פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

...באחד במאי השתחררתי, כן. אז-

ש. אז בא היום, מה היה בדיוק באותו היום שהתחלתם ללכת, אם את זוכרת?
ת. אני זוכרת שלקחו אותנו ממקום למקום, ואני גם זוכרת שהפציצו בתי חרושת.

ש. זה לפני שהתחלתם?
ת. זה בתוך ההליכה.

ש. את זוכרת את היום שבו התחלתם?
ת. אני לא זוכרת את היום.

ש. יש לך תמונה כללית של ההליכה?
ת. כן. יש לי התמונה הכללית של ההליכה.

ש. ומה הבנתם, לאן אתם הולכים?
ת. ידעו כבר שזה הסוף של הגרמנים והיינו יחד גם עם גברים, עם אותם הליטאים ששילנסקי גם היה ביניהם, וידעו כבר שהם קרובים מאוד למפלה, והם לוקחים אותנו לכל מיני מקומות בכדי להרוג אותנו. או להרוג אותנו, או בכדי להצדיק את עצמם, שבכל זאת משאירים אנשים בחיים. אז אנחנו הלכנו והלכנו ביום ובלילה שכבנו על האדמה, והיה קר מאוד, היה שלג, עוד במאי היה שלג. הפציצו בתי חרושת, כל מיני מקומות, ואנחנו ראינו את זה. ואז האס-אס ששמרו עלינו עם הנשק היו כל כך מפוחדים, שהם התערבבו אתנו, הם מהר לקחו אותנו לאיזה יער, ושם הם התערבבו, שלא יראו אותם בינינו, שלא יראו בעצם שהם גרמנים. אז ראינו כבר מה המצב, זה כבר אמר לנו מה המצב. ואנחנו הסתכלנו בשמחה איך שמפציצים את המקומות ו...כן. אנחנו מאוד שמחנו לראות שמפציצים, למה שלא נשמח? אבל לא דאגנו לעצמנו. באותה מידה הם יכלו בטעות פצצה לזרוק עלינו, אבל לא היה בנו שום פחד, כי כל כך היינו אפאתיים. לא רק אני, אלא כולם היו אפאתיים. קודם כל היינו מאוד רעבים, לא היה מה לאכול, לא היה מה לשתות, שלג אנחנו שתינו. זה היה קר מאוד. ושכבנו אחת עם השניה בלילה.

ש. כל הלבוש שלכם היה בעצם כותונת אחת?
ת. היה משהו, עם שמיכות, היתה איזו שמיכה אחת או שתיים, לכל אחת. עם שמיכה התעטפנו, ובלילה-

ש. גם בנות הדודות היו אתך, וגם רחל החברה?
ת. רחל החברה היתה אתנו, אבל לא אתי ממש.

ש. לא היתה על ידך?
ת. לא היתה על ידי. אז שכחתי לספר, שם היה פלק-טיפוס, אם שמעת מה זה, זה טיפוס הבהרות, זו מחלה מאוד קשה, וגם מאוד מידבקת. ורוב האנשים לא נשארו בחיים. אז החברה שלי במחנה בלאנדסברג היתה חולה בטיפוס. ואני הלכתי לבקר אותה.

ש. בבית חולים?
ת. בבית חולים. וזאת מחלה שאיזה שישה שבועות היא דוגרת, כינה, את יודעת, זה בא מכינים. והיא דוגרת הרבה זמן. אפילו יותר משישה שבועות. בכל אופן אני קיבלתי את המחלה הזאת גם כן. אבל אני עוד לא הרגשתי את זה. רק כשהשתחררנו המחלה פרצה, אבל עוד אספר על הצעדה.

ש. היתה לכם איזו שהיא הקצבת אוכל או מה בצעדה?
ת. נתנו משהו, כי בכל זאת התקיימנו. אני ממש לא זוכרת ממה התקיימנו. אני רק יודעת שה היה משהו נורא, וכל הזמן רק דיברו שהולכים להרוג אותנו. אז אנחנו - זאת היתה צעדת מוות קשה מאוד. הצעדה הזאת היתה כשמה, צעדת מוות. מכיוון שבעצם הביאו אותנו יותר ויותר, כשבנות הברית התקרבו לגרמנים, יותר ויותר הם היו חנוקים, והם הכינו לנו כבר את הבורות, הכל היה מוכן בשביל להביא אותנו לירות בנו ולהרוג אותנו. הצעדה עצמה היתה מאוד מאוד קשה. כי היה מאוד קר, ואוכל כנראה לא היה. היה לנו כל הזמן קר. וממקום למקום, בלילה בקושי התחממנו, ביום הלכנו הרבה קילומטרים, היה שלג וגשם, מה שלא היה. אבל מה היה? מי שהיה אחראי על הצעדה שלנו, אס-אס אחד, והגבר שהיה אחראי על המחנה שלו, היהודים, והקרובה שלי, אילונקה, שהיתה אחראית על הנשים, אז הם הלכו אל הקצין הזה, ואמרו לו: תראה, אם אתה תציל אותנו אנחנו נציל אותך. אז הוא אמר: אם כך, אז תלכו לאט לאט.

ש. "אותנו" זה אומר את כל הקבוצה?
ת. את כל הגברים ואת כל הנשים, כל הקבוצה, ודאי.

ש. אז הוא אמר: תלכו לאט לאט. כי כמה שיותר לאט תלכו, אז בנות הברית יכבשו יותר, והם יתקרבו יותר מהר אליכם, ואז התחלנו ללכת לאט.

ש. לא היו קצינים שזירזו אתכם?
ת. כן, אבל אמרנו שאנחנו לא יכולים, אנחנו חולים, ואין מה לאכול. אנחנו עשינו את זה ממש, אפשר להגיד, כמעט בצעדי צב, כמה שאפשר יותר משכנו. משכנו ומשכנו. והגענו, אני לא זוכרת את המקום, כשהגענו לאיזה מקום, ועל יד המקום הזה, זה היה כפר, לא רחוק משם היו הבורות שהם הכינו לנו, כל הבורות. ולמחרת כשקמנו אז זה היה ביום - אמרו: הנה האמריקאים כאן! ואז האמריקאים הגיעו.

לקריאה נוספת:
צעדות המוות
על גבול החברתי: פרספקטיבות על עולם מחנות הריכוז
מעדותה של נינה דינר על הבריחה מצעדת המוות לדרזדן

באתר יד ושם:
צעדות המוות (הרטה גולדמן)
תערוכה מקוונת: עד היהודי האחרון
עדויות נוספות בנושא הפתרון הסופי