ההעפלה היא אחת התופעות ההיסטוריות המרתקות בתולדות עם ישראל ואף בהיסטוריה של העת החדשה בכלל. היא מקפלת בתוכה את רצונם של יהודים לחיות במדינה עצמאית ואת מאבקם להשגת יעד זה. זוהי ללא ספק תופעה חדשה בתולדות העם היהודי בכלל, ובתולדות הציונות בפרט. ובלשונו של שאול אביגור, ראש המוסד לעלייה ב' שטיפל בהעפלה:

היסוד העמוק ביותר של ההעפלה הוא היותה נעוצה בעיקרה בצרכים הפנימיים – בלגלים הפנימיים של ההוויה היהודית. הנסיבות החיצוניות עלולות רק לסייע או לעכב. ההעפלה היא אולי אחת ההוכחות הניצחות שלגלים פנימיים כאלה אכן קיימים – אם למרות כל הכוחות הקמים עליה במשך אלפי שנים, חיה וקיימת ומנצחת לעינינו ההעפלה היהודית. הכרת היסוד של המעפיל היהודי היא זכותו הבלתי מעורערת לעלות למולדתו, זכות שאינה טעונה שום אישור ושם הסכמה משום גורם מונע ומעכב כבלתי לגלי, "גזרה של גויים", או כמעשה-בגידה והכשלה של מרשיעי הברית (אביגור, 35).

ראשיתה של ההעפלה במחצית שנות השלושים, ומקורה בפער המתרחב בין הלחץ הגובר של יהודים לעלות לארץ-ישראל לבין ההגבלה של מספר רשיונות העלייה שהקצו שלטונות המנדט הבריטי לתנועה הציונית. מניעיה היסודיים של ההעפלה מארצות האסלאם דומים היו לאלה שבאירופה, אך, כבכל תופעה היסטורית, היו גם הבדלים משמעותיים בין האזורים השונים בממדים, בארגון ובקשיים.

חלוקה לתקופות

את ההעפלה מארצות האסלאם ניתן לחלק לשלוש תקופות עיקריות. הראשונה היא תקופת מלחמת העולם השנייה, שבה עיקר ההעפלה הייתה מסוריה ולבנון, מעיראק, ומלוב. התפתחות המלחמה, אשר קרבה והלכה לארץ-ישראל, והימצאותם של חיילים יהודים ארצישראלים ששירתו בצבא הבריטי באזורים אלה היו הסיבות העיקריות להעפלה זו. ואילו באירופה, שם נחלשה מאוד ההעפלה בגלל המלחמה והקשיים הרבים שהיו בהוצאת מעפילים לנמלי ים מתאימים.

התקופה השנייה החלה עם תום המלחמה ונמשכה עד הקמת מדינת ישראל. בתקופה זו השתנתה מפת ההעפלה, והמוקד עבר לצפון-אפריקה.

במהלך המלחמה (1945-1939) הייתה העלייה מצפון-אפריקה בלתי מאורגנת, אישית וספונטנית. בשנת 1945 הייתה עלייה מאורגנת אחת ברשיונות. ההעפלה מצפון-אפריקה דומה להעפלה מאירופה בהיותה העפלה ימית. שלושה גורמים מסבירים את היחלשותה של ההעפלה מארצות המזרח התיכון לאחר תום המלחמה: פינוי הצבא הבריטי מן האזור (בעיקר בשנת 1946); הגברת הפיקוח בגבולות על דרכי העלייה; ולבסוף, התייצבות הסדר המדיני-החברתי במדינות כמו עיראק וסוריה, דבר שתרם להגברת הביטחון והשקט במדינות אלו וממילא השפיע לרעה על רצונם של היהודים לצאת מהן.

התקופה השלישית, שראשיתה בהקמת מדינת ישראל, מאופיינת בכך שהקושי המרכזי הוא עצם היציאה מארצות המוצא. תקופה זו מסתיימת בזמן שונה בכל אחת מן המדינות שבהן התקיימה.

היקף ההעפלה ומקורותיה

שאול אביגור העריך את מספר העולים הבלתי לגליים מארצות האסלאם ב- 8700 מתוך 115,000 מעפילים. מארצות המזרח עלו 7,500 בדרך היבשה, ומצפון-אפריקה עלו 1,200 יהודים בדרך הים, והם חלק מ- 86,000 יהודים שעלו בדרך הים ב- 96 אניות של המוסד. אף שנתונים אלה מרשימים למדי, דומה כי בחינה מדוקדקת יותר מראה שהמספרים הם שונים, וכך סבורים החוקרים שמאמריהם מופיעים בספר זה. צבי זוהר, למשל, טוען כי מסוריה עלו באופן בלתי לגלי מתחילת מלחמת העולם השנייה ועד הקמת המדינה 5,002 יהודים; ועוד למעלה מ- 950 עלו באופן לגלי. מספר העולים הבלתי לגליים מעיראק קשה יותר לבדיקה. לפי אסתר מאיר עלו עד 1945 למעלה מ- 2,500 יהודים מרביתם כעולים בלתי לגליים. בין השנים 1948-1945 עלו עוד כ- 1,300 יהודים ובסך הכול עלו מעיראק באופן בלתי לגלי כ- 3,800 יהודים. להערכת מיכאל לסקר עלו ממצרים כ- 2,000 יהודים באופן בלתי לגלי מפרוץ מלחמת העולם השנייה ועד מאי 1948, מרביתם פליטים מאירופה. ממאי 1948 ועד סוף 1952 עלו ממצרים 17,765 יהודים, מרביתם באופן בלתי לגלי על ידי המוסד לעלייה ב'. מצפון-אפריקה עלו מ- 1945 ועד מרץ 1949 14,298 יהודים, וזאת מבלי להביא בחשבון את מספר היהודים שהיו בדרכם לארץ לאחר שעזבו את צפון-אפריקה באופן בלתי לגלי וטרם הצליחו להיכנס לארץ. מרביתם עלו באניות, ומיעוטם במטוסים. קשה לאמוד את מספר היהודים שעלו באופן בלתי לגלי מלוב עד 1945, שכן מרביתם יצאו בחשאי בדרכים שונות. יעקב חג'ג' העריך את מספר העולים מלוב משנת 1946 ועד סוף 1948 בכ- 3,500, שהם כ- 10% מכלל היהודים שחיו בלוב בתקופה זו.

אין ספק שמספר העולים הבלתי לגליים גדול עשרות מונים מהנתונים שמסר אביגור, ואין בכך כדי להפתיע. אביגור התייחס להעפלה עד הקמת מדינת ישראל בלבד. אנו הרחבנו את מסגרת הדיון. זאת משום שסברנו, כי לא ניתן להתייחס להעפלה מארצות האסלאם באותם מונחי זמן ומקום שקבע אביגור לגבי אירופה; ועוד, לדעתנו גם מי שיצא באופן בלתי לגלי (ונכנס לארץ באופן לגלי) יש לראות בו מעפיל. כאלה היו רבים בעיקר במצרים ובצפון אפריקה הצרפתית (מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה). זאת ועוד, נראה כי המחקר הצליח להגיע לנתונים מפורטים יותר מאלה שהיו בפניו של אביגור בעת כתיבת הדברים.

קשיי היציאה

לגבי מרבית ארצות האסלאם הייתה ההעפלה, כאמור, לא רק כניסה בלתי לגלית לארץ אלא גם יציאה בלתי לגלית מארץ המוצא. שני גורמים מנעו את יציאתם החופשית של היהודים מארצות האסלאם. האחד הוא השלטון הקולוניאלי ששלט בארצות אלו. כך, למשל, התנגדו הבריטים ליציאת יהודים מסוריה ומלוב שהיו תחת שלטון כיבוש צבאי זמני שלהם. השלטון הקולוניאלי הצרפתי התנגד גם הוא ליציאת היהודים מארצות צפון-אפריקה, בעיקר בשל החשש מתגובה ערבית לפעולה זו, אך גם בגלל רצונו לשמור על היהודים כגורם המתווך בינם לבין המוסלמים שבארצות שליטתם. עם זאת לא פעלו השלטונות הקולוניאליים בנחרצות למנוע בכל מחיר העפלה זו, מה שמסביר מדוע בכל זאת הייתה העפלה גדולה מאזורים אלה. הגורם השני שמנע את יציאת היהודים הוא השלטונות המוסלמיים עצמם. כזה היה המצב בעיראק, במצרים ובסוריה לאחר 1945. האיסור על יציאת היהודים קבע את דפוסי ההעפלה מארצות אלו, שהייתה צריכה להתנהל במחתרת, באורח חשאי, בממדים קטנים ותוך התגברות על קשיים רבים. לא כן היה המצב באירופה: שם התרכזו רבבות יהודים ניצולי השואה, שהובאו לנמלי המוצא של אניות המעפילים באיטליה וברצפת. במקומות אלה הוקמו מחנות מעבר בעבורם עד עלייתם ארצה. עיקר הפעולה המחתרתית החשאית, אם התקיימה, הייתה בהבאת היהודים מאזורים שונים באירופה אל מחנות המעבר ובקביעת עיתוי הפלגת האניות, וזאת כדי למנוע תפיסת אניות המעפילים בידי הבריטים.

התשתית הארגונית

גורמים שונים היוו את התשתית הארגונית של ההעפלה באירופה: חיילי הבריגדה היהודית, תנועות הנוער הציוניות שפעלו עוד קודם למלחמה, שליחים מארץ-ישראל, גורמים פוליטיים וחברתיים ואף ממשלות שהושיטו עזרה. באירופה הוקם מטה של ה"הגנה" בגולה, שסייע רבות לביצוע ההעפלה. לא כן היה המצב בארצות האסלאם. במקצת הארצות פעלו חיילים יהודים ששירתו בצבא הבריטי: בלוב, בעיראק, במצרים ובסוריה. חשיבותם של החיילים הייתה רבה בעיקר בלוב ובעיראק, אם כי פעילותם הייתה שונה בכל אחת מן הארצות. בלוב עיקר תרומתם הייתה בארגון מערכת החינוך היהודי ואך מעט בהעברת מעפילים לארץ-ישראל, ואילו בעיראק היו ההעפלה וההגנה עיקר פעולתם. פינוי הצבא הבריטי מהמזרח התיכון וההתפתחויות הפוליטיות בשנים 1946-1945 הקשו מאוד על המשך ההעפלה מאזורים אלו. זאת ועוד, שליחים מארץ-ישראל פעלו בארצות האסלאם בעיקר בתקופת המלחמה ותרומתם הייתה חשובה ביותר להעלאת המורל של הקהילות היהודיות. לאחר המלחמה הלך ופחת מספר השליחים מארץ-ישראל שהגיעו לארצות האסלאם, וזאת דווקא בזמן שגברו רצונם ונכונותם של היהודים לעזוב את ארצות המוצא שלהם. התשתית לפעילות ציונית מסודרת ומאורגנת, ובמיוחד של הנוער, הייתה קטנה יחסית, שכן בארצות אלו הייתה הפעילות הציונית שונה מזו שבאירופה. בחלק מן הארצות, כמו בתוניסיה, שבה היה לנוער חלק משמעותי בפעילות הציונית, התקיימה תשתית מתאימה. בעיראק ובלוב התארגן הנוער היהודי בעיקר לאחר הפגיעות ביהודים (בעיראק ב- 1941, בלוב ב- 1945). בעוד הברחת יהודים מתימן לעדן במטרה לעלות לארץ-ישראל התבצעה על ידי הקהילה היהודית בלבד, בלי סיוע כלשהו של היישוב, הרי יציאת היהודים מעדן לארץ-ישראל הייתה חופשית, עם סרטיפיקטים, אף שעדן הייתה אז מושבה בריטית. בארצות המזרח התיכון, להבדיל מארצות צפון-אפריקה, הייתה תשתית טובה יותר לטיפול בהעפלה, ולו בגלל הימצאותן של יחידות בריטיות שבהן שירתו חיילים ארצישראלים שעמסו על שכמם את הטיפול בנושא זה, וכן הודות להימצאותם של ארצישראלים רבים בעיראק ובסוריה, שהיו מהסייענים העיקריים למפעל ההעפלה.

דרכי ההעפלה

ההעפלה מאירופה התנהלה רובה ככולה בדרך הים, ומעט מאוד בדרך האוויר. מרבית האניות נתפסו בידי הבריטים, והמעפילים גורשו לקפריסין. בכך הושג הישג מדיני רב חשיבות של העלאת נושא העלייה החופשית לארץ-ישראל של ניצולי המחנות על סדר היום הציבורי הבין-לאומי. המצב בארצות האסלאם היה שונה. מארצות המזרח התיכון הקרובות סוריה, לבנון, עיראק, מצרים ולוב הייתה ההעפלה בעיקר יבשתית, ומרבית העולים הצליחו להגיע בשלום למחוז חפצם. בדרך כלל הייתה ההעפלה ברכב עד סוריה או לבנון, ומשם ברגל לארץ-ישראל. מסביר מוניה מרדור:

פעולותי הראשונות התרכזו בעיקר בהקמת נקודות-היאחזות בגבולות סוריה ובמרכזיה, שבאמצעותן היה בכוונתנו להגיע אל העולים [...] כן התחלנו לתאם את פעולות חולייתנו בעיראק עם נקודות היאחזות ומעבר בסוריה: קאמישלי שבפינה הצפונית מזרחית של סוריה; אבו כאמל, במקום שהפרת חוצה את גבול סוריה-עיראק; ואל-רטבה, האואזיס במדבר העיראקי, השוכנת על הדרך מהים הפרסי לים התיכון – שלוש אלו, הנמצאות כמעט בקו אחד דרומה, היו בשבילנו עמדות מפתח לפריצת גבול עיראק-סוריה, ושאפנו להקים בהן נקודות אחיזה למעבר. כקו שני בעומק נאחזנו בערים חלב, דמשק ובירות. את ההיאחזות בקמישלה תכננו לגבי קו התנועה – אם ברכבת ואם בדרכים אחרות – המוביל דרך מוצול וצפון עיראק לסוריה (מרדור, עמ' 80).

המעפילים הועברו מגבולות ארץ-ישראל אל נקודות יישוב ומוסדות קליטה בארץ בעיקר על ידי חברי "החוליה" – הם אנשי ההגנה שמונו לטפל בקשר בין הפעילים בסוריה ובין היישובים והמוסדות שקלטו את העולים.

מחופי צפון-אפריקה התנהלה העפלה ימית בשתי דרכים: האחת באניות של המוסד לעלייה ב', כגון האניות "יהודה הלוי", "שיבת ציון" ו"הפורצים" שהפליגו במחצית השנייה של שנת 1947. שתי האניות הראשונות נתפסו והמעפילים גורשו לקפריסין, ושם הם נפגשו עם ניצולי המחנות מאירופה. הדרך השנייה נעשתה באניות צרפתיות מאלג'יריה לצרפת, ומשם באניות של המוסד לארץ-ישראל. מרבית האניות הגיעו לארץ-ישראל לאחר הקמת המדינה. מעפילים אלה עברו תהליכי מיון רפואיים, מקצועיים ואחרים במחנות המעבר במרסיי, והגיעו למעברות שהוקמו בעבורם בראשית ימי המדינה. מלוב וממצרים הגיעו יהודים לאיטליה ולצרפת ומשם המשיכו, גם הם, באניות של המוסד לעלייה לארץ-ישראל.

מעבר פליטים דרך ארצות האסלאם

ארצות האסלאם שימשו ארצות מעבר לפליטים יהודים מאירופה. בצפון-אפריקה עברו פליטים מצרפת ומספרד. איראן, תורכיה, סוריה ולבנון שימשו תחנת מעבר לפליטים מרוסיה ומפולין. נשוב לתיאורו של מוניה מרדור:

גם הקמתו של צבא אנדרס בקרב פליטי פולין ברוסיה והעברתו של צבא זה לפרס, על אלפי היהודים שהצליחו לחדור לשורותיו, העלו בפני המוסדות את הצורך למצוא דרכים שבהם יגיעו יהודים אלה ארצה וישארו בה [...] בתורכיה ראינו דרך מעבר לאותם הפליטים היהודים, שיצליחו לברוח מארצות הבלקן ולהגיע לתורכיה בכוחות עצמם, או בעזרת המחתרות השונות שפעלו באירופה. לגבי אלה היינו חייבים לבנות תכניותינו כך, שנוכל להושיט להם עזרה להמשכת דרכם ארצה (מרדור, עמ' 79-78).

לא פעם נתפס הטיפול בפליטים מאירופה כדחוף יותר מן הטיפול ביהודי ארצות האסלאם, בין מטעמים פנימיים בכל ארץ ובין מטעמים של העדפה לאומית.

ההעפלה מארצות האסלאם והחברה הסובבת

ההעפלה מארצות האסלאם הייתה שונה מזו שמארצות אירופה גם בגלל מערכת היחסים שבין היהודים לבין סביבתם. ההקצנה שחלה בסכסוך הערבי-יהודי בארץ-ישראל בשנות מלחמת העולם השנייה ובמיוחד בשנים שלאחר המלחמה והמאבק על מימושו של הבית הלאומי העמידו את יהודי ארצות האסלאם בפני סכנה. השתתפותם של יהודים מארץ מוסלמית במפעל ההעפלה העמידה את כלל יהודי אותה מדינה בפני סכנה מצד האוכלוסייה הערבית. ונהפוך הוא באירופה: סכנה זאת לא הייתה קיימת שם בגלל רגשי האשם כלפי היהודים בעקבות השואה.

בכמה מקרים היה קשר ישיר בין ההעפלה לבין מצבם של היהודים. בעיראק לאחר הפרהוד של יוני 1941 ניכרה התעוררות גדולה לעלייה. בלוב לאחר ההתפרצות האלימה של 1945 התארגן הנוער לפעילות ההעפלה. בדצמבר 1947 אירעה בעדן התפרצות אלימה שהסתיימה בהרוגים רבים ופצועים. המקרה האחר קרה מספר חודשים לאחר מכן, ביוני 1948, בעיר אוג'דה שבמרוקו. באלג'יריה, שהייתה ממוקדי ההעפלה המרכזיים בצפון-אפריקה, לא אירעו התפרצויות אלימות, שכן עמדתם של הצרפתים בכל מה שקשור ליחסי יהודים-מוסלמים הייתה נוקשה במיוחד. בארצות שעמדו על סף קבלת עצמאות, כגון סוריה, נמנעו הערבים מפגיעה ביהודים, מאחר שהדבר היה מעמיד בספק רב את כשירותם לנהל מדינה עצמאית.

"ההגנה" וההעפלה

שאלת "ההגנה" בארצות האסלאם ניזונה משלושה מקורות: האחד, מערכת היחסים בין היהודים לערבים בארץ-ישראל לאור התפתחותו של הסכסוך ביניהם, ובמקביל לה מערכת היחסים בין יהודים למוסלמים בארצות האסלאם. מכיוון שהפגיעה האלימה הראשונה ביהודים הייתה בעיראק בזמן מלחמת העולם השנייה, מן הדין היה כי שם יוקם סניף ההגנה הראשון. השני, התובנה כי יידרש עוד זמן-מה עד שהקהילות היהודיות יחליטו לעלות ארצה, ולכן, יש צורך להגן על הקהילות היהודיות מפני פגיעה אלימה מצד המוסלמים. והשלישי, הצורך להגן על ההעפלה מארצות אלו.

הקמת תאי "ההגנה" במרבית ארצות האסלאם נתקלה בבעיות לא מעטות: שמירת הקשר והרציפות בפעולה החשאית, יחס מנהיגי הקהילה, שחששו מהאפשרות של גילוי ההתארגנות ומשמעותה לחיי הקהילה כולה, אחסון הנשק, אימונים סדירים, הכנת תכניות הגנה ועוד. פעולות אלו התנהלו ואורגנו בעיקר בידי יהודים מארץ-ישראל, ולא ביזמות מקומיות. שעת המבחן העיקרית של "ההגנה" בארצות האסלאם בתקופה הנידונה הייתה בלוב בעת ההתפרצות האלימה של יוני 1948. והפעם, הודות ל"הגנה" נמנעה פגיעה קשה ביהודים, כדוגמת ההרג של שנת 1945. המקום השני היה, כאמור, בעיר הגבול אוג'דה שבמרוקו. שם, למרות הידיעות על אפשרות של פגיעה ביהודים ולמרות הרגישות הרבה, לא הייתה היערכות מוקדמת של היהודים, ולכן הייתה הפגיעה קשה למדי.

הקשר בין ההעפלה ו"ההגנה" ברור למדי. שתי הפעילויות הללו היו בלתי לגליות, ועל כן הן נעשו במחתרת. הייתה גם חפיפה חלקית או מלאה בין אנשי "ההגנה" ומארגני ההעפלה. ועם זאת, "ההגנה" ביקשה להיערך בפני סכנה של פגיעה פיזית ביהודים, ואילו מארגני ההעפלה חיפשו דרכים להוציא את היהודים מאותן ארצות. היטיב להסביר זאת מוניה מרדור:

הצעתי הייתה שיש להפריד בין השליחים העוסקים בעבודת ארגון "ההגנה" לבין אלה שיעסקו בפעולות הציוניות הכלליות – בין בחינוך לציונות ולימוד העברית ובין בארגון "החלוץ", או עלייה ב'. לדעתי חייב היה להישלח איש מיוחד מן הארץ אך ורק לשם תפקידי ההגנה. חשוב היה שהוא לא יהיה מוכר כקשור לשליחים ולארגונים הקיימים במקום, ועליו יהיה לפעול באופן נפרד לגמרי מצוות השליחים האחרים, כדי לא לערבב את התחומים. הפרדה כזו נראתה לי שחשובה ביותר מבחינת ביטחונן של הפעולות השונות. חששתי כי במצב העניינים כאן, במקרה שתיפול אחת החוליות, לא יעמדו אנשיה בחקירה ואז תתגלה כל הרשת ובכללה האלמנטים המבצעיים – נשק ההגנה וההכשרה לשימוש בו – דבר שיביא בעקבותיו תוצאות חמורות ביותר, ונוסף לקורבנות שיפלו נפסיד את סיכויי הפעולה בעיראק, אולי לשנים (מרדור, עמ' 84).

חשיבותה של ההעפלה מארצות האסלאם

ההעפלה מארצות האסלאם הייתה השלב הראשון בתהליך סיום הקיום היהודי בארצות האסלאם. המעפילים היו פורצי הדרך הראשונים, בבחינת מציבי התמרורים בפני הבאים אחריהם. המעפילים היו הראשונים שהבינו כי התהליכים העוברים על ארצות האסלאם יביאו לקץ הקיום היהודי בארצות אלו. משמעותה העיקרית של היציאה הבלתי לגלית מארצות המוצא הייתה התרסה של קבוצות יהודים, או של יהודים בודדים, נגד המשך הקיום היהודי בארץ שבה חיו ופעלו, עד כדי כך שהיו מוכנים לסכן את עצמם ולסכן אחרים ולפעול, אולי לראשונה בתולדותיהם, נגד השלטון המקומי, ערבי או קולוניאלי. הציונות ומדינת ישראל נתפסו כאחת האפשרויות המוחשיות והמיידיות לפתרון מצוקת היהודים, הן הרוחנית והן הפיזית, שהלכה וגברה בארצות האסלאם.