פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

יצחק ל' אדיז'ס, נולד בשנת 1935 בסקופיה, שבמקדוניה (יגוסלביה).
במרץ 1943, עת המחבר היה בן שמונה, פלשו הגרמנים, אך הוא ומשפחתו נצלו מהמחנה ב"מונופול" (ביח"ר) בשל היותם בעלי אזרחות איטלקית, וכך נצלו משילוח לטרבלינקה. המשפחה כולה ברחה לאלבניה, שם הסתתרה בין המקומיים. לאחר תבוסת הגרמנים שבו לעירם, סקופיה, אך לא מצאו בה מנוח. בשנת 1948 עלה לארץ עם הוריו.

לאחר שהצטרפה אלינו משפחתו של דודי יוסף, אחי סבתי, עלה מספרנו בחצרו של אדון ניקול ל-14. כולנו התגוררנו בשני חדרונים. סבי וסבתי התגוררו בחדרון הקטן שבצד. נוסף על הצפיפות הגדולה איימה עלינו עוד סכנה: כבר השתהינו זמן רב מדי במקום אחד. דבר זה היה מנוגד לכל הכללים שסיגלנו לעצמנו באותם ימי מלחמה. גם חשדנותם של השכנים גברה ועמה סקרנותם לדעת מי אנחנו. כוונתם היתה אולי טובה, אך אנו לא יכולנו להסתכן עוד ולשהות במקום. האירועים בסביבה לא בישרו טובות. התהלכה שמועה שבטיראנה צדים יהודים ורוצחים אותם ברחוב. אסור היה לשאול שאלות שמא יחשדו שיש לכך נגיעה אלינו. יחד עם זאת, הרגשנו צורך לברר אם אכן נכון הדבר. המבוגרים החליטו לשלוח מישהו לעיר הבירה כדי לבדוק את המצב. איש לא רצה לשלוח את אחיו. הוחלט להפיל גורל.

משקודרה לטיראנה ניתן היה להגיע רק במונית או במשאית עמוסה סחורות. כל אלה חייבו נוכחות של אנשים אחרים. בנוסף לכך, כדי להגיע לטיראנה חייבים היו להצטייד באישור מיוחד מן המשטרה המקומית או האיטלקית. אבל אישור כזה ניתן רק למטרה מוצדקת, כמו לבקר בן משפחה חולה. כדי לקבל את האישור היו חייבים לצרף את כתובתה של המשפחה והמשטרה היתה בודקת היטב את הפרטים. גם לנסיעה לצורך עסקים היה צורך ברישיון, רישיון עבודה ועיסוק במסחר. ביקור ללא מטרה מוגדרת לא אושר והיה גם מסוכן לבקש דבר כזה. כאן שלף דודי מוני עוד אחד מרעיונותיו. כאמור, בשכונתנו התגוררו קצינים איטלקים שהצטרפו מפעם לפעם למשחקי הקלפים של בעל הבית ואחותו. כולנו התיידדנו עמם. נוצר בינינו מעין הסכם בלתי כתוב: הם לא שאלו שאלות ואנו הרשינו להם להצטרף אלינו כל אימת שרצו. עשינו הכל על מנת לתת להם הרגשה של בית.

באחד הימים התלוצץ דודי והודיע שיש בדעתו לעשות טיול אופניים ו"לחרוש" את כבישי אלבניה. הם מצדם השיבו לו בלעג שטיולו יסתיים תוך שעתיים, כיוון שבתוך זמן זה יגמור את כל כבישי המדינה. אבל דודי לא הרפה והצליח לעורר את התלהבותם עד שהכריזו שגם הם מוכנים להצטרף אליו. מכאן ואילך הדרך היתה קלה. בלי שחשו בכך הוטלה יזמת הטיול על הקצינים האיטלקים. הם נטלו כמה ימי חופשה ובעל הדרגה הגבוהה ביניהם הסדיר את כל האישורים הדרושים. האישור היה קבוצתי והאזרחים הנלווים לא נדרשו אלא לציין את שמותיהם וכתובתם הקבועה. לא היה צורך להציג תעודות. די היה שיביאו ערבים שיעידו שאנשים ישרים הם. הקצינים האיטלקים היו מוכנים כמובן למלא תנאי זה ברצון. שכרו אפוא אופניים משובחים מחנות השכרה בעיר וביום א' אחד, בשלהי חודש אוגוסט 1943, עם שחר, יצאו שבעה רוכבי אופניים, שלושה אזרחים וארבעה קציני צבא איטלקים, כולם לבושים בגדי ספורט, וחצו את גשר האגם שקודרה לכיוון טיראנה.

המשמרות האיטלקים שזיהו את קציניהם התירו להם לעבור בלי לשאול שאלות. הדרך היתה קלה יחסית. מזג האוויר בשלהי אוגוסט היה נאה ומצב רוחם של המטיילים היה מרומם. הם שרו והתלוצצו הרבה. מדי פעם, בהגיעם למקום יפה, אימצו את שמיעתם וניסו לאתר מעיין מים חיים. למשמע שכשוך המים היו יורדים מאופניהם וצועדים לעבר הפלג. ליד המים היו מתיישבים לסעוד ממה שהכינו להם הנשים במשפחתנו. עם ערב הגיעו למבואות טיראנה ובלי חשש ניגשו למלון הקרוב, כדי לשכור חדרים ללינת לילה. כאן יכלו לרחוץ במי אמבט חמים ולהשתרע על המיטות הרכות עייפים אך מרוצים. שלושה מביניהם לא נמו את שנתם, אבי, מוני ויוסף. באותו לילה לאחר שהתרחצו והיו בטוחים שחבריהם למסע ישנים שנת ישרים, החליפו את בגדיהם ויצאו בלאט אל תוך הלילה. לא היתה להם תכנית מגובשת. הם יצאו בלי לדעת לאן; לא הכירו איש במקום ולא העזו לפנות לאיש. אפילו המצאותיו ותושייתו של דודי מוני לא יכלו להועיל כאן. בהתחלה חשבו להתפזר וכל אחד ינסה את מזלו וישוב למלון בנפרד, אך סברו שיהיה זה מסוכן מדי. הם החליטו אפוא להישאר יחד ורק מפעם לפעם יתקדם אחד מהם לבדו, יבדוק את הסביבה ויחזור למקום שנקבע. אחרי מחשבה שנייה פסלו גם רעיון זה משום שגם הוא נראה להם מסוכן וגם נדרש זמן רב מדי כדי לחזור ולהיפגש. הם ידעו שתוך זמן לא רב עתיד להתחיל העוצר. אסור היה להתמהמה.

אבי, שהיה בעל ניסיון מבריחותיו הקודמות, נטל את היזמה לידיו. הוא פנה לאדם הראשון שפגש ושאלו: "היכן יש כאן מסבאה?" האיש, בלי להיעצר, הצביע לעבר בית שאור קלוש בקע מקומתו התחתונה. כשהתקרבו שמעו קולות צהלה. הם פתחו את הדלת ולפניהם נתגלתה המסבאה, שלא היתה אלא דירת קרקע קטנה שקירותיה הפנימיים פורקו כדי ליצור אולם אחד. דלפק, כמה שולחנות וכיסאות היו כל הריהוט. הם התיישבו ליד הדלפק, שממנו יכלו לראות היטב את האולם והזמינו שלוש כוסיות של יין שרף מבושל מקליפות שזיפים. המשקה החריף חימם את הקיבה בלילה הקר ונסך מעט אומץ בלב השותים. לאחר מכן קמו שלושתם כאיש אחד וקראו בקול זועם לעבר הנוכחים: "אחים, האם יש ביניכם מישהו שרצח יהודים? יבוא נא וישתה עמנו כוסית". ממעמקי המסבאה התרוממו שתי דמויות ונעו לעבר הדלפק. בגדיהם נראו בלויים כאילו לא כובסו מעולם. עיניהם נצצו משיכר ועל פניהם נראו בבירור סימניה של איזו מחלה נתעבת. נדף מהם ריח מגעיל של בשר נרקב. הם קראו בקול: "לפני יומיים רצחנו יהודים. עוד יהודים מתגוררים במורד הרחוב, בבית מספר 25, בקומה עליונה, אצל שוטה מקומי המאמין שהם איטלקים". השניים עוררו סלידה ובכל זאת אמר אבי למוזג: "תן יין לגיבורים האלה עד שימאסו בו", ובלבו חשב: "הלוואי שיתפגרו מהר!" לו יכול היה, היה משקה אותם יין במו ידיו עד שייחנקו. בקול רם הודיע: "אנו נשלים את המלאכה!" עיניו נתקלו בעיני המוזג שהיו עצובות ומתחננות. הוא קרץ לו בעינו, הטיל על הדלפק צרור שטרות ויצא אחר דודי שכבר הספיקו לפתוח את דלת המסבאה.

בחוץ, באפילה, הקיאו השלושה את כל קיבתם, אבל לא בזבזו זמן ורצו במהירות לעבר בית מספר 25 שעליו דיברו שני השיכורים. למזלם לא היתה השעה מאוחרת והשוער טרם נעל את דלת הכניסה לבניין. הם שכחו את כל כללי הזהירות וכמעט במרוצה עלו במדרגות לקומה העליונה שהיתה בה רק דלת אחת. כדי לא להבהיל את הדיירים הקישו רק פעם אחת והמתינו. מתוך הדירה נשמע רחש קלוש כמעין איוושת שמלות ולאחר מכן נשמעו צעדים קלים שנעצרו מעבר לדלת. שלושתם התרחקו מעט כדי לאפשר לדיירים שבפנים להציץ בהם מבעד לאשנב. היה ברור שהדיירים הופתעו ולא ששו לפתוח את דלת דירתם בפני זרים, יהיו אשר יהיו. שלושתם לא זזו ומשהתברר לדיירים שהאורחים הלא-קרואים אינם מתכוונים להסתלק, אך גם אינם מגלים שום סימני אלימות, פתחו בפניהם את הדלת. תחילה נפתח רק סדק צר ודרכו נשמע קול אשה ששואלת באיטלקית עילגת: "מי אתם ומה רצונכם?" דודי השיב בשלווה אך בתוקף: "פתחי! יש בידינו מסר עבורכם". האיטלקית שלו היתה טובה מזו של האשה. אך החשדנות טרם פגה. האשה אמרה שאין איש בבית והיא אינה מוכנה לקבל מסר מאיש. כאן פקעה סבלנותם והם דחפו את הדלת והתפרצו פנימה ותוך כדי כך עקרו את שרשרת הביטחון העלובה ממקומה. כמעט הפילו את האשה ארצה. אך דודי תפס בה; אילולי כן היתה האשה נופלת במלוא קומתה על רצפת העץ. אחרון הנכנסים נעל אחריו את הדלת. האשה צעדה אחורנית והם אחריה. כשהגיעו לחדר ראו לפניהם שלושה אנשים יושבים באפלולית כשהם מכונסים בתוך עצמם: אדון זקן ושני גברים צעירים, בעלה ובניה של האשה. בראותם את שלושת הנכנסים קפצו היושבים ממקומם. הם נראו מופתעים מאוד. עד מהרה הושיטו יד ואחר כך התחברו עם הבאים. לא נשאלו שאלות, אבל העיניים אמרו הכל. אבי ושני הדודים לא רצו לאבד זמן וביקשו מבני המשפחה שיספרו להם מה מתרחש בעיר. הם לא נראו עצבניים במיוחד. נראה היה בעליל שאינם ערים לסכנה שהם שרויים בה. לא היה טעם לנסות ולהסביר להם. כל מה שהיה צריך לעשות היה להזהירם להיעלם מכאן במהירות. ואמנם כך עשו.

מפי בני המשפחה נודע על רצח שלושה יהודים במרכז העיר בידי משתפי הפעולה הקוסוברים. אלה העזו פנים יותר ויותר, ככל שנחלש השלטון האיטלקי, ועתה הם פושטים למטרות שוד ורצח גם לתוך תחומי אלבניה הישנה ואין מי שיעמוד בפניהם. למרות זאת לא נקטו היהודים צעדים כלשהם כדי להגן על עצמם. הפחד שיתק אצלם כל רצון לעשות דבר מה.

לאחר שחזרו ודיברו על לבם לעזוב את המקום לפחות למשך ימים אחדים ואחרי שקיבלו מהם כתובת של משפחה יהודית נוספת, עזבו השלושה את המקום בתקווה קלושה שבתחנתם הבאה יצליחו להשיג מידע רב יותר.

כאילו חשו שזו עלולה להיות הליכתם המשותפת האחרונה לא רצו השלושה להיפרד זה מזה. עכשיו כבר ידעו שאין מציל. גם הזמן היה דוחק. נותרו להם רק פחות משעתיים עד התחלת העוצר. הם ידעו שמי שיימצא בחוץ לאחר כניסת העוצר ללא מסמכים גורלו נחרץ.

על-פי ההסברים שנתנו להם צעדו לעבר הכתובת. אבל בטיראנה, שלא כמו בשקודרה, היה המצב רע יותר. הרחובות היו ריקים מאדם, באוויר הורגש המתח; בכל מקום נראו אנשים נושאי נשק. הם ידעו שגם הפרטיזנים מסתובבים בעיר. היה מסוכן מאוד להתהלך ברחוב. כשהגיעו לכתובת היעודה התברר להם שאיחרו את המועד. הם מצאו את הבית פרוץ ולא העזו להיכנס לתוכו. הם עמדו לידו המומים. דודי מוני היה הראשון שהתאושש והחל להקיף את המקום. כשנוכח לדעת שאין כאן נפש חיה קרא בשקט: "שמע ישראל" ונכנס פנימה. בכיסו היה פנס כיס ובעזרתו סרק את המקום. מה שראה לא הותיר כל ספק: הבית היה זרוע חפצים שהושחתו. המזרונים נחתכו בסכינים, הרהיטים, מה שנותר מהם, הועלו באש. תמונות משפחה קרועות היו זרוקות בכל מקום. אפילו דלתות הבית נעקרו מציריהן. על רצפות המטבח היו מושלכים סירי הבישול על תכולתם שלא נאכלה, הכיריים נופצו לרסיסים. ערבוביה מחרידה שררה בכל מקום. הכל היה הרוס ונראה כגל אשפה. נדמה היה לו שראה סימני מאבק, אבל בגלל האפילה וההרס אי אפשר היה לדעת בוודאות אם קרעי בגדים הם אלה או קרעי ריפוד, כתמי דם או זוהמה. תוך-כדי גישוש נתקל מוני בחפץ שלא הצליח לזהותו באפילה. האם זרוע אדם היא או רק רגל של כיסא? ריח של בשר חרוך עמד באוויר הדחוס. דודי נתקף בחילה עזה ועזב את המקום במהירות. למרות שהיה אדם חזק וכבר התנסה רבות, המראה הנורא השפיע עליו קשה וימים רבים לא היה מוכן לדבר על מה שראה.

למחרת יצאו יחד עם הקצינים האיטלקים כדי להמשיך בטיולם. באחד הרחובות ראו ארבע גוויות מרוטשות אברים מוטלות על אלונקות. סביבן התגודדו כמה שוטרים איטלקים. השלושה הסבו את ראשם ומיהרו להניח את המראה מאחוריהם. לפי התכנית עמדו להישאר יום נוסף בסביבות עיר הבירה לפני שישובו לשקודרה. אבל שוב לא היה לאיש רצון לבלות ולו רגע אחד מיותר במקום הארור. האם שמעו האיטלקים את דבריהם כששבו למלון הרבה אחרי תחילת העוצר? מרוב התרגשות שכחו את כללי הזהירות ושוחחו ביניהם בספרדית, שפת אמם, ואפשר שהבינו חבריהם מה אמרו. על כל פנים, בבוקר זה שוב לא היו האיטלקים עליזים כהרגלם וכאשר הציע מישהו לוותר על טיול באזור לא התנגד איש מן האיטלקים. שותקים רכבו לדרכם ובלבד שיתרחקו מהר ככל האפשר מן העיר.

בשעות המאוחרות של הלילה, יגעים ורצוצים, חצו הרוכבים שלנו את גשר אגם שקודרה. כיוון שהעוצר כבר נכנס לתוקפו, תוגברו המשמרות והיו חשדניים מתמיד. אנשי המשמר לא הכירו את הקצינים האיטלקים ומשום כך בדקו את האישורים שבידיהם בצורה יסודית. איש לא פצה פה. בדממת הלילה נשמעו רק איוושת הרוח ורשרוש הניירות. פנסי הרוח שלאורם עיינו חיילי המשמרות בניירות הפיצו אור קלוש. השומרים התעניינו לדעת מדוע לא נשארנו יום נוסף, אך מורגש היה שרצו לסיים את העניין, משום שהיה קר למדי. אלה לא היו נאצים נוקשים, אלא חיילים איטלקים. על מנת למנוע אי נעימות נוספת, הסכים הקצין האיטלקי שעמם לצרף אליהם מספר חיילים כדי שלא יטרידו אותם עוד בדרך. בגלל הליווי הצבאי היה עליהם לעשות את דרכם הביתה ברגל, דבר שגזל זמן רב. כשהגיעו היה השעה אחת אחר חצות. הם דפקו בשער הבית, אך איש לא נחפז לגשת לפתוח להם. כל אחד קיווה שמישהו זולתו יפתח. בשעה כזו לא חיכו לאיש וגם העוצר כבר החל. דודי ואבי לא היו אמורים לשוב מטיולם אלא כעבור יום. בטוח יותר ונעים יותר היה להתכסות בשמיכה עד מעל לראש ולהעמיד פנים של לא שומעים. אפשר שהבאים יתייאשו ויילכו להם לדרכם, או יחפשו להם בית אחר להתנכל ליושביו. אבל הדפיקות בדלת לא פסקו ועוד התחזקו. עוד מעט יתעורר כל הרחוב; אין ברירה, חייבים לפתוח. אבל פתאום הוקל לכולם. נשמעה הדפיקה המוכרת. סבי זינק ממיטתו וכהרף עין פתח את הדלת ומצא לפניו שלושה גברים מעולפים למחצה. איש לא פצה את פיו. על הכיריים בחצר נערמו מספר גזרי עץ יבשים ועליהם מעט נייר ועלים יבשים. הוצת גפרור והאש החלה להתלקח. מיד הובאו דליי מים מן הבאר ועל הכיריים הוצבה קערה גדולה. איש לא היה רעב. רק בדבר אחד חשקו: לרחוץ את גופם ולהשתרע על המזרן. להתרחק מן הקור שבחוץ ולשקוע בשינה ברוכה. למחוק הכל כאילו לא קרה. לשכוח, לפחות למספר שעות, עד שאפשר יהיה לחשוב בהיגיון, לנתח את המצב בשקט. למצוא מוצא טוב.

עם שחר נערכה התייעצות משפחתית. איש לא נעדר, כולל הילדים. המבוגרים חשבו ובצדק שגם הילדים חייבים לקחת את גורלם בידיהם. היינו אז מבוגרים יותר מגילנו והבנו את חומרת מצבנו. משום כך תרמנו את חלקנו כפי יכולתנו ולפעמים גם הרבה מעבר לכך. לא פעם העלינו רעיונות שלא עלו כלל על דעתם של המבוגרים.

הוחלט שחייבים לעקור למקום אחר, כבר שהינו זמן רב מדי במקום אחד. יותר מדי אנשים תוהים על קנקננו. הגיעה העת לשקוע באלמוניות. אמנם כאן לא נשקפה לנו לעת עתה סכנה, מפני שהאלבנים המקומיים טרם ידעו יהודים מה הם ובאזור כולו לא התגוררו יהודים, זולת משפחה אחת או שתיים, ואלה היו כה מעורות באוכלוסייה המקומית שלא נבדלו ממנה כלל. הקתולים חשבו אותם למוסלמים והמוסלמים ראו בהם נוצרים. רק לאחר נפילת איטליה והשתלטות הגרמנים על חבל ארץ זה החלו להגיע גם לכאן חוברות השטנה הנאציות על היהודים. באותו כנס משפחתי החלטנו שני דברים חשובים: ראשית, כאמור, לעקור מכאן מהר ככל האפשר; שנית, להגביל את יציאתנו לרחוב. אמנם לא אסרו עלינו לצאת, אבל ביקשו שלא ניראה יותר מדי בחוצות. מוטב ששכנינו ישכחו את דבר קיומנו, כדי שכאשר נצא לא ירגישו בחסרוננו. טשטוש העקבות חייב להתחיל מיד.

עוד באותו יום הודענו לבעל הבית שבגלל שכר הדירה הגבוה שהוא גובה עלינו לעזוב את ביתו ולמצוא דיור זול יותר. קיווינו שלא יראה בכך עמידה על המקח וניסיון לשכנעו שיוריד את שכר הדירה וכך היה. הוא לא הציע זאת. עדיין לא האמין שנעזוב, עדיין חשב כנראה שאנו מנסים לשלם פחות. כשראה שאנו נחושים בדעתנו התעצב מאוד ואז הביע רצון להתפשר. אך אנו לא סטינו מתכניותינו. בצער נפרדנו מאדון ניקול ומאחותו מריה שאירחונו יפה כל כך ומן הקצינים האיטלקים. נדמה היה לנו שהם מצטערים באמת על עזיבתנו.

לאחר כמה ימים אמנם מצאו המבוגרים מקום מגורים אידיאלי עבורנו. היה זה בית לא גדול, אבל מרווח דיו כדי להכיל את שלוש המשפחות ואת סבי וסבתי. צמודה לבית היתה חצר מוקפת חומה גבוהה שהסתירה מעין רואים את הנעשה בתוכה. דבר זה היה חשוב לנו מאוד. גם בחצר זו היתה באר קטנה ונוסף לה הותקנה בתוך הבית משאבת יד גדולה שינקה את מימיה דרך צינור ממעמקי הבאר. לטוב יותר לא יכולנו לצפות. בבית עצמו היו ארבעה חדרים, כל משפחה קיבלה חדר אחד. בקומת הקרקע היו עוד שני חדרונים ואלה שימשו מחסן וחדר כביסה. מתחת לבית היה מרתף. בירכתי החצר עמד מבנה ששימש לפנים אורוות סוסים.

מיקומו של ביתנו החדש היה במקום מרכזי ויחד עם זאת היה מוצנע, שכן הגישה אליו היתה דרך סמטה צרה ואל הבית נכנסו מן החצר וזו היתה מופרדת מן הסמטה בשער גדול ובו, כנהוג, פשפש קטן למעבר בני אדם. בשעת הצורך ניתן היה לפתוח את השער הגדול ולאפשר כניסת סוס ועגלה דו-אופנית. בסוף הסמטה היו מנזר ובית-ספר שגם אליהם נכנסו מן הסמטה דרך פשפש צר. מעבר לחומה שהקיפה את המנזר ואת בית-הספר שלידו היתה חצר רחבת ידיים ועץ גדול היה נטוע באמצעיתה. מלבד בית-הספר והמנזר, שתפס שני בניינים, היה שם גם בית משרדים של הכנסייה. בשני הבניינים חיו הנזירים, באחד הגברים ובשני הנשים ומאלה באו מורי בית-הספר. חלק מן הנזירות היו מורות וחלק עבדו כאחיות רחמניות בבתי-החולים באזור. החצר עצמה היתה מרוצפת אבנים גדולות. לכל בניין היתה חצר פנימית נוספת ובה טיפחו הנזירים צמחי נוי ועצי פרי. גם הבית ששכרנו היה שייך למנזר.

למזלנו לא דקדקו אלה שהשכירו לנו את הבית בבדיקת זהותנו. מכיוון שהתושבים היו רק מוסלמים ונוצרים קתולים היה ברור, שכל אדם הוא או קתולי או מוסלמי. אבל למרות יחסי השכנות הטובים ששררו ביניהם לא רצו המוסלמים לגור ליד המנזר והקתולים לא רצו להתגורר ליד מסגד. איש לא העז להפר את המוסכמות. במקומות אחרים דווקא התגוררו מוסלמים וקתולים זה ליד זה באין מפריע, כמו שהיה במקום מגורינו הקודם, אצל אדון ניקול.

בביתנו החדש הרגשנו לראשונה שהגענו אל המנוחה והנחלה. המבוגרים החלו לבדוק את האפשרות למצוא עבודה קבועה.

באותם ימים הזדמנו לביתנו שני אנשים שבאו בנפרד, האחד, פרג'י שמו, עסק לפני המלחמה בטוויית צמר והיה בעל מקצוע בתחומו. השני נקרא בשמו המסחרי – צ'ופי-קופי (דהיינו, שכור וקנה). הוא יצר דברי זכוכית. שניהם היו יהודים וגם הם כמונו חיפשו פרנסה.

אבי בחר משום מה לעסוק בצמר, שנראה לו תחום מעשי יותר. הוא הגיע להסדר עם פרג'י לפיו יקנה הלה את הצמר הגולמי ואנו נעבד אותו וגם נשווקו. כל המשפחה שותפה בעניין. דודי מוני, אחי אבי, היה ממונה על עיבוד הסחורה והובלתה; אבי היה אחראי לשיווק ולגביית הכספים; דודי יוסף, אחי סבתי, עזר בכל מקום שהיה דרוש. יתר בני המשפחה עסקו בעיבוד הצמר ובחלוקתו מחבילות גדולות לקטנות. לצורך זה גייסנו קרוב משפחה שהגיע לשקודרה מפרישטינה וכונה משום מה בשם אלבני: יוסוף ג'קובה. הוא היה נגר במקצועו ותפקידו היה להכין כישורי עץ שעליהם מגלגלים את הצמר. גלילים אלה נקראו בשפת המקום "צ'קרקים". היה זה מתקן פשוט שהורכב משני גלגלי עץ, אחד גדול ואחד קטן, וביניהם חצץ מעין משקוף שעליו הותקנו ווים בעלי פתחים שונים שניתן היה להחליפם. גודל הפתח קבע את עובי הצמר. את החבילה הגדולה של הצמר הגס היינו "מלבישים" על הגלגל הגדול ולאחר שהצמדנו אותה היטב שלא תתפרק היינו מושכים ממנה את הצמר דרך טבעות הווים, דרך פתח גדול ואחריו פתח בינוני ופתח קטן עד שהיינו מגיעים לעובי הרצוי. כשהגיע החוט לעובי הנכון היינו מגלגלים אותו על הגלגל הקטן. לאחר מכן נשקלו החבילות ועל כל אחת מהן הודבק פתק שעליו נרשם משקלה. ממלאכה זו התפרנסנו כל תקופת שהייתנו בשקודרה.

הגיע הסתיו ואנו הילדים היינו אמורים ללכת לבית-הספר. עבורי היתה זו השנה הראשונה, למרות שכבר סיימתי את הכיתה הראשונה לפני שנה. כיוון שהייתי יהודי לא נתנו לי תעודה. הורי לא רצו לעשות מזה עניין והוחלט שאתחיל את הכיתה הזו מחדש. הלכתי לבית-הספר יחד עם בן דודי ששמו כשמי ושהיה צעיר ממני בשנתיים. לצערנו לא סיימנו כיתה זו, אך עבורי היתה זו חוויה שלא תישכח. באחד בספטמבר התחלנו אפוא ללכת לבית-הספר כמו שאר הילדים. בניין בית-הספר היה כאמור במנזר הסמוך לביתנו והשיעורים התנהלו באולמות גבוהי תקרה, שנבנו לאורך הבניין. בכל צד היו חמש כיתות ובתווך עבר פרוזדור רחב-ידיים. בקצה הפרוזדור נמצא אולם ענק עם אכסדרה ששימש כנסייה. מאחורי הכנסייה נמצאו חדרי המורים והמנהל. הנזירים התגוררו בקומה עליונה. כאמור, היו המורים נזירים באותו מנזר. מלבדם נמצאו שם גם פרחי כמורה. הנזירות התגוררו בבניין הסמוך. ביתנו היה קרוב מאוד למנזר וקירו נשק לחומתו. כדי להגיע לבית-הספר היינו צריכים רק לצאת מביתנו ולעבור דרך פשפש צר שעוביו כעובי החומה.

המורה שלימד אותנו היה נזיר מנזירי המקום, קפדן ושמן מאוד, שכרסו הלכה לפניו. תמיד ידענו שהוא עומד להיכנס לכיתה משום שעוד לפני שראה אותנו הופיעה בפתח הדלת כרסו הגדולה שהקדימה את ראשו. כך ניתנה לנו שהות מספקת להשתתק. יחד עם זאת היה המורה שלנו איש חביב. אבל היתה לו שיטת חינוך מיוחדת, שעיקרה מקל דק ומקושט שהיה מחזיק בידו תמיד. מעולם לא ראיתיו בלעדיו. ילד שהרעיש ולא נזהר להבחין בכניסת כרסו של המורה היה מקבל את שלו. המורה היה ניגש אליו ללא אומר ודברים, מחייך אליו חיוך שנמשך מאוזן עד אוזן כאומר: נו, גם לי מגיע לפעמים להצליח, ואחר כך היה מרים את מקלו הדק בנחת וממתין. גם הילד המתין, ידו מושטת לפניו לקבל את העונש. והמורה היה מכה – הכל על-פי מצב הרוח וחומרת העבירה. עונש קל: שתי מכות, עונש גדול: שלוש מכות. ואם היה הילד חביב על המורה במיוחד היה זוכה במכה נוספת, פרטית. ילד שהכין את שיעוריו כהלכה גילה כלפיו המורה את שביעות רצונו בהתוותו על מחברתו ציון במספר גדול. לאות הוקרה על חריצותו היה הילד זוכה גם בסטירה מצלצלת על לחיו שסימנה נשאר זמן רב.

למזלי, לא הייתי תלמיד חרוץ ביותר וקיבלתי סטירה כזו רק פעמיים: הראשונה – כאשר הצלחתי לכתוב סיפור מעניין והשנייה משום שהייתי תלמיד שקט ומקשיב. אחרי מנת חינוך זו החלטתי שמוטב לי להשתובב מעט, משום שהמכות על כף היד הכאיבו פחות מסטירות הלחי שניתנו לאות הצטיינות. שם, בבית-הספר של המנזר, הרגשתי את עצמי לראשונה כילד שווה לכל הילדים. איש לא ידע שאנו יהודים ואיש לא שאל. היה מוסכם על כולם שאיננו מוסלמים אלא קתולים. אנשי המקום לא העלו על דעתם שקיימות דתות נוספות. גם אם היינו מספרים להם את האמת, לא היו מבינים למה אנו מתכוונים. לנו בוודאי לא היה כל רצון לגלות להם זאת. הם קיבלו אותנו כמות שאנו; לגבי דידם באנו מדרום איטליה וכך סיפרנו גם לשכנינו ואף לאיטלקים המעטים שחיו בשכונה. אינני יודע אם האמינו בכך. על כל פנים הם לא גילו כלפינו שום חשד.

החורף עבר ללא אירועים מיוחדים, פרט למספר תעלולי ילדות. פרנסתנו היתה מצויה. לצמר שגילגלנו היה שם טוב ומלאכתנו הלכה והשתפרה. אלא, שעם הזמן החלו לפקוד את ביתנו בני אדם רבים יותר ויותר ועד מהרה החלו יהודים זרים להתדפק על דלתנו, בעיקר בלילות. כל מי שנתקע בדרך ולא העז ללון במלון הגיע אלינו. משפחות יהודיות נזקקות היו מקבלות מאבי ומדודי כמה נפוליאונים של זהב כ"הלוואה" שידענו כמובן שלא תוחזר לנו. אבל נעשינו יותר מדי מוכרים והתחלנו לחשוש שהדבר עלול לסכן אותנו.

בינתיים עבר החורף, לדברי הבריות היה זה חורף קל יחסית. ובכל זאת קפאו המים בצינורות בלילות הכפור והיה צורך לשפוך לתוכם מים רותחים על מנת להפשירם, למרות שנהגנו לעטוף כל חלק גלוי של הצינור בשמיכות צמר. בלילות אחדים ירדה הטמפרטורה בחוץ הרבה מתחת לאפס, ובבוקר היתה כל שלולית מכוסה שכבת קרח שסכנה ללכת עליה. מי שידע להחליק נהנה מאוד. אנו הילדים שמחנו על ההזדמנות להחליק. בשבילי לא היה זה חידוש. גם בעיר הולדתי סקופיה לא חסרו שלג וכפור.

לפי עצת סבי אגרנו מלאי מזון בעוד מועד. למרות שהמקומיים טענו שהיה זה חורף קל, היו לא מעט ימים שלא העזנו לצאת מן הבית. בימים כאלה, מי שלא אגר, לא אכל. באותם ימים היו בתי-הספר סגורים. בגלל סכנת החלקה לא הוציאו את הסוסים שמשכו את המזחלות. היתה גם סכנה שהסוסים יקפאו למוות או ישברו רגליים. בימים כאלה שותקה כל התנועה בעיר. אמנם היו בעיר כמה משאיות אזרחיות, אך רובן היו שייכות לאיטלקים וכולן היו מיושנות מאוד ולא תמיד עמדו במאמץ. האיטלקים גם לא ששו לצאת לדרך הקפואה.

אחת המלאכות הקשות היתה הדלקת התנור בבוקר קר, מאחר שהארובה קפאה במשך הלילה. לא פעם נדרשו כמה שעות עד שעלה בידינו להדליק אש בתנור. התנור היה חשוב לנו מאוד, משום שנוסף על עצם החום שנתן חיממנו בעזרתו את המים שבהם היינו צריכים להפשיר את הצינורות, כפי שכבר סיפרתי, ולהפעיל את משאבת המים. היה זה סבי שנטל על עצמו את התפקיד הקשה הזה. הוא היה משכים קום בבוקר ובזריזות רבה טרח עד שנדלקה האש והחדר החל להתחמם. רק אז העיר אותנו משנתנו. מיד היינו נחפזים להתאסף סביב התנור וכל הזריז זכה למקום קרוב יותר לידו. אם מזג האוויר בחוץ הרשה זאת, היינו יורדים לחצר או לבית-הספר כדי לבנות בובות שלג. נהגנו לסלול שבילים בשלג ולשפוך עליהם מים ולאחר שקפאו המים היינו מחליקים עליהם.

בחודש מרס הופיעו הסימנים הראשונים של האביב. החלה הפשרת השלגים. גגות הבתים נטפו מים וקיבלו אט אט שוב את צבעם המקורי, האדום. העצים החלו ללבלב והלובן ששרר בכל פינה החל מפנה את מקומו באיטיות לשלל צבעי האביב. בכל מקום זרמו פלגי מים, נטפו מענפי העצים, זרמו בקול קישקוש של פח במרזבים, שטפו את המדרכות וזרמו במורד הרחובות. כל בור וכל שקע התמלא מים. החריצים בדרכי העפר היו לתעלות וערמות השלג קיבלו בהימסן שלל צורות. כל שפעת המים הזאת, הזורמת במורד, התנקזה בשולי הדרכים ומשם זרמה בדרכים נסתרות אל האגם, שהלך והתמלא במי שלגים עד שאיים לעבור על גדותיו ולהציף את העיר.

אבל חודש מרס חלף עבר והאגם חזר לאט לאט למידותיו הרגילות. העיר וסביבותיה נתמלאו ירק. גדות הנהר כוסו מרבד ססגוני של פריחה אביבית בצבע אדום, צהוב ולבן על רקע העשב הירוק. האוויר היה מלא ריחות משכרים. בהרים צמח תות אדום ועסיסי. קול גרגור היונים נשמע שוב ולקולו היינו מתעוררים בבקרים למלאכת יומנו. פחות ופחות נזקקנו לחום התנור ושמחנו על חומה של השמש. בית-הספר שב לפעול בצורה מסודרת ומדי בוקר היינו מסתדרים בחצר ולאחר שירת ההימנון הפשיסטי היינו כולנו מצטלבים.

בן דודי יצחק ואני, ככל הנראה היהודים היחידים בבית-הספר, היינו מוסיפים בלחש בעת ההצטלבות את תפילת עמנו מדורי דורות: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". למרות כל הסבל שעברנו בגלל היותנו יהודים לא עלה בדעתנו להתכחש לעמנו. את התפילה לימד אותנו סבא ואנו האמנו שבכוחה לטהר אותנו מהשפעת הצלב ולשמור עלינו מכל פגע. לא הבנו אז מדוע מרבה כל כך אבינו שבשמים להעמידנו בניסיונות קשים.

לעיר החלו להגיע שמועות על התמוטטותה של החזית האיטלקית והתקדמות בעלות הברית לתוך איטליה. מדי לילה בחצות היינו מתכנסים לשמוע את שידורי הבי בי סי מלונדון ומהם למדנו שכניעת איטליה, ויחד עמה נפילתו של מוסוליני, קרובים לבוא. שלטונות הכיבוש האיטלקיים החלו לגלות סימנים של אי ביטחון. שלטונם הלך והתרופף. הפרטיזנים העזו יותר ויותר. ידם היתה בכל. מי שלא שיתף אתם פעולה, חוסל. במקומות אחדים שיתפו פעולה בכמה תחומים תומכי המלך זוגי והפרטיזנים, משום שגם אלה וגם אלה לא אהדו את האיטלקים. ובין שני קצוות אלה היו קבוצות נוספות, שנטו פעם לצד זה ופעם לצד אחר. בגלל מגוון הדעות ששרר בציבור האלבני יכלו הפרטיזנים להתבסס בקלות, מה גם שהיו הקבוצה הממושמעת והמגובשת ביותר. כמעט לא היו עריקים משורותיהם. אצלם היתה משמעת חזקה. כל אחד ידע את מקומו. אמנם נשקם היה דל מאוד, אבל עוז הרוח והגיבוש שנוצר במהלך המאבק באויב חיפו על המחסור בנשק. היה ברור, שהזמן פועל לטובתם. לדברי רדיו לונדון כבר שוחררו כמה חלקים של איטליה בידי בעלות הברית ואלה מתקדמים לעבר רומא.

אבל גם הגרמנים לא ישבו בחוסר מעש. אט-אט החלו לדחוק את רגלי שלטונות הכיבוש האיטלקיים ולהשליט את הסדר שלהם. הקצינים הגרמנים זילזלו באיטלקים באופן גלוי וקראו להם בלעג "חיילי הגיטרה והשוקולד". לאחר שפרשה איטליה מברית הפלדה עם גרמניה נהגו הגרמנים להתלוצץ על אומץ לבם של האיטלקים, ללגלג עליהם ולקרוא להם בשמות גנאי. גדל והלך מספרן של התקריות בין החיילים הגרמנים לאיטלקים ועצבנותם של האחרונים גברה מיום ליום. בכל פעם שהופיע מטוס בשמים, היו האיטלקים מתחילים לירות. רק אחר כך בדקו של מי המטוס. לא פעם הזניקו את מטוסיהם נגד מטוס גרמני בחשבם אותו בטעות למטוס אויב. ואילו הטייסים הגרמנים נהגו להתגרות בעמיתיהם האיטלקים, משום שמטוסי השטוקה שלהם היו הרבה יותר מהירים ממטוסי האיטלקים. אבל אני זוכר כמה שמחנו כולנו למראה מטוס איטלקי שרדף אחרי מטוס גרמני וירה בו ללא הרף ממכונת הירייה שלו עד שהצליח לפגוע בו באוויר ממש מעלינו. ראינו זאת בבירור. ראינו גם את הטייס הגרמני כשהוא צונח אפוף להבות ואת המטוס נופל לאגם. לשמחתנו לא היה גבול. היה זה המטוס הגרמני הראשון שראינו נופל. עד עתה נפלו רק מטוסים איטלקיים; שמחנו גם שהופל בידי בן-בריתו וראינו בכך סימן מעודד.

בחודשים פברואר-מרס 1944, לאחר שנודע על שחרור חלקים גדולים של איטליה בידי צבאות בעלות הברית, בייחוד בדרום, התארגנה קבוצה של יהודים משארית הפליטה כדי לברוח מאלבניה. תכניתם היתה לחצות את הים האדריאטי לנמל בארי, שהיה הנמל האיטלקי הקרוב ביותר, ולהגיע לשטח שבו, כך האמינו, כבר שולטים האמריקנים והבריטים. הם התקשרו עם בעל ספינה קטנה, שהיה מוכן להסתכן תמורת שכר נאה. היתה זו ספינה קטנה בת 350 עד 400 טון, שלא התאימה בדיוק להפלגה בים. בגלל היותה קטנה היא לא עוררה את תשומת לב השלטונות. הגרמנים עדיין לא הגיעו לכל מקום והיה זה בזמן שבין התבססותם ובין הסתלקות האיטלקים. משום כך, בקצת אומץ, ניתן היה, למרות הסיכון שבדבר, להימלט.

הכל היה מוכן. בידי היהודים היו ניירות מזויפים והשלטונות המקומיים קיבלו שוחד כדי להעלים עין. שבועיים לפני ההפלגה נאספו 30 יהודים, רובם בעלי משפחות עם ילדים. הם פוזרו במספר מקומות בעיר. כל העניין היה אמור להישמר בסוד כמוס. אילו נודע הדבר היו הבורחים והמסייעים להם מוצאים להורג מיד. ואמנם הסוד דלף ובעיר התהלכו שמועות רבות. שעת היציאה נדחתה כמה פעמים ממש ברגע האחרון. פעם היה זה בגלל מזג אוויר סוער מדי, פעם התגלתה תקלה במנוע הספינה ופעם נבהלו אנשי צוות הספינה וסירבו להפליג.

הפרשה זכורה לי היטב, משום שהאנשים שתכננו להימלט התכנסו בביתנו. אני זוכר שהיה זה יום ראשון עם רדת החשיכה. כל אחד מן היוצאים החזיק בידו רק תיק קטן. יותר מזה לא הורשו לקחת. מי שלא נשמע להוראות המחמירות לא היה יכול להיכנס לבית ולפיכך גם לא יוכל להיכלל בין המפליגים. הסיבות היו הן משום שמטען עודף פירושו פחות נוסעים והן מפני שמזוודה היתה מושכת תשומת לב. היוצאים גם לא הורשו למכור את חפציהם, כדי לא לעורר חשד שמדובר בניסיון בריחה. כל מה שהושאר חולק לנזקקים. לכל היוצאים חולקו כריכים ושתייה חמה. גם אנו רצינו לצאת. חלק מאתנו, דודי מוני למשל, אכן היו מוכנים להצטרף, אבל סבי וסבתי התנגדו. כנראה פחדו להסתכן. מכיוון שכך – ויתרנו.

בדיוק בשעה שמונה, חצי שעה לפני כניסת העוצר, הגיעה משאית צבאית איטלקית ולתוכה עלו מחצית מן היוצאים. כעבור חמש דקות הגיעה משאית שנייה ולתוכה נכנסו הנותרים. כל הפעולה לא נמשכה יותר ממספר דקות. היינו בטוחים שאיש לא ראה ולא שמע. עם עלות השחר הרימה הספינה עוגן והפליגה בדרכה לנמל בארי. ואמנם, כעבור שבועיים התקבל מברק ובו נאמר "הלידה הסתיימה בהצלחה". ידענו שהספינה הגיעה ליעדה. שבועיים לאחר מכן יצאה ספינה שנייה באותה דרך. גם כאן יצאו האנשים מביתנו. חודש אחר כך הפליגה ספינה שלישית. עד היום מוזר בעיני שהגרמנים לא עשו דבר למנוע את היציאה הבלתי חוקית והרי אין ספק שידעו על העניין, מה גם שהספינה המתינה בגלוי באגם שקודרה במשך שבוע ימים עד מועד ההפלגה והאזור שרץ חיילים וסוכני חרש גרמניים. את הדלק ואת הציוד להפלגה קיבלו מן השלטונות הגרמניים. לא ייתכן שאלה לא ידעו לאן מועדות פניה ומי נמצא על סיפונה. סביר יותר להניח, שהגרמנים ידעו על הספינות ועל מטרות הפלגתן ובגלל סיבות שלהם העלימו עין. אפשר גם שהיו בין היוצאים מרגלים נאציים שנועדו להתערבב בין הפליטים ולהיעלם בנמל היעד. אפשר שגם בעלות הברית ידעו על העניין, שכן הספינות לא הותקפו בדרך. אבל על כך איני יכול אלא לשער. מה שהיה חשוב הוא, שכל שלוש הספינות והאנשים שעליהן יצאו בשלום והגיעו בשלום למחוז חפצן. אמנם הספינה השלישית, לאחר שיצאה מאגם שקודרה לים הפתוח, נתקלה בסערה עזה והתהפכה, אבל האנשים שעליה ניצלו בעזרת ספינות משא של בעלות הברית.

בינתיים הגיע האביב. אנו הילדים המשכנו ללכת לבית-הספר ובביתנו עשו הכל כדי לשכוח את הפרשה. לאחר שברח הדוצ'ה מוסוליני מפני צבאות בעלות הברית ואיטליה פרשה מבריתה עם גרמניה, התפורר למעשה שלטון הכיבוש האיטלקי. הגרמנים מיהרו להשתלט על האזורים שהיו בשליטת האיטלקים. הם גם אסרו חיילים איטלקים ששירתו במקומות הללו והובילו אותם לעבודות פרך. עשרות ומאות חיילים איטלקים שבויים עברו דרך העיר כשרק חייל גרמני אחד או שניים שומרים עליהם. הגרמני נהגו בבעלי בריתם לשעבר באכזריות גדולה יותר מאשר בשבויים אחרים. ראינו את החיילים האיטלקים צועדים בבגדים קרועים ולרגליהם נעליים בלות ובלי כובעים. החייל הגרמני ששמר עליהם בלט במדיו המהודרים. יותר מאשר לשמור על השבויים שלא יברחו היה עליו למנוע מן האוכלוסייה להגיש לשבויים מזון וסיגריות. מי שהעז להושיט לאיטלקים דבר מאכל היה מוכה ללא רחמים. גם שבוי שהעז ליטול מה שהושיטו לו היה נענש קשות והם לא העזו אפוא להמרות את פי שוביהם.

מצב היהודים הלך ונעשה מסוכן יותר ויותר. כשהגיעו הגרמנים הם תפסו מהר מאוד שהאוכלוסייה המקומית אינה יודעת יהודי מהו ומשום כך גם אינה יכולה לשנוא יהודים. הם פתחו אפוא בהפצת חוברות שטנה נגד היהודים, שתוארו בהן כרוצחי ישו ושותי דם נוצרים. לאוכלוסייה המוסלמית סופר, שהיהודים מסלפים את הכתוב בקוראן ושהם שואפים להעביר מאמינים תמימים על דתם תמורת בצע כסף. השפעת הדברים על האוכלוסייה לא היתה גדולה, אך עבורנו היה בכך משום אזהרה.

אני זוכר חייל גרמני עומד באמצע כיכר סואנת מרוב אדם ומחלק את החוברות ובהן תמונות זוועה שבהן נראה ילד נוצרי המחזיק בידו צלב וגופו שותת דם ומעליו גוחן יהודי עם מגן דוד בידו האחת וידו השנייה מחזיקה סכין טבולה בדמו של הנוצרי. התקרבתי למקום והגרמני דחף לידי אחת מן החוברות. כשהגעתי הביתה והחוברת בידי כעסו עלי מאוד על שהעזתי להתקרב לאזור שנמצאו בו הגרמנים. בתור עונש הכניסו אותי למרתף כשאני קשור בידי וברגלי. נזקקתי לשעה עד שהצלחתי להשתחרר מן החבלים ולהימלט מן המרתף. הורי ויתר בני המשפחה שהתגוררו עמנו הופתעו לגלות שהמרתף ריק, כאשר ירדו לשם כדי לשחררני.

לקריאה נוספת:
מזיכרונותיו של יצחק אדז'ס על פרטיזנים יהודיים

באתר יד ושם:
מבחר חומרים בנושא הצלה
המוזיאון החדש – התנגדות והצלה
תערוכה מקוונת – הצלת יהודים בידי יהודים