| מאגר מידע |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בשעת בוקר מוקדמת התעוררתי לקול משיכה חזקה בפעמון. פתחתי את דלת הכניסה עם חרדה בלב. נכנסו שלושה גברים, שני קציני גסטאפו ושוטר בבגדים אזרחיים. "משטרה", אמרו, "אנו מחפשים נשק בכל בתי היהודים ; נחפש גם בבית היתומים", ומיד התחילו במלאכתם. חיפשו רק בקומת הקרקע, בייחוד במשרד הקטן ובחדר העבודה של הילדים. במשרד ניתקו את הטלפון פתחו ארונות ומגירות של התלמידים, חיפשו כסף. קצין הגסטאפו שניידר ניצל שעת כושר ולחש באוזני: "בלילה נאסרו כל הגברים היהודיים בדינסלאקן. לך אין מה לדאוג. לא יקרה לך שום דבר. תמשיך לעבוד עם הילדים". לאחר זמן נודע לי ששניידר, סוציאל-דמוקרט לשעבר התנהג יפה עם התושבים היהודיים מאז ומתמיד. החיפוש ארך 25 דקות, הסתיים – כצפוי – בלא כלום. הקצינים הנאציים עזבו את הבניין ובפיהם פקודה: "אסור לצאת מן הבית עד 10.00 בבוקר! להגיף את כל התריסים הפונים לרחוב! אחרי 10:00 הכול יסתיים!". כעבור שעה בערך, ב- 7.00, אמורה היתה להתחיל תפילת שחרית בבית הכנסת של המוסד. בדרך כלל השתתפו בה כמה מאנשי העיר; הפעם לא הופיע אף אחד מהם. במניין נכחו רק המורה של בית-הספר היהודי ושני יהודים פולניים שניצלו מן האקציה באוקטובר. שוב צלצל פעמון הכניסה. מיהרתי לדלת וקול הפעמון גבר והלך. כאשר פתחתי את הדלת ראיתי מולי אדם שלא היכרתי. באור הקלוש של פנס הרחוב הבחנתי בפני יהודי. הזר הסביר לי בחטף: "אני ראש הקהילה של דיסלדורף. את הלילה ביליתי באולם ההמתנה של תחנת הרכבת בגלזנקירכן. יש לי רק בקשה אחת – תן לי להיכנס לבית היתומים, רק לשעה קלה. ברכבת לדינסלאקן שמעתי שבכל מקום פרצו מהומות אנטישמיות ויהודים רבים נאסרו. בתי כנסת עולים באש בכל מקום". האזנתי לדבריו בחרדה. פתאום קרא בקול רועד: "לא! לא אכנס! אין ביטחון בבית הזה! כולנו אבודים!" ונעלם בערפל הכבד שכיסה את הרחוב. לא ראיתי אותו עוד. על אף בשורת איוב זאת התאמצתי שלא לגלות שמץ של התרגשות. רק בדרך זאת יכולתי למנוע בהלה בקרב הילדים והמדריכים. עם זאת החלטתי שאסור להשאיר את התלמידים ללא הכנה נפשית לקראת הסערה המתקרבת. בערך ב – 7.30 כינסתי את 46 האנשים – ובכללם 32 ילדים – בחדר האוכל ומסרתי להם בלשון פשוטה ובקצרה את הדברים הבאים: "אתמול בלילה, כידוע לכם, נרצח איש בשם פום ראט, מהשגרירות הגרמנית בפאריס. את האחריות לרצח זה הטילו על היהודים. את המתיחות הרבה בחיים הפוליטיים שופכים על ראש היהודים בלבד ואין ספק שהיא תגיע לשיאה בשעות הקרובות, בפרעות אנטישמיות. הדבר יקרה אפילו בעיר שלנו. ההרגשה והרושם שלי, שעל יהודי גרמניה לא באו זמנים קשים כאלה מאז ימי הביניים. היו חזקים ברוחכם! ביטחו באלוהים! אני בטוח שנוכל להתגבר על הצרות האלה. אף אחד לא יעלה לחדרים שבקומה מעלינו; את דלת היציאה לרחוב רק אני אפתח! מכאן והלאה תצייתו רק להוראות שלי!". אחרי ארוחת הבוקר רוכזו הילדים באולם הלימודים והמורה דאג שיהיו עסוקים. ב- 9.30 בבוקר נשמע קול הפעמון בשער הכניסה. פתחתי את השער. לבית פרצו כ- 50 איש, רבים מהם במעילים עם צווארון זקוף. הם מיהרו לחדר האוכל הריק מאדם ופתחו במלאכת ההרס בדייקנות מדעית. בבניין נשמעו קולות ילדים מפוחדים. צעקתי בקול: "ילדים, צאו מיד לרחוב!". עשיתי זאת בניגוד להוראות הגסטאפו בהנחה שברחוב, במקום ציבורי, צפויה לנו פחות סכנה מאשר בפנים. הילדים נחפזו לרדת במדרגות צרות מאחורי הבית, רובם בגילוי ראש ובלי מעיל, על אף מזג האוויר הקר והרטוב. רצינו להגיע להצטלבות הקרובה, ליד בניין העירייה. התכוננתי לבקש את עזרת המשטרה. היו שם כ- 10 שוטרים, ובינתיים התאסף קהל סקרנים שחיכו להמשך העלילה. לא ארך זמן רב וקצין המשטרה הבכיר פרייהאן צעק לעברנו: "יהודים לא יקבלו הגנה מאתנו! תסתלק מהר אתה והילדים שלך!". פרייהאן גירש אותנו לרחוב צדדי, לכיוון בית היתומים. כיוון שלא יכולתי למצוא את מפתח השער האחורי שלף השוטר את הפגיון ופרץ את הדלת. אמרתי לפרייהאן: "מוטב שתהרוג אותי ואת הילדים, והסיוט ייגמר מהר!". בתגובה ל"הצעתי" העלה הקצין על פניו חיוך ציני. הוא דחף אותנו לדשא הרטוב שבגינת המוסד וציווה עלינו שלא לעזוב את המקום בשום פנים ואופן. מן הצד האחורי של הבניין יכולנו לראות כיצד הבית נהרס בשיטתיות בפיקוח אנשי החוקי והסדר – המשטרה. מדי פעם הגיעו לאוזנינו קולות נפץ מחלונות ודלתות שבורים. דרך פתחים בקיר, שעד לפני זמן קצר שימשו כחלונות ודלתות, נזרקו החוצה ספרים, כיסאות, מיטות, שולחנות, כלי-מיטה, ארגזים, ארונות, חלקי פסנתר, גרמופון ומפות. בינתיים התאספו מסביב לבניין מאות אנשים. ראיתי ביניהם פנים מוכרות, ספקים של בית היתומים או בעלי-מלאכה שרק יום או שבוע קודם לכן היו שמחים לעבוד עם לקוחות יהודיים. הפעם היו אדישים, הסתכלו במעשה ההרס ללא התרגשות מיוחדת. ב- 10.15 נשמע קול צופרים! ראינו עמוד עשן סמיך עולה למעלה. מן הכיוון היה ברור, שהנאצים הציתו את בית-הכנסת. עד מהרה גברו ענני העשן והאש. כעבור זמן ראיתי שגם בתי יהודים בקרבת בית-הכנסת הועלו באש – בהדרכתם המקצועית של מכבי האש. הם היו בשעה 10.45 ניגש אלי מפקד המשטרה. הוא נצטווה, אמר, לשוחח אתי על המצב. מנימת דיבורו לא היה שמץ של ספק שהוטרד וזועזע מן המעשה. הוא ביקש ממני להתלוות אליו לסיור בבית היתומים. הנאצים בינתיים עזבו את המקום. כאשר עברנו מחדר לחדר שאל אותי הקצין מה בדעתי לעשות. עניתי לו בקצרה, שאני מבקש מן השלטונות היתר יציאה לילדים לבלגיה או להולנד, בהקדם האפשרי. בהמשך ה"סיור", כאשר עשינו את דרכנו על גבי הריסות ושברי מדרגות, צעק צעיר במכנסיים חומים ובמעיל "אזרחי" לעבר מפקד המשטרה: "מה עושה על ידך היהודי הארור!". ומיד ציווה עלי הקצין ה"חביב" לרוץ מהר "לחברי לגזע". חזרתי לילדים שלי. בינתיים הגיעו לחצר שוטרים רבים. הם אמרו לי להכין את הילדים, את התלמידים הבוגרים ואת עובדי המוסד ליציאה למרכז העיר. הם החזיקו אותי אחראי ליציאה תוך זמן קצר ביותר. השמועה על "מצעד היהודים" (Judenparade, Judenzug) - כפי שנקרא בלעג בפיהם – פשטה ברחובות העיר כאש בערבה. הגרמנים הצטופפו על המדרכות משני צדי הרחוב וחיכו לתהלוכה. רובם לא אמרו מלה; על פני רבים מהם נצטיירה מורת רוח; אבל גם אלה יצאו להסתכל בהצגה. בראש ה"מצעד" הלכו שני שוטרים ומשני הצדדים נאצים במדים. הילדים הקטנים הועלו על עגלה עם יצול ארוך, וביצול משכו ארבעה נערים מבני המוסד. פתאום, מפינת רחוב, נשמע קולו של פרייהאן לעבר בעלי החולצות החומות שצעדו לצדנו: "חברים, למה לכם ללוות את השיירה היהודית? עליהם לדעת בעצמם את מקום האורווה שלהם, ואכן ידעו!". שני השוטרים עשו כדבריו ועזבו את התהלוכה. הובילו אותנו לתוך חצר של בית-ספר, בקרבת בית-הכנסת. יכולנו לראות במו עינינו כיצד נצטוו מכבי-אש גרמניים, שמחובתם לכבות שריפות, לעסוק בהצתה שנעשתה למלאכה כשרה. ראיתי היטב כיצד מכבי-אש גרמניים מלבים את האש בבית-הכנסת ובבתי יהודים וחבריהם מכוונים סילוני מים לבתים סמוכים השייכים ללא-יהודים. חיכינו בחצר בית הספר, ובעודנו שם הצטרפו אלינו עוד יהודים שהתחמקו עד אז ממאסר ומשילוח למחנות-ריכוז. רובם היו נשים, בלבוש דל. הם סיפרו, שהאספסוף החום ציווה עליהם להסתלק מן הבית, להשאיר הכול ולבוא מיד תחת משמר נאצי לחצר בית הספר. אחד השומרים הנאציים הורה לסקרנים לעזוב המקום, "כי אין טעם אפילו להסתכל בטיפוסים נחותים אלה!". ה"משפחה" גדלה לכדי 90. את כולם ריכזו באחד האולמות הקטנים בבית-הספר. אסרו לעזוב את המקום. גברים שנחשבו מתאימים מבחינה גופנית, נקראו לשירות. רק לבני 60 ומעלה – ביניהם בני 75 – הותר להישאר במקום. עד מהרה נודע לנו, שכל הגברים היהודיים מתחת לגיל 60 כבר הועברו למחנה הריכוז דכאו. בזמן ההמתנה הראשון, עוד בהיותם ברשות המשטרה, הותר להם לקנות מזון; אבל מצב זה נמשך רק שעות אחדות. מפי אחד השוטרים, שהיה עדיין אנטי-נאצי בלבו, נודע לי, שהאנשים ברובם הוכו על ידי ה-ס"א. לפני שנשלחו לדכאו. בעטו בהם, סטרו על פניהם והשפילו אותם בצורות שונות. רבים מאלה שירתו בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. אחד מהם, בשם הוגו כהן, היה נושא בגאווה את "צלב הברזל סוג א'", שהוענק לו לאות גבורה… לקריאה נוספת:
באתר יד ושם:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
