פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

ש. אתה זוכר רעב בגטו?
ת. בגטו לא אכלנו מספיק. פרוסת לחם עם מרגרינה או משהו כזה. אכלנו מה שהיה. מה שהבאנו מהבית ומה שאחי ז"ל או אבי השיגו דרך הגויים.

ש. התחלת לספר קודם שקרוב לחג השבועות לקחו את הרחוב שלכם לתחנת הרכבת.
ת. כן. לקחו אותנו לרכבת ולא ידענו לאן לוקחים אותנו. זה היה יום שישי שלקחו אותנו. נסענו יום שישי, שבת וביום ראשון הגענו לבירקנאו בשעות הצהרים.

ש. אתה זוכר משהו מהנסיעה הזאת?
ת. בנסיעה הזאת לא היה לנו מה לאכול או לשתות. היה חם. היינו סגורים בקרונות משא. היינו שותים את השתן בשביל לקבל טיפת מים. היינו דחוסים בפנים. נחנקנו כמעט שם. מזל שזה לא לקח הרבה זמן אלא רק יומיים ולא שבועות. הסתפקנו במה שהיה לנו. הסתכלנו החוצה דרך החלון הקטן גם לשאוף אוויר וגם לראות לאן נוסעים. לא ידענו בכלל לאן נוסעים. אני הייתי ילד ולא יכולתי להגיע לחלון של הקרון שהיה למעלה עם סורגים, שהיה חלון קטן. מי שהסתכל ויכול היה לראות אמר הנה אנחנו עוברים אזור זה וזה, עוברים דרך מקום זה וזה. עכשיו עוברים את הגבול מהונגריה לצ'כיה, מה שהיה פעם צ'כיה, עוברים את הגבול ומגיעים לפולניה. ככה כל אחד היה מסביר, עד שהגענו לאושוויץ(Auschwitz) . באושוויץ פתחו את הדלתות והתחלנו כולם לרדת, לא לקחת שום דבר. לקחנו לחמים, מה שהיה לנו. עשינו חשבון, הסתכלנו מחוץ לרכבות ואלה שהוציאו מהרכבות היו יהודים פולנים שעבדו בזונדרקומנדו. כשהתפלאנו לאן הגענו ולמה הגענו אז היהודים הפולנים שהוציאו את האנשים מהרכבות אמרו לנו: אכלתם מספיק את האווזים המפוטמים, אתם רואים שם את העשן, משם תצאו, דרך הארובות של הקרמטוריום. לא ידענו על מה הם מדברים ומה הם אומרים ושתקנו. בהתחלה התחילו לסדר אותנו בשורות ולהתחיל ללכת. היינו רכבת די ארוכה והיינו הרבה אנשים. היו עוד הרבה אנשים גם ממקומות אחרים. אני לא מדבר על אחרים, אני לא מדבר על המשפחה שלי, אבל היינו רכבת די ארוכה עם הרבה אנשים. כשיצאנו מהקרונות סידרו אותנו בחמישיות, לא מפוזרים. באמצע הדרך, בסוף פסי הרכבת היתה צומת, ושם עמד מנגלה. לא ידענו אז שזה מנגלה אבל אחר כך ידענו שזה מנגלה, ועוד שני חיילים והוא היה מראה ימינה ושמאלה. כשהתקדמנו ראיתי חברים בגיל שלי הולכים לצד הזה והאבות שלהם גם לצד הזה. אז אחי עשה חשבון שהוא ילך לצד שהולכים הצעירים ואבא שלי הוריד את הזקן, כי היה לו זקן לבן שיראה יותר צעיר, אבל את השפם הוא השאיר אז זה נשאר לבן, אז דחפו אותו לצד הזה ואת האח הקטן גם אחריו. את אמא דחפו לאותו כיוון של אבא. לי היה לחם אחד כדי שאני אלך לכיוון אפוא שאבא הלך. אז כשראיתי שהחברים שלי הולכים לאותו כיוון אז אמרתי בטח אנחנו נהיה ביחד אז שיהיה לנו לחם. אחי הלך לצד שני ולקח לחם אחד. כשהגענו להצטלבות של הסלקציה אז אני אוטומטית רוצה ללכת לכיוון של ההורים והאח הקטן, אז משכו אותי חזרה והגרמנים אמרו לי ללכת לצד השני. התחלתי לצעוק: אבא, אבא, תיקח את הלחם. הוא לא שמע אותי כי זה הלך מהר מאוד. היו מסדרים אותנו בחמישיות. עד שהגעתי לצד השני איפה שאחי הלך אז לי היה לחם ולאחי היה לחם ולהורים לא היה לחם כי הם לא לקחו. איבדתי את אחי כי היו מסדרים בחמישיות וכבר לא ידעתי אפוא אחי ולא יכולתי לחפש אותו, כי היה אסור לזוז. התחלנו ללכת ברגל וההורים הלכו בצד השני. לא ידענו לאן. גם אנחנו לא ידענו לאן אנחנו הולכים.

ש. הם לא הספיקו לראות שאתה לא הולך אתם אלא מופנה לצד השני.
ת. אני לא יודע. אולי הם ראו. אני לא יודע. לא הספקנו לומר שום דבר. אני רק צעקתי: אבא, אבא, תיקח את הלחם. אבל הוא לא הגיב. ואמרו לי ללכת לצד השני.

אחרי שהלכנו והגענו לחצר גדולה, התחילו להפשיט אותנו, לגלח אותנו. מי שהיה לו זקן הורידו לו את הזקן, גילחו את הראשים ואת כל המקומות שבהם גדלים שערות. נשארנו ערומים. העבירו אותנו לחצר אחת וחיכינו. בחצר הזאת החלטתי לחפש את אחי. צעקתי את השם שלו ובסוף מצאתי אותו והיינו ביחד כבר. נכנסנו ביחד למקלחת, ואחרי הגילוח הזה רחצו אותנו. אחרי שיצאנו קיבלנו בגדים של אסירים עם פסים. היה שם רופא אחד שאותו הכרתי. הוא דווקא היה אדם מבוגר והתפלאתי איך הוא הגיע לכאן. כנראה כשהוא אמר שהוא רופא נתנו לו להגיע גם לשם. נפגשתי עם אחי והחלטנו שמפה נלך ביחד ושלא ניפרד.

לקריאה נוספת:
אושויץ
אושוויץ - תולדותיו וייחודו
קטע מעדות בכתב של רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ

באתר יד ושם:
אלבום אושוויץ
תערוכה מקוונת: טוראי טולקאצ'ב בשערי הגיהנום
עדויות נוספות בנושא הפתרון הסופי