| מאגר מידע |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מלכה ורד טמפלר (וארט). ב-1939-1940 איני בטוחה מתי בדיוק, אילצו אותנו לעבור לדירה יותר קטנה, באותו בניין. המשפחה הנוצרית התחלפה אתנו, כי להם היתה דירה יותר קטנה. הם עברו לדירה שלנו הגדולה יותר ואנחנו עברנו לדירה הקטנה יותר. אז כבר התחלנו להרגיש שמשהו כבר קורה בעולם. לאט לאט חייבו אותנו לענוד את הטלאי הצהוב. אחר כך הגבילו את האנשים לצאת לרחוב משעה 8 או 9. ...אחר כך יצאה גזרה כזאת שיקחו ליהודים את כל התכשיטים ואחר כך מעילי פרווה. זה היה בשלבים. כל פעם יצא צו חדש. כולם היו צריכים להיות בבית, ואז הם באו לאסוף את הדברים. באו מתוכם גם אנשים שהורי הכירו אותם כשכנים או כמכרים, כי פיישצ'ני היתה עיר קטנה. ממש בצחוק, ממש ברוח טובה, כאילו שהם באו בשם הגרמנים ולא ביוזמתם. הם לקחו את הפרוות של אמא ותכשיטים. אני בטוחה שההורים לא נתנו את הכל, כי אצלנו לא ערכו חיפוש כל כך קפדני. הם יותר סמכו על האנשים שיתנו את הדברים מעצמם. לאט לאט הרגשנו יותר. לפיישצ'ני היו באים דויטשע היטלר יוגנד [=הנוער ההיטלראי הגרמני]. הם היו באים למחנות קיץ. אז תמיד שמענו אותם צועדים עם סיסמאות ושירים ברחוב הראשי של פיישצ'ני. היו כבר ילדים שבאו לבית הספר שהתלוננו שהתנפלו עליהם והיכו אותם. פעם אחת יחידה אחי בא הביתה וגם סיפר שהיכו אותו והתנכלו לו.
לקריאה נוספת:
באתר יד ושם:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
