עולי "על כנפי נשרים" שוכנו בארבעה מחנות עיקריים: ראש העין, בית ליד (פרדסיה), עין שמר ועתלית. מלבד ארבעת המחנות האלה היו עולים תימניים ששוכנו במחנות שער העלייה (חיפה) ובאר יעקב.

קשיי הקליטה של העולים והמאבקים המפלגתיים לא הקלו על קליטתם. פרשה אחת שהתפתחה לעימות פוליטי קשה הייתה משבר החינוך. עניינם של עולי תימן תפס מקום מרכזי ביותר במשבר הפוליטי הממושך שהתחולל סביב שאלת החינוך. ועדת החקירה שהממשלה מינתה, בראשותו של שופט בית המשפט העליון בדימוס גד פרומקין ובהשתתפות יצחק בן-צבי, הגישה את ממצאיה לממשלה ב- 9 במאי 1950, והצדיקה חלק ניכר מהטענות שהושמעו לגבי חינוך ילדי העולים בכלל, וחינוך ילדי העולים מתימן בפרט.

רכוש העולים

לקראת העלייה החפוזה מיהרו יהודי תימן למכור את רכושם, וקודם כול מכרו נכסי דלא ניידי. הם קיבלו בתמורה בדרך כלל מחירים נמוכים מאוד, אך מפאת קוצר הזמן לא יכלו לעמוד על המקח. בדרכם לעדן שימשו העולים לעתים קרובות מטרה למעשי שוד. אף על פי כן, היו עולים שהצליחו להגיע לאזור עדן, למחנה בחאשד, ובידיהם חפצי ערך שונים כגון תכשיטים, מטבעות זהב וכסף (למרות האיסור על הוצאת מטבעות מתימן). עוד היו עולים שהביאו עמם ספרי תורה וכתבי קודש. לפני העלייה למטוס הם נדרשו, לעתים קרובות, למסור את דברי הערך שהיו ברשותם בנימוק כי המטוסים לא יוכלו להמריא אם המטען יהיה כבד מדי. נימוק אחר היה כי בארץ הקודש הכסף והזהב נחשבים טמאים ואסור להם לקחת את דברי הערך למטוס. במקרים רבים נלקחו מהם ספרי תורה וכתבי יד עתיקים בטענה כי אין מקום במטוס והם יישלחו מאוחר יותר לארץ. רק מיעוט מבין העולים זכה לראות את הספרים וכתבי הקודש שנלקחו מהם. מטענים רבים אוכסנו בתיבות עץ במחסנים בעדן ונשלחו לישראל בדרך הים. המטענים הגיעו למחסני הערובה ביפו ובכורדאני שמצפון לחיפה, שם פתחו אותם זרים ונטלו לעצמם חלק מן התכולה.

פרשת ילדי תימן הנעדרים

בין עולי תימן שהגיעו בתקופת העלייה הגדולה היו ילדים ותינוקות רבים, שחלקם הגדול היה במצב גופני קשה ביותר. במחנות נהגו להפריד בין הילדים הקטנים לבין הוריהם: ההורים שוכנו באוהלים, ואילו הילדים והתינוקות הועברו לצריפים או לבניינים יציבים יותר. האמהות נהגו לבוא מדי יום לבית חולים ארעי כדי לטפל בילד ובעיקר להיניק אותו; היו מקרים שהאם הגיעה ונאמר לה כי הילד נפטר או הועבר לבית החולים בעיר. האמון שרחשו ההורים לצוות הרפואי ולעובדי מערכת הקליטה, יחד עם הלם המעבר שנכרך בגישה פטליסטית לחיים, הביאו לכך שהורים רבים קיבלו את החדשות הקשות בלא ערעור. יש שהילד הועבר לבית החולים, ולאחר שהבריא לא ידעו מי הם הוריו כתוצאה מקשיי תקשורת, מרישום לא נכון של שמות הילדים ובשל רשלנות מִנהלית.

כעבור 17-16 שנה עלה הנושא לראש סדר היום, לאחר שההורים, שלרובם נאמר כי בנם או בתם נפטרו, החלו לקבל צווי גיוס לצה"ל עבור "הילד המת". פרצה שערורייה ופעילים צעירים מבני העדה הקימו את "הוועדה לגילוי ילדי תימן הנעדרים", שדרשה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית. לאחר לחצים ניאותה ממשלת אשכול בשנת 1967 להקים ועדת בדיקה. מסקנותיה היו כי מתוך 342 מקרים שבדקה, 316 ילדים נפטרו, ארבע בנות היו בחיים, מהן שתיים מאומצות, ואילו 22 ילדים נוספים – גורלם לא נודע. לאחר פרסום הדין וחשבון של הוועדה (1968) חלה רגיעה בפרשה. הממשלה הבטיחה להמשיך ולחפש את 22 הילדים שעקבותיהם נעלמו, אך בפועל נעשה מעט מאוד בעניין זה.

בשנת 1988 הוקמה ועדת בדיקה שנייה, בראשותו של שופט בית המשפט המחוזי (בדימוס) ד"ר משה שלגי, שסיימה את עבודתה רק לאחר שש שנים. על דו"ח ועדת שלגי נמתחה ביקורת קשה מצד גורמים שונים והוחלט להקים ועדת חקירה חדשה. בשנת 1994 החליטה ממשלת ישראל להקים ועדת חקירה שלישית. בראש הוועדה החדשה, אשר עדיין לא פרסמה את מסקנותיה, עומד שופט בית המשפט המחוזי (בדימוס) יהודה כהן, ולצדו חברים שופטת בית המשפט המחוזי (בדימוס) דליה קובל ואלוף (במיל') דוד מיימון.

לפריטים נוספים של המאמר:
"על כנפי נשרים" העלייה מתימן ומעדן
"על כנפי נשרים" העלייה מתימן ומעדן : לקראת מבצע "על כנפי נשרים"
"על כנפי נשרים" העלייה מתימן ומעדן : מבצע "על כנפי נשרים"
"על כנפי נשרים" העלייה מתימן ומעדן : קליטת העולים בארץ (פריט זה)