המפגש עם מצדה…

לביקורי הראשון במצדה התכוננתי היטב. קראתי את כל מה שיכולתי למצוא בנושא, ולמדתי לפרטיהם את דברי יוסף בן-מתתיהו. את שירתו של המשורר יצחק למדן "מסדה" ידעתי לדקלם על-פה מתוך רגש עמוק של הזדהות. ציפיותי מן המפגש עם מצדה הרקיעו שחקים. האם התגשמו הציפיות? קשה לומר. המפגש הראשון עורר בי בליל של רגשות, שזכורים לי במיוחד שניים מהם: מצד אחד התאכזבתי, כמובן, ולא זכיתי לאותה התגלות והתעלות שציפיתי להן; ומצד שני ידעתי מיד, כי עלי לשוב הנה, כי לא מיציתי את הנושא, וכי יש כאן הרבה יותר מכפי שאפשר לקלוט בביקור ראשון. ואכן, בפגישותי הבאות עם מצדה התלקח אט-אט הלהט, שהייתי רוצה שגם אתם, הקוראים, תזכו להידבק בו. מובן שחוויה עזה כזאת יכולה לבוא רק בעקבות מפגש ממשי עם מצדה, כלומר ביקור במקום ולא תוך קריאה עליו בספר. אולי יציתו בלבכם תצלומי הצבע היפים איזה זיק, שיתרום להניע אתכם לבקר שוב במצדה. וכשתשובו לבקר בה - איך תסיירו על-מנת לקלוט כהלכה את רוחה?

אחת האפשרויות היא לנסות ולהבין שבעה נושאים, ולתייק כל עובדה שתגלו בסיורכם אל תוך נושאים אלה. אולי יש בכך משהו מן המלאכותי, כמו בכל חלוקה, אך ננסה לחלק את רשמי-סיורנו בין הנושאים הבאים: תולדות מצדה, התנאים הטבעיים, תחבורה, הגנה והתקפה, מים ואספקה, מגורים ומלאכה, חיי הרוח.


 

תולדות מצדה

במהלך ארבע תקופות עיקריות הותירו בני-אדם את רישומם במצדה:
החשמונאים, שהקימו לראשונה מבצר במצדה, פעלו כאן בין השנים 60-100 לפנה"ס. הם בנו ארמון, התקינו מערכת ששימשה לאגירת מים סללו דרכים אל ההר.

הורדוס. מלך בישראל משנת 40 לפנה"ס ועד שנת 4 לפנה"ס. בימיו התנהלה פעילות-בנייה בקנה-מידה עצום בארץ כולה, ובמצדה במיוחד. רוב הבניינים והמתקנים שאנו רואים כיום במצדה נבנו בימי הורדוס ונראה שגם כל מה שנבנה לפניו עבר עתה שיפוץ, או אף נהרס עד היסוד ונבנה מחדש. על-כן קשה להחליט מה מן הבניינים והמתקנים שבמצדה הוקם בידי החשמונאים ומה בידי הורדוס. יוסף בן-מתתיהו מייחס להורדוס את בניית החומה, הארמון הצפוני, מערכת המים, המחסנים ועוד.

המרד הגדול .קנאי-מצדה חיו כאן בין השנים 66 ל- 74 לספירה. בגלל מספרם הגדול ודרישותיהם הצנועות הם גרו בצפיפות בבניינים הקיימים, בין אם היו אלה טרקליני פאר בארמונות-מלכים, חדרי-קסרקטין או סוגרי-חומה. למרות הצטופפם בבניינים אלה לא הספיק המקום לכל הציבור, והקנאים הקימו לעצמם מגורים נוספים בצורת חדרים קטנים ודלים, שקירותיהם דקים ובנויים אבנים קטנות ובלתי-מסותתות, מוצמדות זו לזו בטיח רב. חדרים אלה הוקמו לרוב בצברים, שאפשר בקושי להגדירם כבניינים או אף כשכונות, והם נבנו תכופות צמודים 4 בניין קיים (חומה, ארמון או קסרקטין).

דלותם של מבנים אלה מציבה בפנינו בעיה רגשית: הן באנו למצדה רק כדי להעריך את כשרון הבנייה המפוארת ובעלת-המעוף של הורדוס, אלא בעיקר כדי להעריץ את גבורת המורדים ברומאים. אך נטייתנו הטבעית, למראה שרידי המבנים, תדגיש את הבנייה ההרודיאנית המרשימה, ואילו לבנייה העלובה של הקנאים נתייחס בהתעלמות או בבוז. כדי להתגבר על בעיה זו יש להתכונן היטב לביקור (או לזכות בהדרכה מפיו של מדריך טוב). פעולות שחזור מסוימות מקילות על מציאת האיזון הנכון.

התקופה הביזאנטית. בתקופה זו ישבו במצדה נזירים נוצרים, שביקשו להתבודד במדבר ולהינתק מן הציבור. הם חיו במערות ובבורות מים שיצאו משימוש, והקימו כנסייה נאה. בתולדות מצדה הם מהווים אפיזודה שאינה קשורה ישירות למאורעות המסעירים אותנו.


 

התנאים הטבעיים - מנותקת מסביבתה על-ידי גיאיות עמוקים ותהומות

מצדה היא הר תלול, שבראשו משטח מישורי ומדרונותיו כה זקופים, עד שצדודיתו נראית כטרפז תלול. גובה ההר מרגליו עד ראשו מגיע בצדו המזרחי לכדי 320 מטר, ואף בצדו המערבי, המחובר באוכף אל ההרים שמולו, מתנשא ראשו מעל לאוכף בשיעור של 100 מטר ויותר. בראש ההר משתרע משטח כמעט אופקי, שצורתו כמעוין. אורך צירו הארוך, מן המצודה שבדרום החומה ועד למרפסת הקומה העליונה של ארמון הורדוס שבצפון - 645 מטר. רוחבו הגדול ביותר, ממערב למזרח, נמתח בקו החוצה את בניין 11 והוא מגיע ל- 315 מטר. שטח ראש ההר שמונים דונם. הנקודה הרמה ביותר נמצאת מדרום למחסנים ברום של 63 מטר מעל פני הים-התיכון (היינו, כ- 460 מטר מעל פני ים-המלח).

ההר בנוי כולו אבני-משקע ממוצא ימי של חבורת יהודה, מגיל קרטיקון עליון. בראש ההר משתרעים סלעי דולומיט וגיר קשה מתצורת נצר, ואלה מרכיבים גם את הצוק העליון שבדופנות ההר ואת המדרגות שעליהן נבנה ארמון הורדוס. מתחת לזה - סלעי דולומיט וגיר מתצורת שבטה, ובהם אופקים חואריים בודדים, שבתוך אחד מהם חצובים הבורות של מערכת המים של נחל מצדה (השורה העליונה). בורות מערכת המים של נחל הארמון (השורה התחתונה) חצובים בשכבה שמתחתיה, תצורת דרורים, הבנויה דולומיט חוארי. מתחתיה נוחת הצוק העיקרי של מצדה, הבנוי מדולומיט מאסיבי של תצורת חצבה (פרט תמר).

מצדה שוכנת בגבול בין שני אזורים גיאוגרפיים: מדבר יהודה ובקעת ים-המלח. היא מנותקת מסביבתה על-ידי גיאיות עמוקים ותהומות המקיפים אותה מכל עבריה, ועם זאת היא קשורה אליה באלפי נימים, נראות ובלתי-נראות, מוחשיות ומופשטות, גיאוגרפיות ואף פסיכולוגיות. צורתו של ההר, בידודו, תלילות קירותיו ומבנה סלעיו הם תוצאה של הגורמים הגיאולוגיים שעיצבו את האזורים השכנים. הרבה מתכונות מצדה כמבצר יחיד במינו עוצבו כתוצאה ממיקומה המיוחד בתוך סביבתה, והיותה רחוקה מדרכים נוחות למעבר של צבא כבד ומסורבל. תנאיו המיוחדים של המקום קשורים אף הם קשר בל-יינתק באופיה של הסביבה: העדר בסיסים יישוביים גדולים בקרבת מקום, דבר הגורם למגינים ולתוקפים כאחד להזדקק לנתיבי-אספקה ארוכים; חוסר המים - בעיה חמורה במיוחד לגבי התוקפים, אחרי שנפתרה לגבי המגינים, ובכך היא מגבירה בעקיפין את חוסנו של המבצר; האוויר היבש, שאפשר למזון ולנשק (חצים) להשתמר למשך שנים רבות; ואחרון - גורם מופשט, אשר רק מי שחי במצדה או במדבר יכול לחוש אותו במלוא משמעותו ולהב' עד כמה הוא אכן חשוב ומשפיע - אווירתו של המקום, זו אותה אווירה הנושבת ממדבר יהודה אל מצדה.


 

תחבורה - הרחק מדרכים ראשיות

קשה היה להגיע למצדה בימי-קדם, שכן היא שוכנת באזור נידח ומבודד, מדרכים ראשיות. אף הדרכים המשניות - כגון הדרכים היורדות ומראש זוהר אל חוף ים-המלח ומשם עולה דרך אל הרי מואב עברו רחוק ממצדה. רק שבילים צרים הוליכו הנה מגב-ההר, ואלה נבנו כמדומה במיוחד כדי להגיע למצדה. הצבא הרומי שצר על המבצר סלל דרכים רחבות אל בסיסי האספקה שלו: אל עין ענבה בצפון וכנראה גם אל חוף ים-המלח במזרח.

להר עצמו עלו שני שבילים עיקריים, שנסללו בעבודה רבה, במיומנות ובכשרון ובהתאם למסורת מפותחת של התקנת שבילים במדרונות תלולים, באמצעות קירות-תמך. השביל המזרחי נקרא, כידוע, בשם שביל הנחש, והוא שמור יפה, משוחזר ומשמש עד היום; השביל המערבי המקורי כוסה בחלקו על-ידי סוללת-המצור של הרומאים, אך אף הוא היה בוודאי ברובו דומה למסלול העולה היום למצדה ממערב. שביל שלישי, סלול היטב, מקשר בין רגלי שביל המערב לבין המחנה הרומי ד שמצפון למצדה. שביל רביעי הוא שביל המים, שעלה מבורות המים אל צפונה של מצדה, והתקשר בתחתיתו בסעיפים אופקיים הן לשביל הנחש והן לשביל המערב. כל השבילים האלה הותקנו למעבר בהמות-משא. שביל גרוע ?היה כשיר רק למעבר אדם, ואף זאת לא בנוחות, עלה למצדה ממערב לעבר פינתה הדרומית, מכיוון המחנה הרומי ז אל שער הדרום.


 

הגנה והתקפה - חומת סוגרים מול חומת הדיק

ההגנה העיקרית במצדה היא ביצורה הטבעי, תלילות מדרונותיה וקירות-הסלע שלה. נקודות-התורפה היחידות במערך טבעי זה הן ראשי השבילים, שהרי מובן כי מתכנני המבצר כיוונו את השבילים אל המקומות הבודדים שבהם אפשר לעלות למצדה.

חומה, שגובהה המקורי היה כחמישה מטרים, מקיפה את כל ראש ההר. היא נבנתה לא רק במקומות התורפה, אלא גם במקומות שאין כל אפשרות לעלות בהם. אפשר להבחין פה ושם בחומה שגובהה היה כ- 5 מ', שנבנתה בראש קיר-סלע טבעי זקוף שגובהו כ- 80 מ'! חומה זו, שאורכה כ- 1400 מ', בנויה בקירות מקבילים: עובי הקיר החיצוני 1.40 מ' והפנימי – 1.00 מ'. הרווח ביניהם, שרוחבו 4 מ', נותר פנוי והיה מכוסה כולו בגג. כך כיסה כאן הגג שטח של קרוב לתשעה דונם, ואפשר להתייחס לחומה כאל בניין אחד ענק. על הגג סבבו השומרים, ובנקודות-התורפה היו מוכנות עליו אבני-דרדור כבדות, להדיפת התקפה. קירות ניצבים מחלקים את חלל החומה לחדרים-חדרים (חדר כזה נקרא סוגר, והחומה - חיטת סוגרים), שאורכם בין חמישה ל- 35 מ'. לכל סוגר כזה יש פתח כניסה מן הצד הפנימי, ממצדה. מדי 40 מטרים בערך ניצב בחומה מגדל. החומה בנויה דולומיט או גיר קשה, החצוב בגושים של 200-50 ק"ג. פני החומה היו מטויחים ומסוידים לבן.

ארבעה שערים היו בחומה, כנגד ארבעת השבילים שעלו אל ההר: שער המזרח לשביל הנחש, שער המערב לשביל המערב, שער הצפון לשביל המים ושער המערות לשביל הדרום. בניגוד למקובל לגבי שערים, לא היו שערי מצדה מבוצרים או חזקים במיוחד, ואין בנייתם חזקה יותר מבנייתה של כל החומה. את מערכת ההגנה של מצדה היטיב לתאר יוסף בן-מתתיהו, במשפטים ממצים בני 1800 שנה:
"מכל עברי סלע רחב-ידים וגנוה מאד נמצאו מורדות תלולים, השוקעים למטה אל תוך תהומות, אשר אין חקר לעמקן ולא תעבור בהן רגל כל חיה. רק בשני מקומות משופע הסלע מעט, ושם נמצאים משעולים אליו, וגם הם לא רחבים... ואחרי-כן שקד המלך הורדוס ימים רבים לחזק את המקום. הוא הקים חומה מסביב לכל ראש ההר, שבעה ריס ארכה, כולה עשויה אבן לבנה, קומתה שתים-עשרה אמה ועביה שמונה אמות, ובנה על החומה מלמעלה שלושים ושבעה מגדלים גבוהים חמישים אמה, ומן המגדלים האלה היה מבוא אל הבתים הבנויים מבית לחומה לכל ארכה... ככה שוגב המבצר הזה בידי שמים ובידי אדם גם-יחד נגד האויב העולה עליו למלחמה" (מלחמות היהודים ז, ח, ג).

אל מול מבצר כזה נאלצו הרומאים לבנות מערכת התקפה מורכבת ומשוכללת, לפי מיטב הכשרון והמסורת שבהם השתבחו בתחומי ההנדסה והצבא כאחד. מערכת זאת מורכבת מתשתית, מתקני מצור ומתקני פריצה.

התשתית מורכבת מדרכי תחבורה (שתוארו לעיל), ומשמונה מחנות צבא והוקמו סביב מצדה, וששרידיהם המעניינים נותרו ברורים עד היום. לצורך המצור נבנתה סביב ההר כולו, למרגלותיו, חומה (שמקובל לקרוא לה בשם דיק), שאורכה כחמישה קילומטרים. הדיק נועד למנוע כל אפשרות לקשר בין המבצר לבין העולם החיצון, היינו לא לאפשר לנצורים לברוח ולא לאפשר למישהו מן החוץ לחדור אל המבצר כדי להצטרף אל מגיניו, להביא אליהם ציוד ואספקה או אף ליצור עמם קשר. את מערכת הפריצה, שהיתה מסובכת ומתוחכמת ביותר, תיארנו כבר לעיל בפרוט.

מטיילים המעוניינים לערוך סיור בלתי-שגרתי שיאפשר להם להתעמק בפרטים - מוזמנים לבקר במחנה הרומי א, שנחפר ושוחזר בחלקו, ובמחנה הרומי ב. מחנה ב גדול ומעניין במיוחד, אך לצערנו הוא משובש כיום בגלי אשפת-מטיילים.


 

לא להיכנע בשל רעב או צמא

הורדוס ידע מניסיונו, כי מצדה היא מבצר שאין לכובשו בהסתערות, וכי הסיכוי היחיד של האויב הוא להכניעו ברעב ובצמא. הוא ניגש לפתור בעיה זו במעוף, בידע טכנולוגי ובהיקף ענקי, האופייניים למלך זה. מספר בן-מתתיהו: "ובכל מקום אשר היה בו משכן-אדם, בעיר העליונה ומסביב לבית-המלך ולפני החומה, חצב הורדוס בין הסלעים ברכות למקווה המים, ובזה התחכם להשקות את יושבי המקום כאילו נמצאו להם מי-מעיינות... "ועוד נפלא מאלה היה חוסן אוצרות הצידה, אשר נצברו בקרב המבצר ונשמרו ימים רבים. כי לחם רב נמצא פה די-צורך הנצורים, וגם יין ושמן למכביר. ומלבד זאת נערמו שם מיני קטניות שונים ותמרים…מבצר נמצא גם המון כלי-נשק, אשר השאיר שם המלך די עשרת אלפים חמושים, גם ברזל מוצק ונחושת ועופרת" (מלחמות היהודים ז, ח, ג-ד).

בלשון ימינו היינו אומרים שהותקנו במצדה מחסני-חירום, משהו מעין ימ"ח. אם נזכור כי לרשות הקדמונים לא עמדו אמצעים לשימור מזון, כגון קירור והקפאה, קופסאות-שימורים וכיוצא באלה, נבין כי למצדה השוכנת במדבר יהודה, שאקלימו יבש במיוחד, נודע יתרון עצום כמחסן חירום מוגן בפני לחות, הן לגבי מזון והן לגבי נשק ותחמושת. בנייני החסונים תופסים שטח גדול במצדה, ונוסף למחסנים הכלליים יש גם מחסנים "פרטיים" בבתים ובארמונות שונים בהר. גם בסוגרי החומה אפשר היה להשתמש כבמחסנים.

מתקני המים במצדה משתייכים לשתי קבוצות: מתקנים לאגירת מים ומתקנים שונים לשימוש במים.

לאגירת מים נועדו שלוש מערכות: מערכת אחת אספה את מי הגשמים שירדו על פני ראש ההר, על הקרקע ועל גגות הבתים, והוליכה אותם אל בורות רבים שנחפרו בראש ההר. זו המערכת הקדומה ביותר, והפשוטה ביותר מבחינה טכנולוגית. יש להניח שכל טיפת גשם שירדה במצדה מצאה את דרכה אל אחד מן הבורות (פרט למה שנספג בקרקע). מערכת זו חודשה מאוחר יותר בידי הנזירים בתקופה הביזאנטית, ובצורתה זו היא נראית עד היום.

מערכת שנייה לאגירת מים אספה את מימיהם של יובלי נחל הארמון, באזור בו נמצאים המחנות הרומיים ה ו- ו, והוליכה אותם באמת-מים אל שורת הבורות התחתונה שבצפון הצלע המערבית של מצדה. כפי הנראה כמות המים שאספה מערכת זו הייתה גדולה מזו של הקודמת.

מערכת שלישית נטלה את מימיה מנחל מצדה. זהו נחל גדול, האוסף מים מאגן ניקוז נרחב, ומוליך מים רבים אחרי גשם. סכר שנבנה בנחל זה הטה את מימיו אל אמת-מים רחבה, שתוכננה ובוצעה בידע טכנולוגי הידרולוגי מעולה. אמה זו העבירה את המים אל שורת הבורות העליונה, ואליה מכוונים, כנראה, דברי יוסף בן-מתתיהו: "ובזה התחכם (הורדוס) להשקות את יושבי המקום, כאילו נמצאו להם מי-מעיינות" (מלחמות היהודים ז, ח, ג).

שביל מיוחד, שביל המים, נסלל מהבורות העליונים אל ראש ההר, במאמץ הנדסי כביר, על-מנת להתגבר על התנאים הטבעיים הקשים כאן במיוחד. נקל לדמות לעצמנו את שיירת החמורים המעלים מים (בנאדות? בכדים?) אל ראש ההר.

מתקני השימוש במים אכן מדהימים בבזבזנותם, ממש "כאילו נמצאו להם מי-מעיינות": פרט לכד המים שעמד בכל דירה - לשתייה, לבישול ולהדחת כלים - נמצאו גם מתקני רחצה וראווה - מקוואות, בתי-מרחץ, בריכת-רחצה ובריכה נוספת (לנוי? לרחצה גם היא? להשקיית גינות?).


 

מגורי המורדים ובתי-המלאכה

החשמונאים והורדוס בנו במצדה בתים למגורים. בתים אלה תוכננו תכנון מדוקדק ובוצעו בבנייה מעולה, לפי מיטב המסורת הטכנולוגית של תקופת פריחה זו בציוויליזציה העתיקה. רבים מן הבניינים נבנו במתכונת של ארמונות, ונועדו ככל הנראה למגורים נאותים למלך, למשפחתו, למלוויו ולאורחיו. בתים אחרים נבנו עבור סגל העובדים במצדה - פקידים ושומרים, מחסנאים ותחזוקנים, טבחים וכלכלים, בנאים וחמרים (שטיפלו בחמורים הדרושים להובלת אספקה שוטפת, מילוי המחסנים, הולכת מים מבורות-האמה אל בורות-הפסגה והעברת חומרי בניין). לפי צורת הבתים נראה שחלק מהעובדים חיו במצדה עם משפחותיהם.

בבוא המורדים למצדה הסתבר להם, כי בתי-המגורים שם אינם מתאימים להם הן במספרם והן באופיים: מספר המורדים במצדה היה גדול (בתום המצור היה מספר ההרוגים תשע מאות ושישים נפש, אך ייתכן מאוד שמספר המורדים שנמלטו למצדה בתחילה היה גדול בהרבה); אורח חייהם היה שונה מאורח החיים של המלך ומשפחתו, שהבתים תוכננו עבורם. על-כן התגוררו המורדים בשלושה סוגי מגורים: בבתים קיימים, שאותם התאימו לצורכיהם על-ידי בניית מחיצות ומתקנים שהיו דרושים להם (ובזאת פגעו לפעמים בפארם ובהידורם של הארמונות); בסוגרי החומה; ובבתים נוספים שבנו במיוחד. המבנים שבנו המורדים, הן המחיצות בתוך הבתים ההרודיאניים והן הבתים החדשים, מתאפיינים בתכנון פרימיטיבי ובבנייה דלה. ובכל זאת יקרים לנו מבנים דלים אלה מכל שכיות-הפאר של המלכים, שהרי הם המייצגים לנו את האנשים שעשו את מצדה לסמל של גבורה והנציחו את זכרה בתולדות עם ישראל.

כאמור, חיו המורדים במצדה שנים לא-מעטות וניהלו אורח חיים יום-יומי סדיר. לצורך זה נזקקו אף לבתי-מלאכה. החפירות העלו עובדה מעניינת: בתי-המלאכה של המורדים נמצאו לעתים קרובות במגדלי החומה. איננו יודעים בדיוק מדוע, ואיננו יודעים גם היכן היו בתי-המלאכה של הורדוס והחשמונאים. אחדים מבתי-המלאכה של המורדים שוקמו והם פתוחים לביקור.


 

חיי הרוח - קיום קפדני של מצוות הדת

בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו במצדה התגלו, כמובן, עדויות עקיפות בלבד לחיי הרוח של המורדים. הממצאים מעוררים את הרושם הכללי כי האנשים חיו במצדה (אולי בניגוד למה שהיינו מצפים) באורח דומה מאוד למה שהיו רגילים בבתיהם, ולא כפי שחיים במחנה ארעי או בבסיס צבא כשם שהורדוס העתיק למצדה יסודות זרים למדבר כבריכת-שחייה, בית-מרחץ מפואר וארמונות מהודרים - כך הביאו עמם המורדים למצדה את מערכת החיים שלהם.

הם בנו במצדה בית-כנסת ובית-מדרש (ייתכן שהיה במצדה בית-כנסת כבר לפני-כן, אך הם הרחיבו אותו), ונותר לנו כר נרחב לדמיין לעצמנו את מהלך השימוש בהם: מה בדיוק עשו בבית-הכנסת (אין זה מובן מאליו שעשו שם בדיוק מה שעושים היום בבית-הכנסת, כיוון שסדרי התפילה והפולחן הנהוגים היום התגבשו כנראה בתקופות מאוחרות יותר), מתי וכמה פעמים בשבוע התכנסו בו, האם היה מלא, וכיוצא בזה שאלות חשובות; מי למד בבית-המדרש? אברכים? זקנים? האם שם למדו גם הילדים? איך התנהלו הלימודים?

מכל מקום, ברור לנו שהמורדים קיימו בקפדנות את כל מצוות הדת. בין אם עמדו בפניהם קשיי אספקה ובין אם היה לרשותם מזון בשפע - הם הקפידו להפריש תרומה ומעשר לכוהנים, כעדותם של קנקנים שהתגלו בחפירות ועליהם כתובות כגון "מעשר כהן", "כשר לטהרת הקדש", "קדש", "לקדשא", "ט" (טבל), "ת" (תרומה) וכיוצא באלה. את המצוות הקשורות בטהרת הגוף הקפידו למלא על כל פרטיהן ודקדוקיהן. מקוואות שנחשפו במצדה בידי משלחת החפירות נבדקו בידי רבנים, שמצאו ואישרו, כי המקווה כשר למהדרין. אף לא הסתפקו במקווה אחד, ודומה כי בכל שכונה במצדה היה מקווה. דומה שאך סביר יהיה להניח, כי הם שמרו גם על מצוות אחרות, שאינן מותירות עקבות שאפשר לחושפם בחפירות.

בבואם למצדה הביאו עמם המורדים גם ספרים, ששרידיהם נחשפו בחפירות. רובם היו, כמובן, ספרי תנ"ך, אך היו גם ספרים חיצוניים (שירת בן-סירא) ואף ספרים כיתתיים, כגון שירת עולות השבת. ספר זה, המיוחד לכת האיסיים, מעיד בפנינו כי אנשי מצדה לא היו עשויים כולם "מעור אחד", כפי שמרמז יוסף בן-מתתיהו בתיאורו הפשטני, וכי התלקטו שמה מורדים בני חוגים שונים בעם.

לכאורה, לא היינו מצפים למצוא חיי-רוח עשירים במחנה של מורדים הנתונים במצור. אולם הבה נצייר לעצמנו ציבור כה גדול של אנשים, אשר רובם מנותקים בכורח הנסיבות מעבודתם הרגילה. רובם היו בוודאי חקלאים, אחרים רוכלים או מוליכי שיירות או כוהנים, וכיוצא באלה מקצועות שאין חפץ בהם בתנאי מצדה. מסתבר שעמד לרשותם פנאי רב, וייתכן מאוד שחיי הרוח והתרבות שגשגו במצדה אף הרבה מעבר למה שנרמז בממצאי החפירות.


 

שחזור שאינו רק שחזור

את סיפורה של מצדה סיפר ותיאר ביד אמן יוסף בן-מתתיהו. את סיפורה של משלחת החפירות בהנהלת פרופ' יגאל ידין סיפר בפרוט ידין עצמו, בספריו ובהרצאותיו ברחבי הארץ. אולם סיפורו של השחזור טרם סופר במלואו, וראוי הוא שייוודע לציבור. הוא בוצע מתוך יראת-כבוד כלפי המשימה והאחריות הכרוכה בה, ומתוך מחשבה על המבקר באתר. השחזור כלל פעולות שימור וחיזוק קונבנציונאליות יחד עם נושאים אחרים לגמרי, כסידורי בטיחות או הכנת חוברת הסברה.

מה כולל השחזור ומדוע הוא נחוץ ? מצדה איננה רק אתר ארכיאולוגי, אובייקט למחקר מדעי. היא גם מונומנט לאומי, יעד לביקורי קהל רב ומגוון, ובמה לשחזור פרק בהיסטוריה של עמנו. למען יוכל האתר למלא את כל תפקידיו כהלכה היה הכרח לבצע שורה ארוכה של פעולות:

חיזוק הקירות - קירות שהחזיקו מעמד במשך השנים בזכות העפר שכיסה אותם - נחשפו לסכנת התמוטטות עם סילוק העפר במהלך החפירות הארכיאולוגיות. יתרה מזו - בין המטיילים יש שובבים (ילדים או צלמים) העשויים לטפס על הקירות. אלה עלולים לגרום נזק כפול: לפצוע את עצמם ולמוטט קיר עתיק. לכן חוזקו כל הקירות במצדה בבטון, והדבר נעשה בכשרון ובטעם, כך שאין המבקר מבחין בכך כלל.

חיזוק פסיפסים - פסיפס בונים, אמנם, בידיעה מראש שידרכו עליו, אבל במשך הזמן נפגע גם הוא. חוסנו תלוי בחוזק התשתית שלו. מה עושים? מדביקים אליו מלמעלה אריג, ואז מערערים מלמטה את תשתיתו. אבני הפסיפס נשארות דבוקות לאריג בדיוק בסדר המקורי שלהן. אחר-כך בונים תשתית חדשה מבטון משובח, קובעים בתוכו את הפסיפס כמקודם, וממיסים את הדבק המחבר את האריג אל האבנים. חשוב במיוחד לחזק את השוליים, כי משם עלולה להתחיל התפוררות חדשה.

חיזוק טיח - "עזרה ראשונה" לטיח, שהיה מוגן במשך שנים בשפכים של עפר ונחשף פתאום במהלכן של חפירות ארכיאולוגיות, מתבטאת בהזרקת דבק פלסטי דליל לתוך הטיח ובחיזוק שוליו בבטון. אבל לאורך שנים יחזיק הטיח רק אחרי טיפול דומה למתואר לעיל לגבי הפסיפס. כל קטעי הטיח הצבעוני השמורים במצדה הוסרו ממקומם, הוטסו לירושלים וטופלו בתשומת-לב ובידע בתהליכים מסובכים במעבדות ממוזגות-אויר, נבנתה להם תשתית חדשה, ואז הוחזרו ריבועים-ריבועים והוצמדו למקומם המקורי. כל פיסת טיח שנחשפה בחפירות ולא עברה תהליך ארוך, מסובך ויקר זה - התפוררה מאז, לצערנו.

תנורי בישול - את תנורי הבישול בנו מעפר, ולכן לאחר חשיפתם הם היו צפויים להיעלמות מהירה. עצם ההבחנה בהם בשעת החפירה אינה פשוטה, ובמקומות שחפרו ארכיאולוגים שאינם מנוסים במיוחד - נפגעו התנורים עוד בשעת חפירתם. גם התנורים עברו טיפול בהזרקת דבק, וגם כאן לא פתר הדבר את בעיית התפוררותם. התנורים היחידים השמורים היטב כיום הם תנורים שנהרסו כליל ואחר-כך נבנו מחדש מבטון בידי הבנאים האמנים, וזאת לא רק בדיוק באותה תוכנית כמו התנור המקורי, אלא גם בצבע ובמרקם המחקים בדיוק את המקוריים - דברים שהבנאים למדו לעשותם אחרי ניסויים רבים.

ספסלי בית-הכנסת - גם הם משוחזרים או "מזויפים" כנ"ל. תחילה הסירו את הטיח המקורי מרוב הספסלים והותירו רק פינה אחת מקורית, ובכל יתר המקומות ציפו את הספסלים בבטון שהורכב בצבע ובמרקם כמו הטיח המקורי. לימים התפורר כליל הטיח בפינה שהושארה מקורית, וגם שם נאלצו "לזייף" את הטיח. כיום ניתן לשבת על הספסלים המקוריים של בית-הכנסת הקדום במצדה, אמנם על גבי טיח חדש שנבנה כחיקו למקורי, ולהרגיש קרבה נפשית וגופנית לאנשי מצדה שמלפני 1800 שנה מבלי לחשוש שתגרום נזק.

התקנת גישה למבקר - שבילים, מעקות, מצפים, סידורי בטיחות הותקנו לרוב במצדה, תוך ניסיון לפגום מעט ככל האפשר בנופו, באופיו וברוחו של המקום. ברוח זו הותקנו בתחילה גם השלטים במצדה - בצבעי חום (למרבה הצער הוחלפו אחר-כך השלטים הצנועים בשלטים כחולים - זועקים, כמקובל בשאר המקומות), וכן הוסתרו במידת האפשר הגגות אותם נאלצו להתקין כדי לשמור על ממצאים מיוחדים, וכמוהם הוסתרו בתי-השימוש ושאר המתקנים הפונקציונליים. למרות לחץ חזק נבנתה התחנה העליונה של הרכבל מתחת לפני מצדה, לבל תיראה מראש ההר, אף שהדבר מחייב את מאות-אלפי המבקרים, לעלות במדרגות מייגעות מהרכבל לראש ההר.

הפס השחור - את כל ה"זיופים" ביצעו מתוך אחריות עמוקה הרבה יותר מאשר בכל אחר ארכיאולוגי אחר בעולם, ובכל מקום שהוגבה קיר - סומן בפס שחור ברור מהו החלק המקורי ומהו החלק המשוחזר. זאת אף שאין ספק שהשחזור נאמן, לפחות ברוב המקרים, לבניין המקורי כפי שהיה לפני שחרב.

כל העבודות הללו בוצעו בנאמנות אין-קץ ובכשרון מקצועי ואמנותי בידי קבוצת בנאים מסורה, בהנהגתו של הבנאי האמן משה יפה משייח' א-בריך שליד בית-שערים העתיקה, ובעזרת נציג רשות הגנים הלאומיים יצחק גסקו. את מדיניות השחזור קבעה ועדה ציבורית בראשות יגאל ידין, שהרוח החיה בה היה האדריכל-הארכיאולוג אהוד נצר, ואף למחבר רשימה זו היתה הזכות להשתתף בה.

עבודות השחזור כללו עוד דברים רבים, כגון סילוקן של ערמות עפר שהצטברו בשעת החפירות הארכיאולוגיות, הכנת חוברת-הסברה, תכנון הרכבל ובנייתו, וכן תוכניות שטרם בוצעו, כגון הצגת ממצאים ניידים, בניית מוזיאון במקום (כחזונו של יהודה אלמוג) ועוד. טוב לדעת שעדיין לא נעשה הכול, ועוד נותרה בקעה לבעלי יוזמה להתגדר בה ולשפר.

ובביקורך הבא במצדה - חשוב על כל אלה, ותיווכח שראיית צדדים נוספים והבנתם של היבטים נוספים מעשירה את חווייתך ומעמיקה את הנאתך מהסיור.