יהודית הרשקוביץ פרידמן, ילידת טיסאדאדא (TISZADADA), הונגריה. נולדה בשנת 1928.
בפסח 1944 רוכזו יהודי העיירה בבית הכנסת על ידי הז'נדרמריה וגורשו לגטו נייראגיהאזא (NYIREGYHAAZA). במאי 1944 הועברה לפוסטא וגרה באסמי תבואה, שם עברה התעללויות. במאי 1944 גורשה לאושוויץ. בסתיו 1944 נשלחה לטוחא שליד לייפציג, שם עבדה בבית חרושת לנשק. באפריל 1945 פונה המחנה בעקבות התקדמות החזית הרוסית, ונדד ברחבי גרמניה עד לצעדת המוות. לאחר שחרור הרוסים במאי 1945, אושפזה העדה בבית חולים ובסתיו עברה למחנה העקורים בלייפציג. משם נדדה עד שהגיעה לברגן בלזן. בדצמבר 1946 חזרה להונגריה וב-1948 עלתה ארצה.
ש. כשאתן נמצאות שם, חוץ מאפלים [מסדרים], מה קורה לכן במשך היום, מה אתן עושות? איפה אתן נמצאות?
ת. שום דבר, בחצר....
ש. מוציאים אתכן החוצה?
ת. מוציאים אותנו החוצה בין הבלוקים, מחפשים קצת צל, היו כאלה שהיו מועסקות לבחור את הבגדים שהביאו, הגענו עם מזוודות לאושוויץ, ואת המזוודות לקחו מאתנו, אז היו בנות שהיו מועסקות בזה שאת הבגדים האלה, אני לא יודעת מה עשו איתם, שלחו לגרמניה, וכל מיני דברים הם שמו לחוד. מה שאני זוכרת, תמיד לפנות בוקר היה מאוד קר שם, אבל כדי שאני אוכל לדבר עם אחותי, היינו מדברות בינינו ללכת לדבר לפנות בוקר, לפני שמוציאים מהבלוקים לספירה, בוקר אחד בקור אני הולכת, ובאה עגלת-יד עם כמה בנות, ועל ה... היו שמיכות, הבנות האלה עבדו במיון את הדברים האלה מה שהביאו...
ש. במיון בגדים.
ת. במיון בגדים, כן. ואחת זורקת לי שמיכה ואומרת לי "תיקחי את זה ותרוצי", אומרת לי בהונגרית, ועשיתי כמו שהיא אמרה, באותו יום ישבתי, שתי בנות שאני הכרתי מהכפר שלי שהן היו תופרות, גזרו לי את זה, גזרו לי מעיל כזה מהשמיכה הזו, זו הייתה שמיכה משובצת, ונתנו לי חוט, חוטים נדמה לי שהוצאתי מהשמיכה הזו, שאני אתפור בלי מחט. ואני יושבת כל היום בעצם על יד הבלוק ותופרת ותופרת, אבל הן עזרו לי, הן עשו לי גזרה ואמרו לי איפה לתפור, ובערב אני רוצה לזרוק את זה לאחותי, ואני רואה בלוק-שפהרר, אני מחכה מחכה ש...
ש. מה זה בלוק-שפהרר?
ת. אסור להתפזר.
ש. עוצר?
ת. משהו כזה, כן. אחרי האפל, איך את קוראת לאפל?
ש. מסדרים, מסדרי מניה.
ת. אחרי המסדר להיכנס לחדר, לבלוק, ובבלוק... ופתחו את הבלוק מקדימה ומאחורה. אחותי היתה באותו הבלוק ב21- איפה שאני הייתי, ואני רוצה לזרוק לה את המעיל הזה והיא איננה כבר, כמעט כולן נכנסו, ואסור היה לגשת...., ופתאום אני רואה בנות שאני הכרתי אותן, וזרקתי להן, זה ארבע אחיות, וביקשתי מהן לתת את זה לאחותי, אחר-כך אני חזרתי ואני כל הלילה לא ישנתי, מה יהיה אם הן לא יתנו את זה לאחותי ואני זרקתי להן? הרי הן ארבע אחיות והקטנה שם גם-כן קר לה וצריכה, ושם כל אחת הייתה בשביל עצמה. אז בבוקר, כשאחותי מופיעה, אני רואה עליה את ה...
ש. השכמייה הזאת.
ת. כן, את אני לא יודעת איך לקרוא לזה, מה שעשיתי מהשמיכה. זה רציתי לספר, שזה לא נכון שהיו כולם בלתי-אנושיים, כן הייתה אנושיות, זו הייתה אנושיות שאני נתתי אמון בהן והן לא בגדו בי. והבחורה הזאת שראתה אותי לפנות-בוקר הולכת ללא של, ללא שום-דבר, לא יכלה לתת לי, רק היא הורידה "תתפסי ותרוצי עם זה". היו גם צעקות והיו מריבות שם, בדרך-כלל התרחקתי מאלה שצעקנים ורבים.
לקריאה נוספת:
אושויץ
אושוויץ - תולדותיו וייחודו
קטע מעדות בכתב של רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ
באתר יד ושם:
אלבום אושוויץ
תערוכה מקוונת: טוראי טולקאצ'ב בשערי הגיהנום
עדויות נוספות בנושא הפתרון הסופי
