויות ליהודי אוקראינה. 50 נציגים יהודים צורפו ל'ראדה' בקייב. ביולי 1917 הוכרה הזכות לאוטונומיה לאומית למיעוטים, ולשר לענייני לאומים באוקראינה נתמנה סגן יהודי. בספטמבר 1917 הוקם מיניסטריון לעניני יהודים בראשות ד"ר משה זילברפארב ואחריו בראשות יעקב זאב לאצקי-ברתולדי. ב-18 בינואר 1918 נתקבל 'חוק האוטונומיה הלאומית', ולפיו צריך היה לכנס גוף מחוקק ('אסיפה יהודית לאומית') וגוף מבצע ('מועצה יהודית לאומית'), אך הדבר לא הגיע לכלל מימוש, כי באפריל 1918 נכבשה אוקראינה בידי הגרמנים, וההטמן סקורופדסקי ביטל את התוכנית. בסוף 1918, חזרה ה'דירקטוריה' בראשות פלטורה וחידשה את המיניסטריון היהודי וחוק האוטונומיה. נתקבל חוק הבחירות לקהילות הדמוקרטיות, והן התקיימו בישובים רבים, אך כבר מאביב 1918 ניטשה באוקראינה מלחמת אזרחים. כ-100,000 יהודים נרצחו בידי יחידות ה'דירקטוריה', צבאות גנרל אנטון דניקין, כנופיות שונות והפולנים. רבים הפכו לנכים, רכוש יהודי רב נשדד ונהרס, והיהודים נטשו כליל עיירות וכפרים רבים. בשלטון הבולשוויקים (מאמצע 1918) צורפו מפלגות השמאל היהודיות למפלגה הקומוניסטית כחטיבות, אך כעבור זמן מה בוטלו והמפלגה הקומוניסטית הקימה את זרועה היהודית בצורת 'יבסקציות' ('סקציות יהודיות'), והן סייעו בחיסול המוסדות והארגונים היהודים. בסיום תקופת ה'מדיניות הכלכלית החדשה' (NEP) בסוף 1927 הפכו יהודים רבים למשוללי זכויות, במצב כלכלי קשה, ונאלצו לחפש עבודה בערים הגדולות באוקראינה או בפנים רוסיה. לאחרים ניתן עידוד להצטרף להתיישבות חקלאית יהודית, ומספר היהודים המתפרנסים מחקלאות גדל אז מ-155,400 נפש (6%) ל-250,000 נפש (10.1%). בראשית שנות ה-30 כבר היו באוקראינה שלוש נפות אוטונומיות יהודיות: סטלינדורף (Stalindorf), קלינינדורף (Kalinindorf), ניי-זלטופול (Nay Zlatopol). במיפקד 1926 הצהירו כ-70%מיהודי אוקראינה ששפת אמם היא יידיש, וכ-90,000 תלמידים למדו בבתי ספר ששפתם יידיש. בקייב פעל מכון גבוה לתרבות ולשון יידיש. בשנות ה-30 היו המפרנסים היהודים באוקראינה ברובם עובדים מקצועיים, אינטליגנציה טכנית, בעלי מקצועות חופשיים ופקידים. בצד ההתבוללות המואצת, נפגעו אז יהודים רבים מה'טיהורים' ומסילוק ממנגנוני המפלגה, השירות הדיפלומטי ועוד. יהודי מערב אוקראינה שבשלטון פולין ויהודי בוקובינה שבשלטון רומניה היו נתונים לאפליות מדיניות וכלכליות ולגלי אנטישמיות, שלעתים גבלו בפוגרומים. עם זאת ניהלו היהודים חיי ציבור אינטנסיוויים, במסגרת הקהילות, בתחומי התרבות, התנועות והמפלגות, בעיקר הלאומיות. אחרי ספטמבר 1939 סופחו שטחים אלה לאוקראינה הסובייטית, ובמהרה חוסלו המוסדות והארגונים היהודיים, אלפי מנהיגים ועסקנים הוגלו, והכלכלה היהודית עברה סובייטיזציה מלאה. באותה עת (ראשית 1941) נמצאו באוקראינה המורחבת כ-2.4 מיליוני יהודים. ב-22 ביוני פלש הצבא הגרמני לברית המועצות, ובעקבותיו נעו לאוקראינה איינזצגרופן C ו-D. במערב אוקראינה ובקובינה ערכה האוכלוסייה המקומית, בסיוע משטרת העזר האוקראינית פוגרומים, ובהם נרצחו אלפי יהודים ורכוש רב נשדד ונהרס. כך נרצחו בשני פוגרומים בלבוב כ-5,000 יהודים. האיינזצגרופן ערכו אקציות המוניות, כגון בלוצק, שבה היו כ-2,000קורבנות, באוסטרהה (Ostrog) כ-3,000 ובטרנופול 5,000. מעבר לגבול הפולני-סובייטי הישן פתחו האיינזצגרופן בחיסול מוחלט של היהודים, להוציא את מחוז קמניץ-פודולסקי, שצורף לגנרל בצירק, ווהלין-פודוליה. תהליך ההשמדה היה מהיר: מיד לאחר הכיבוש היה הממשל הצבאי הגרמני מטיל גזירות לסימון היהודים, מינוי ועד יהודי (מעין יודנרט), רישום היהודים, ריכוזם ברחובות מסויימים, וכן עבודת כפייה. כעבור כמה חודשים רוכזו יהודי המקום, הובלו לגאיות, למחצבות עזובות או לתעלות אנטי-טנקים, ונרצחו. את הריכוז, השמירה וההובלה, את רצח המפגרים והבורחים בירייה, הוציאו לפועל השוטרים הגרמנים והאוקראינים ולעיתים יחידות צבא עורפיות, ואילו את הרצח הוציאה לפועל יחידת איינזצקומנדו או ס"ד. ברצח נעזרו גם בשמונה משאיות גז, שבהן הותקן ארגז הרמטי, ואילו הוזרם גז הפליטה ממנוע הרכב. הקורבנות נחנקו בעת נסיעה לבורות הקבורה. ראשונים להשמדה כוללת היו יהודי קייב. ב-29-30 בספטמבר 1941, כשבועיים אחרי כיבוש העיר, רוכזו יהודי קייב בבאבי-יאר ושם נרצחו. ב-13 באוקטובר 1941 נרצחו כ-15,000 יהודי דניפרופטרובסק, ועד 19 בספטמבר 1941 נרצחו כול 10,000 יהודי ז'יטומיר. באמצע דצמבר1941 רוכזו יהודי חרקוב בצריפי בית החרושת לטרקטורים, ובסוף השבוע הראשון של ינואר 1942 הובלו לגיא דרוביצקי (Drobitski Yar) ונרצחו. בטרנסניסטריה, שבשלטון הרומנים, שרדו חלק מיהודי הישובים שלא נפגעו בידי איינזצגרופה D, ועמהם המגורשים מבסרביה ומבוקובינה שהובאו לשם. יהודי אודסה, כ-80,000 במספר, נרצחו. יהודי ווהלין, מחוז קמניץ-פודולסקי וגליציה המזרחית נרצחו בהדרגה במרוצת 1942-1943. בזמן החיסול היו גילויי מרי מרובים, רבבות ניסו לברוח, היו התקוממויות בגטאות טוצ'ין ולוצק ולחימה מתוך בונקרים מבוצרים בברודי (Brody), ויניקי (Vinniki), יאקטורוב (Yaktorov), בוסק (Busk), יאבורוב (Yavorov), קורוביצה (Kuroviche) ורוהטין. צעירים רבים מהבורחים הקימו יחידות יהודיות לוחמות, כגון יחידת משה גלידנמן מקוריץ או יחידת המשורר יעקב שודריך מלבוב, או הצטרפו לתנועת הפרטיזנים הסובייטית ולחמו בקטקומבות של אודסה, באיזור דניפרופטרובסק וקייב, ובאוגדות הפרטיזנים של קובפק, סבורוב, פיודורוב ואחרים. בפינוי המאורגן של אוקראינה בידי השלטון, ערב כיבושה בידי הגרמנים, ברחו או הוצאו ממנה כ-800,000 מתוך כ-1.5 מיליון יהודי אוקראינה הסובייטית (בגבולות 1939) ורק כ-50,000 מתוך 900,000 מיהודי מערב אוקראינה ובוקובינה. יהודי קרפטורוס, שבימי המלחמה היו בשלטון הונגריה, גורשו בקיץ 1944 לאושוויץ ורובם נספו שם. אחרי שחרור שטחי אוקראינה ביקשו רבים לחזור למקומותיהם, אך נתקלו באנטישמיות עזה, שהתבטאה אף בפוגרום בקייב. רבים ביכרו אפוא להתיישב מחוץ לגבולות אוקראינה. שרידי יהודי מערב אוקראינה ובוקובינה ניצלו את זכות הריפאטריאציה לפולין ולרומניה, ובמהרה השתלבו בזרם ה'בריחה', ובשנים 1945-1948 הגיעו רבים מהם לארץ-ישראל.
לקריאה נוספת: באתר יד ושם:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
