פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

ש: ובבית, בביתך, תוכל לתאר את הבית שלך, את הפנים של הבית?
ת: היו לנו שני חדרים ומטבח. גרנו מעל המסעדה, למטה היתה לנו מסעדה של כמה אולמות, חדרים די גדולים, ולנו היתה למעלה דירה, אנחנו כמעט לא היינו חיים בדירה, כל החיים שלנו היו כמעט למטה, במסעדה... אחותי למדה רוקחות בפראג, אחר כך עבדה בבתי מרקחת בסטניסלבוב, עד פרוץ המלחמה. כשהגרמנים נכנסו לעיר, הוזמנה האינטליגנציה של העיר, זאת אומרת הוזמנו רוקחים, רופאים, מורים, עורכי דין, צלמים וסופרים. למה צלמים ולמה ספרים? שני המוקדים שבאים אנשים ומדברים - וזה מה שהפריע לגרמנים - לא לצלם שלא יהיה מי שיצלם, וסופר, שלא יהיה מי שידבר, שלא יספרו אחד לשני, וספורטאים, כל הספורטאים. הוזמנו לגסטאפו, קיבל אותם, עד כמה שידוע לי, קריגר בעצמו, הוכנסו לשם, עד כמה שידוע לי, נודע לי אחר כך - לחצר פנימית בתוך החצר של הגסטאפו. הועמסו על מכוניות, הוציאו אותם ליער פאבלצ'ה, ושם הרגו את כולם.

.... אחר כך תיכף נכנסים הגרמנים. ברגע שהגרמנים נכנסים, מתחילות הצרות. קודם כל, הגרמנים מתיישבים בבניין בית המשפט המחוזי, שברחוב ביאלינסקיאגור, מתיישב שם מטה הגסטאפו, ברחוב סובייסקה מתיישב מטה של השוצ-פוליציי (שופ"ו). ברחוב סמוך לבית הגסטאפו, מתיישב קרימינל-פוליציי (קריפ"ו). נוסדה מיליציה יהודית, אורדנונגסדינסט, המטה שלהם - הם מתיישבים ברחוב בלברדבסקה... היתה ישיבה בבנין הזה. הישיבה חוסלה והמשטרה היהודית קיבלה את המבנה…

ש: איזה סוג של אנשים הם היהודים במשטרה הזאת?
ת: היו כל מיני - במשטרה היהודית היו בחורים אינטליגנטיים, מבתים טובים, שחיפשו איך להישאר בחיים, עבדו לרוב במשרדים, או במשרות כאלה של שמירה, הסתובבו. אבל נכנסו שם גם אלמנטים לא ישרים, וביניהם היו אנשים רעים מאוד, יהודי בשם פפרקון, אכזרי מאוד, כל מיני. יש גם בארץ אחד.

ש: זכור לך שמו?
ת: כן (תעזוב). פניתי אליו.

ש: אל מי?
ת: זה שישנו בארץ, אשתו באה. ביקשתי דבר אחד, אני לא אדבר כלום, אני מוזמן למשפט בגרמניה, אני מבקש שהוא ייסע אתי, שגם הוא יתייצב, הוא לא הסכים...

ב- 12 באוקטובר 1941, זה היה תיכף בהתחלה, חודש או חודשיים אחרי שהגרמנים נכנסו. הגרמנים פשטו בעיר והתחילו להוציא את היהודים לרחובות. "החוצה, ראוס!" מוציאים אותם מהבתים ומושיבים את כולם על שפת המדרכה ברחובות במרכז העיר. היו שם מאות, מאות של גרמנים. בעזרת האוקראינים הם הושיבו אותם. אז באו מכוניות, משאיות, והיו מעמיסים אותם ולוקחים אותם.

ש: ליהודים היה סימן מיוחד עליהם?
ת: עוד לא.

ש: איך הבדילו בין יהודים ללא-יהודים?
ת: הם ידעו. הגויים הלכו בין הבתים: "זה יודה". הגוי אמר: "פה". בצורה כזאת הוציאו את כולם. הוציאו את כולם לבית הקברות. אני הייתי אז בבית עם אשתי, וגרתי אז בסביבת גרמנים, היתה בסטניסלבוב שכונת גרמנים שנשארו מהמלחמה הקודמת עוד, דויטשה- קולוני (מושבה של גרמנים אתניים). היתה לה גימנסיה, בתי-ספר. היתה גימנסיה גרמנית. אני שכרתי שם חדר אצל יהודי שהיה מחסנאי אצלי במסעדה. והייתי שם בבוקר, באה בריצה אוקראינית, פאולינה, היא היתה טבחית במסעדה אצלי; היא באה ואמרה לי: "תברח! אוספים יהודים ומביאים אותם לבית הקברות ויורים בהם"…

על יד הבית שלנו היתה מנסרה גדולה. אני, אשתי, וכל השכנים היהודים נכנסנו למנסרה והתחבאנו תחת העצים. העברנו את כל היום שם בעצים, עד הערב. בערב התחיל לרדת קצת גשם ושלג, ואני שמעתי ששקט – שהיריות פסקו. יצאנו משם…

בדרך עברתי ליד בית הקברות היהודי הישן… בכניסה לבית הקברות היה בית קטן – בית טהרה או בית תפילה קטן. שם ראיתי שעומדים הרבה גויים ומסתכלים פנימה. ניגשתי יותר קרוב וראיתי בפנים גוויות של יהודים על הרצפה. איזה 10-12 גוויות של יהודים על הרצפה. הגויים דיברו ביניהם שהגרמנים חיסלו אלפי יהודים. הלכתי הביתה לאמא. לא מצאתי את אמא. הלכתי לבית של אחותי וגם לא מצאתי אותה.

לקריאה נוספת:
המשטרה היהודית
יומן יוליוס פיירמן על הסגירה בגטו סטניסלבוב
יומן אלישבע בינדר על חיי היומיום בגטו סטניסלבוב