| מאגר מידע |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הסכם בין רשויות הכלכלה בגרמניה ובין 'ההתאחדות הציונית בגרמניה (ZVFD, Zionistische Vereinigung Für Deutschland) ובנק אגנלו-פלשתינה (היום: בנק לאומי לישראל). ההסכם נחתם באוגוסט 1933, לאחר משא-ומתן שארך שלושה חודשים. ההסכם אִפשר העברת הון של יהודים מגרמניה לארץ-ישראל בידי עולים או משקיעים, בצורת העברת סחורות, וכן סייע להגירה מגרמניה.
תגובתו הראשונה של היישוב היהודי בארץ ישראל לרדיפות של יהודי גרמניה על ידי הנאצים נועדה בעיקרה לשמור על זכויות היהודים, דבר שהתבטא בחרם האנטי-נאצי. ואולם, עניינם של הציונים התמקד בעיקר בסיכויים לנצל את המשבר כדי למשוך עולים לארץ. אולם, המכשול העיקרי בדרך לעליית עולים מגרמניה היו החוקים שאסרו הוצאת מטבע זר ממנה. החוקים הללו נחקקו לפני עלית הנאצים לשלטון, בעקבות המשבר שפקד את הכלכלה בעולם, ונועדו למנוע בריחת הון מגרמניה. ואולם, בחוקים אלה היו אי אלו פרצות, שמנהיגי הציונים בגרמניה ובישראל התכוונו לנצל לטובת עידוד והקלת ההגירה היהודית מגרמניה לא"י והקלה על הטיפול בנכסי היהודים הגרמנים. במאי 1933 ביקר בגרמניה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית חיים ארלוזורוב. הוא הגיע לכלל מסקנה שהגירה רבת היקף מגרמניה תלויה בהקמת בנק למימוש נכסים בערבות בין-לאומית, שיטפל בחיסול נכסי היהודים בגרמניה בצורה מסודרת ויעביר את תמורתם לישראל בצורת סחורות מגרמניה. כך תזכה גרמניה, בתמורה למטבע החוץ שלה, בהגדלת הייצור והסחר הבין-לאומי שלה. באותה עת איש עסקים מארץ-ישראל, סם כהן, חתם על הסכם פרטי עם משרד הכלכלה בגרמניה, לפיו יורשו יהודים העומדים להגר מגרמניה להעביר את רכושם בצורת סחורות באמצעות החברה שלו עד לשווי של שלושה מליוני רייכסמרק. אחרי רצח ארלוזורוב ביוני 1933 הגיע כהן להסכם חדש עם השלטונות בגרמניה בדבר הרחבת ההסדר הקודם. ואולם, 'ההתאחדות הציונית בגרמניה' התנגדה לכך, ולחצה הן על הגרמנים והן על כהן לשלב את בנק אנגלו-פלשתינה במעמד של הנאמן של מעבירי הרכוש. בעקבות זאת נחתם הסכם ההעברה. ההסכם היה הבסיס לכול ההסדרים שנקבעו אחרי-כן בנוגע להגירת 'קפיטליסטים' מגרמניה ועלייתם לארץ, אף שבמרוצת השנים הוכנסו שינויים שונים.
ההסכם עסק בשתי קטגוריות של מעבירי רכוש:
באשר לקטגוריה השנייה, ההסדר כלל גם העברת תרומות לקרנות הציוניות, שכר לימוד לסטודנטים ותשלומי גמלאות. לצורך הוצאת ההסכם אל הפועל הוקמו שתי חברות, חברת PALTREU (ראשי תיבות של Palästina Treuhandstelle Zur Beratung Deutscher Juden) בברלין, וחברת 'העברה' בתל-אביב. חברת PALTREU היתה שותפות של בנק אנגלו-פלשתינה, שיוצג ע"י המשרד הארץ-ישראלי של התנועה הציונית בברלין, ושל בנק מקס ורבורג ואוסקר וסרמן; החברה קיבלה את הכסף ברייכסמרקים וקנתה את המוצרים הגרמניים לייצוא. חברת 'העברה' בארץ היתה חברת בת של בנק אנגלו-פלשתינה. חברת ה'העברה' קיבלה את המוצרים המיובאים, מכרה אותם ונתנה את התמורה לעולים, או ששימשה כנאמן של המשקיעים שנשארו בגרמניה. התנועה הציונית היתה מעונינת בהסכם משום שרצתה למשוך לארץ-ישראל עולים אמידים מגרמניה. והגרמנים מצדם היו מעונינים בהסכם משלושה טעמים:
ביקורת חריפה נמתחה על ההסכם מצד כמה חוגים יהודיים, בעיקר בגולה, כתקיעת טריז בחומת הסולידריות היהודית וכפגיעה בחרם האנטי-נאצי. תחילה היתה העמדה הציונית הרשמית שההסכם הוא הסדר פרטי בין הציונים בגרמניה ובין ממשלת גרמניה. רק בקיץ 1935 שונתה העמדה, בלחץ תנועת העבודה, משהתברר שההעברה היא הדרך המעשית היחידה המבטיחה עלייה מגרמניה. עד 1935 חל ההסכם רק על עולים בעלי רכוש של 1,000 סטרלינג ומעלה. הסכום ההוא נדרש מטעם שלטונות המנדט כתנאי לקבלת רשיון עלייה (סרטיפיקט) של 'קפיטליסט' (Vorzeigegeld). השלטונות הגרמניים העמידו את הסכום הדרוש במטבע זר, ומ-1935 חוייבה בהגבלה זו גם חברת 'העברה' והדבר היה תלוי ביכולתה לשווק את מוצרי גרמניה. השוק הארץ-ישראלי היה קטן מדי, וחברת 'העברה' נאלצה להרחיב את פעילותה גם למדינות ערב השכנות. נעשו ניסיונות להגיע להסדרים דומים עם כמה מדינות במרכז אירופה ובמזרחה. המוצלח שבהם היה ההסדר עם ממשלת צ'כוסלובקיה, שאיפשר העברת חצי מיליון לירות סטרלינג ואלפי עולים לארץ ערב מלחמת-העולם השנייה. ההסכם עם גרמניה פעל גם בחודשים הראשונים אחרי פרוץ מלחמת-העולם השנייה, עד שהופסק מחמת ההסגר הכלכלי על גרמניה. מתוצאות ההסכם: בתוך פחות משבע שנים הבטיח ההסכם את העברתם של שמונה מיליוני לירות סטרלינג לארץ-ישראל במישרין, ועוד שישה מיליונים בעקיפין. אלפי עולים נהנו מן ההסדר, ומספר גדול בהרבה נהנה מן הגידול הכללי ביכולת הקליטה של הארץ הודות לזרימת ההון של יהודי גרמניה. לקריאה נוספת: באתר יד ושם:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
