הטרור הערבי נגד הבריטים – 1937

התנועה הציונית הסתייגה מהצעות ועדת פיל. תגובתם של הערבים היתה שלילית. ב- 8 בספטמבר 1937 התכנסה בבלודאן שבסוריה ועידה בהשתתפות נציגים מארץ-ישראל ומארצות ערב כדי לגבש את עמדתם של הערבים כלפי תכנית החלוקה.
הוועידה קבעה שארץ-ישראל כולה היא חלק בלתי נפרד מן המולדת הערבית, ודחתה כל ויתור על חלק מארץ-ישראל.
כמו כן תבעה הוועידה את ביטול הצהרת בלפור והמנדט. החלטות הוועידה הביאו להתגברות הטרור. ב- 26 בספטמבר נרצחו בנצרת המושל בפועל של מחוז הגליל לואיס אנדרוס, ושוטר בריטי משומרי ראשו. בכך החל השלב השני של המרד הערבי. אנדרוס היה מוותיקי הפקידים של הממשל המנדטורי ושימש בתפקידים שונים מאז 1920. הרצח זעזע קשות את היישוב ואת בן-צבי שבתוקף תפקידיו נפגש עם אנדרוס פעמים רבות וראה בו פקיד אחראי ושקול וידיד לציונות. רק שבועיים לפני הרצח חלק לו בן-צבי שבחים באספת הוועד הלאומי וציין שמאז מונה למושל בפועל של הגליל, זמן קצר קודם לכן, הביא לרגיעה באזור. תחת הרושם המזעזע של הרצח תיאר בן-צבי במכתב אל משה שרתוק בלונדון את הסיבות לרצח, את האשמותיו נגד מדיניות הממשלה המגלה אזלת יד בטיפול בטרור, ואת ההשפעות הקשות של הרצח על היישוב העומד מול גל מתחדש של טרור (תעודה מס' 84 - ראה/י בספר).



 

הטרור הערבי נגד היהודים – 1937 - והתגובה

מאז תחילת המאורעות ייחד בן-צבי עוד ועוד מזמנו למצב בירושלים. המאורעות האלימים שנמשכו בעיר מאז אפריל 1936 גילו שוב את רפיסותה של מסגרת החיים המשותפים שנוצרה בירושלים בין יהודים לערבים. בסתיו 1937, עם חידוש המאורעות, החמיר מאוד המצב בירושלים וגברו מעשי הרצח והנקם משני הצדדים.
ב- 21 באוקטובר 1937 נרצח אבינועם ילין, בנו של דוד ילין, לשעבר שותפו של בן-צבי בהנהלת הוועד הלאומי. וב-9 בנובמבר נרצחו סמוך לקריית ענבים חמישה יהודים מעובדי הקרן הקיימת. מקצת מקרי הרצח של יהודים גררו פעולת נקם בערבים. ביום ראשון ב- 14 בנובמבר רצחו אנשי האצ''ל בירושלים חמישה ערבים בתור נקמה על הרצח ליד קריית ענבים והמתח בעיר הגיע לשיא חדש. בן-צבי ביקש להרגיע את הרוחות ונפגש עם אישי הממשל ותבע מהם לנקוט את כל הצעדים הנדרשים כדי להביא להגברת הביטחון בעיר. בו בזמן גינה את שוברי "ההבלגה" בצד היהודי, וניסה עם חבריו היהודים בעירייה להביא לרגיעה על-ידי פרסום כרוז משותף נגד אלימות בחתימתם של חברי מועצת העירייה משתי העדות. בעקבות האירועים בירושלים נתכנסה ב- 16 בנובמבר אספה מיוחדת של הוועד הלאומי עם הרבנות הראשית ונציגי הקהילות כדי לדון במעשי הנקם בערבים. בדבריו באספה דיווח בן-צבי לחבריו על הצעדים שננקטו בקשר למצב בירושלים (תעודה מס' 85 - ראה/י בספר), לצד התקפה חריפה על שוברי "ההבלגה" מבין היהודים והנזק הכבד שהם גורמים ליישוב. גם הדוברים האחרים באספה, ובהם דוד ילין, שללו את הפגיעות בערבים חפים מפשע. האספה החליטה להטיל על ההנהלה לנקוט בכל האמצעים להטלת המשמעת היישובית, ועל סדרת פעולות הסברה למניעת מעשי נקם בערבים.



 

פעילות יצחק בן צבי בענייני היישוב

לצד העיסוק בבעיות המרכזיות שעוררו המאורעות, הוסיף בן-צבי במשך כל תקופת המרד הערבי לטפל גם בבעיות היישוב השגרתיות ואף הטפלות לכאורה (תעודה מס' 86 - ראה/י בספר). בו בזמן הוסיף לעסוק בתחומי התעניינותו המדעית וכן היה פעיל בוועדת השמות ליישובים חקלאיים של הקרן הקיימת לישראל והציע שמות ליישובים שיבטאו את הקשר אל העבר היהודי בארץ-ישראל (תעודה מס' 87 - ראה/י בספר). בגלל המאורעות שקע היישוב, בראשית 1938, במיתון כלכלי ובאבטלה הולכת וגוברת. גם מצב הביטחון הוסיף להידרדר. למרות התפנית במדיניות הממשלה, שהחלה לאחר רצח אנדרוס בפעילות צבאית נמרצת לדיכוי המרד, ובכלל זה פיזור הוועד הערבי העליון והוצאתו מחוץ לחוק, הגיעה האלימות הערבית לממדים שלא היו כמוהם. בו בזמן הופיעו אותות מבשרי רע גם בתחום המדיני בינואר 1938 פורסמה הודעה על החלטת הקבינט הבריטי בדבר הקמת "ועדת החלוקה לארץ-ישראל", שבראשה עמד סר ג'ון וודהד. תפקידה היה לבדוק את האפשרות לממש את תכנית החלוקה, אך השמועות שנועדה למעשה "לקבור" את התכנית ולספק לממשלה הבריטית מוצא של כבוד מן ההתחייבות להוציאה אל הפועל, עוררו דאגה רבה בתנועה הציונית. למרות התנגדותם להצעת החלוקה כפי שנוסחה בוועדת פיל הניחו מנהיגי התנועה הציונית שהחלוקה היא הפתרון היחיד שיאפשר הקמת מדינה עברית, וכל נסיגה מן התכנית רק תרע את תנאי המנדט ותחסל את סיכויי הקמתו של הבית הלאומי. בעיני בן-צבי היו מצבו המידרדר של היישוב והחששות מערעור מעמדו המדיני משום מימוש הסכנות שעליהן התריע מיד לאחר הקונגרס הציוני העשרים (תעודה מס' 83 - ראה/י בספר). בתור יושב-ראש הוועד הלאומי הועיד לעצמו תפקיד של דובר היישוב היהודי בארץ כלפי קובעי המדיניות הציונית, שאינם נותנים, כך חש, את דעתם די הצורך על מצוקותיו של היישוב. את השגיאות שנעשו, את התוצאות הכלכליות, הביטחוניות והמדיניות של השגיאות האלו, ובעיקר את הצעדים המדיניים שיש לדעתו לנקוט לשיפור המצב, גולל בן-צבי במכתב אל חברי סיעת האיחוד העולמי (הסיעה של מפא''י בהסתדרות הציונית), שעמדו להשתתף בישיבת הוועד הפועל הציוני בלונדון במרס 1938 (תעודה מס' 88 - ראה/י בספר).



 

בין הבלגה לתגובה

מאז פרוץ המאורעות גביה פעולתו של ארגון ההגנה שנשא בעול העיקרי של הגנת היישוב לצד הצבא הבריטי. במשך כל תקופת המאורעות הקפיד ארגון ההגנה על עקרון "ההבלגה". המדיניות הזאת עוררה ויכוח נוקב ביישוב בין מי שטענו ש"ההבלגה" חשובה מטעמים מדיניים ומוסריים ובין מי שראו במדיניות הזאת חולשה הרת אסון, המעודדת את הטרור. ככל שנמשכו מעשי האלימות כך גבר הלחץ להגיב ובוצעו מעשי תגמול ונקם מצד יהודים , בעיקר משורות "ארגון ב", אך גם על ידי חברים מ"ההגנה" שהפרו את המדיניות הרשמית של הארגון. בסתיו 1937 שבר "הארגון הצבאי הלאומי", שהקימו באפריל 1937 רוויזיוניסטים מפורשי ארגון ב' לאחר חזרתם של רוב אנשיו לשורות "ההגנה", את מדיניות ההבלגה, ופתח במעשי טרור נגד האוכלוסייה הערבית בתגובה על פגיעות ביהודים (תעודה מס' 85 - ראה/י בספר).
הפולמוס בין תומכי "ההבלגה" ובין תומכי "התגובה" חצה גם את משפחת בן-צבי. יצחק בן-צבי תמך במדיניות "ההבלגה" וראה באיפוק מקור של כוח ולא של חולשה, ואילו רחל מתחה עליה ביקורת, וטענה שהיעדר התגובה מתפרש בתוך חולשה ומעודד את הערבים. בן-צבי שלל מכל וכל את הפגיעה בחפים מפשע. הוא ראה במעשי הנקם של יהודים ובשבירת "ההבלגה" בידי אנשי האצ"ל לא רק נזק מוסרי ופוליטי ליישוב והפרת כל משמעת לאומית, אלא גם צעד שמסכן את כל ההישגים המדיניים והישגי ההתיישבות שאליהם הגיע לדעתו היישוב בזכות ההבלגה. "השאלה היא לאן אנו מובילים את הציבור? אם באמת ניגרר אחרי הבריונות הרוויזיוניסטית ניפול לתהום, נביא להרס התנועה ונדחוף את הכלל להרס ", רשם בפנקסו ראשי פרקים לנאום נגד הטרור הנגדי.



 

"ההגנה" נגד פעולות האצ"ל - 1938

בקיץ 1938 גברו מאוד מעשי הטרור הערבי נגד יהודים ופעולת הכנופיות הערביות נגד השלטון. והאצ''ל הגביר את מעשי התגובה. ובייחוד ביולי 1938, לאחר הוצאתו להורג של שלמה בן-יוסף, איש אצ''ל, שהורשע בניסיון לפגוע בנוסעי אוטובוס ערבי ונידון למיתה. מעשי הטרור הנגדי של האצ''ל הגבירו את המתח ביישוב ודרדרו את היחסים בין "ההגנה" ובין האצ''ל. שליחי מפא''י במוסדות השונים התייצבו נחרצות נגד הטרור. ונרתמו למאמץ ההסברה שנועד להציב טריז בין היישוב המאורגן ובין החוגים התומכים בטרור הנגדי. על רקע הלכי הרוח שרווחו בציבור היהודי, שחלקו ראה בפעולות הטרור תגובה ראויה לתלייתו של בן-יוסף בידי השלטונות כינס הוועד הלאומי ישיבה מיוחדת של נציגי כל מגזרי היישוב לדון בשאלת הטרור. בדבריו בכינוס תקף בן-צבי קשות את מבצעי הטרור הנגדי ואת מניעי פעולתם (תעודה מס' 89 - ראה/י בספר). לא זו בלבד אלא שקרא ליישוב שלא להסתפק עוד בפרסום גילויי דעת בגנות המעשים האלי ולנקוט צעדים של ממש להקיא מקרבו את מבצעי הטרור הנגדי. למרות זאת השתדל בן-צבי ככל יכולתו להציל את שלמה בן-יוסף מחבל התלייה, אך ללא הועיל.



 

התארגנות כספית של מוסדות היישוב

המאורעות הממושכים וההידרדרות במצב הכלכלי הביאו להגדלת ההוצאות למימין צורכי היישוב,והטילו עול כספי כבד על המוסדות הלאומיים, ובעיקר על קופת הסוכנות היהודית, שנשאה ברוב המעמסה. עניינים רבים, ובכללם עזרה למובטלים ולנזקקים, פיתוח תעסוקה חלופית, הקמת נמל תל אביב, סלילת כבישים, פעולות ארגון ההגנה, חיזוק השמירה והנוטרות, הקמת ביצורים וצרכים חדשים שהתעוררו מדי יום כמעט, דרשו ממון רב שלא היה בנמצא. בסתיו 1938 הקימו המוסדות הלאומיים, ביזמת הוועד הלאומי, קרן כלל-יישובית בשם '"כופר היישוב" שנועדה לגייס כספים מן היישוב לצורכי ביטחון. גיוס הכספים נעשה בדרך של הטלת מסים על שירותים ועל מוצרים, וזכה להצלחה ניכרת. בהנהלת "כופר היישוב" השתתפו נציגי כל הזרמים, חוץ מן הרוויזיוניסטים. בראש נשיאות הקרן עמד ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח. ובן-צבי היה אחד מחברי הנשיאות ומן הבולטים שבפעיליה. הצלחתו היחסית של "כופר היישוב" בתוך מכשיר לגיוס כספים בדרך של הטלת משמעת לאומית הייתה עוד צעד בחיזוק המרות היישובית וביכולתם של המוסדות הלאומיים ללכד את רוב חוגי היישוב למשימות לאומיות.