| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
עוצמת ההשפעה של 'אקסודוס' נובעת מעיתוי הופעתו על שני צירי זמן: תולדות מדינת ישראל (כפי שתואר בפרק הקודם) והתפתחות הכתיבה של תולדות ההעפלה והמאבק להקמת המדינה. 'אקסודוס' הופיע בשלב הפורמטיבי של ייצוג ההיסטוריה ועיצוב הזיכרון האישי והקולקטיבי, מיקום שהעצים את השפעתו כסרט היסטורי, על-פי הגדרתו של אנטון קייס:
דורות אחדים של ישראלים נחשפו ל'אקסודוס' לא רק לפני שעמדו לרשותם מחקרים אקדמיים על התקופה ההיא, אלא גם לפני שראו במו עיניהם קטעים דוקומנטריים מאותם ימים. אם תמונה אחת שווה אלף מלים, 'אקסודוס', עם למעלה מ- 200 הדקות שלו, נחקק בזיכרון של בני הזמן ההוא יותר ממעט החומר הכתוב שהיה אז, והטביע חותם, ולעתים אף האפיל, כפי שנראה בהמשך, על מה שייכתב מאוחר יותר. קשה לאמוד את נוכחותן של יצירות קולנועיות בתודעת הרבים ולכמת את השפעתן,35 ובכל זאת ניתן לאמוד את השפעת הסרט על האופן שבו אנשים שנטלו חלק בהעפלה זכרו, או חשבו שהם זוכרים, אירועים ופרטים מימים עברו. להלן פרשייה אחת לדוגמה. בסרט דורש ארי בן-כנען מסוכן האוניות הקפריסאי שהאונייה תהיה מוכנה בתוך חמישה ימים כדי שהגעתה לארץ תשפיע על החלטת האו"ם בעניין ארץ-ישראל, ושתי המשימות צלחו. אך במציאות: בזמן פעילותה של ועדת האו"ם ב- 1947 הייתה ההעפלה שקועה בתקופת יובש. 'אקסודוס' המקורית הייתה אוניית ההעפלה הראשונה שהפליגה מזה חודשיים. היא הגיעה לחיפה ממש ביום האחרון לשהותה של הוועדה בארץ וכמעט החמיצה אותה. מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, התרעם על כך שדווקא בתקופת פעילותה של ועדת החקירה לא הגיעו ספינות מעפילים, וכתב לאנשיו באירופה שהוא רואה בכך "מכה מדינית".36 כשהגיעה התלונה לאוזניה של עדה סרני, ראש שלוחת המוסד לעלייה ב' באיטליה, היא הבריקה לארץ: "אם רוצים שספינות תגענה לתקופה מסוימת צריך להודיע על זה למפרע ולהכין תכניות בעוד מועד, ואם נזכרים ברגע האחרון הרי זה לא מועיל."37 חלפו השנים, ובספר זכרונותיה 'ספינות ללא דגל', שראה אור בשנת 1975, כותבת סרני, שכאשר ועדת החקירה הגיעה לארץ-ישראל "מנהיגות היישוב רצתה שהיא תהיה נוכחת בכניסת אניית-מעפילים לארץ [...ו]על שאול מאירוב הוטל לזמן את בואה של אחת מספינות-המעפילים לחופי ארץ-ישראל בימים שתשהה בה ועדת-החקירה".38 צדקה סרני במברקה משנת 1947, שאי-אפשר להוציא אונייה בהינף הוראה המגיעה ברגע האחרון. ארי בן-כנען/פול ניומן הצליח לעשות זאת, אך לשאול מאירוב (אביגור) הייתה זו משימה בלתי אפשרית. האם לא ייתכן, שהסרט, שחצץ בין תקופת האירועים למועד העלאתם על הכתב, הטביע חותם על זכרונותיה של סרני? ספריה של העיתונאית רות גרובר, שליוותה וסיקרה את פרשת אקסודוס ב- 1947, מהווים דוגמה נוספת להשפעה הדדית, או היזון חוזר, בין ה'היסטוריה' לייצוגה האומנותי. ב- 1948 פירסמה גרובר ספר ושמו: Destination Palestine: The Story of the Haganah Ship Exodus 1947, ובו גם תמונות אותנטיות מחיפה, פורט דה-בוק והמבורג (וגם מקפריסין, שאינן קשורות לפרשה שהוא מסקר).39 אין ספק שהספר היה בין 300 הפריטים שיוריס קרא לפני שכתב את 'אקסודוס' שלו. בשנת 1999 ראתה אור מהדורה חדשה של ספרה של גרובר, והשפעתה של היצירה הבדיונית ניכרת על שמו: Exodus 1947: The Ship That Launched a Nation. על עטיפת הספר מודפסת המלצתו החמה של "ליאון יוריס, המחבר של אקסודוס".40 כאשר הסרט הגיע לישראל, ההיסטוריוגרפיה של תקופת המנדט הייתה עדיין בחיתוליה. מה שנכתב עד אז על השנים 1948-1945 היה בעיקר היסטוריה 'מטעם', שטיפחה את מיתוס ההעפלה ובמרכזו 'אקסודוס' על-פי צרכיה של החברה הישראלית המתגבשת וכחלק מן המאבקים שהתחוללו בתוכה בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה.41 הייתה זו היסטוריוגרפיה רשמית ורשמית למחצה של תנועת שחרור לאומי היוצרת לעצמה מיתוס לאומי והשואפת להדגיש את היותה אדון לגורלה ומנצחת במאבק שניהלה נגד השלטון הזר. בכתיבה מסוג זה מודגש, כמובן, חלקו של המאבק הציוני בהקמת המדינה, אגב המעטת משקלם של תהליכים עולמיים ושיקולים כלכליים ואסטרטגיים גלובליים. וכך הוצגה ההעפלה כמנוף להקמת מדינת ישראל, ופרשת 'אקסודוס' – כגורם מכריע בעיצוב מסקנותיה של ועדת האו"ם לשאלת ארץ-ישראל (אונסקו"פ), וכבעלת משקל בהחלטת האו"ם מן ה- 29 בנובמבר 1947 בדבר הקמת מדינה יהודית. המעפילים, כך נכתב במפורש ובמובלע, היו ציונים נלהבים, אבל הם תוארו כאובייקטים פסיביים שהופעלו על-ידי השליחים הארץ-ישראליים, והם אלה שהוצגו, בתור גיבוריה הראשיים של ההעפלה, "הנושאים את עמם עלי שכם", ברוח שירתו של נתן אלתרמן.42 כדרכו של עולם, המחקר האקדמי של שלהי תקופת המנדט התמהמה, ורק לאחר שהמסמכים השמורים בארכיונים הבריטיים נחשפו לעיני החוקרים, 30 שנה ומעלה לאחר האירועים הנדונים בהם, ולאחר שנוצרה פרספקטיבה הולמת, הֵחל בשלהי שנות ה- 70 של המאה ה-20 השלב ההיסטוריוגרפי השני, שנאלץ (בניסוח שאול מאחד-העם) להתמודד לא רק עם 'האמת הארכיאולוגית' משנות ה- 40 אלא גם עם השכבות של 'האמת ההיסטורית' שהצטברו מאז, והסרט 'אקסודוס' בכללן.43 שני חידושים עיקריים היו בכתיבה זו. הראשון: פרשת אקסודוס, ההעפלה והמאבק היישובי על כל צורותיו כמעט שלא מילאו תפקיד בהחלטה הבריטית לעזוב את ארץ-ישראל (במילים אחרות: כל הפולמוס סביב השאלה "מי גירש את הבריטים מן הארץ" הוא ויכוח סרק),44 ולכל דרכי המאבק גם יחד (וגם לשואה) לא היה משקל של ממש בהחלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל.45 לאישושה של טענה זו ולשם המחשה, הנה מקרה הקשור לפרשת אקסודוס. הנציג היוגוסלבי בועדת האו"ם, ולדימיר סימיץ, נכח בנמל חיפה כאשר הגיעה 'אקסודוס' ב- 18 ביולי 1947 וצפה בהעברת המעפילים לאוניות הגירוש הבריטיות. ציטוט שהביא אחד העיתונאים מפיו, "זוהי העדות הטובה ביותר שאפשר היה להביא בפנינו", היה למשפט מפתח ולקו מנחה כמעט בכל הסקירות והפרשנויות שנכתבו על פרשת 'אקסודוס' מאז ועד היום. אולם בסופו של דבר תמך סימיץ, יחד עם עוד שניים מחברי הועדה (במיעוט), בהקמת מדינה פדרלית בארץ-ישראל, ובמילים אחרות: הוא התנגד להקמת מדינה יהודית והצביע נגד המטרה שלשמה הובאה אותה עדות מצוינת, לדבריו, בפני הועדה! (בהצבעה בעצרת הכללית של האו"ם ב- 29 בנובמבר 1947 יוגוסלביה נמנעה). אונסקו"פ הורכבה על-פי חישובים זהירים של יחסי הכוחות בארגון הבינלאומי וחלוקה גיאופוליטית דקדקנית. שיקולים שברגש חיזקו, קרוב לוודאי, את עמדתם של אלה מבין חבריה שגישתם למפעל הציוני הייתה חיובית מלכתחילה, בלי שהדבר עמד בסתירה למדיניות ממשלתם, דוגמת נציג גואטמלה, גיאורג גרסיה-גרנאדוס.46 כולם, ובכללם נציג יוגוסלביה, פעלו לפי ההנחיות והאינטרסים של ממשלותיהם ובצמוד לסמכויות הועדה כפי שהוגדרו בכתב המינוי שלה.47 חידוש נוסף בחיבורים משלב הכתיבה השני היה בהצגת המעפילים כסובייקט, כציבור בעל תודעה משלו, הראוי להתייחסות בזכות עצמו, וזאת בשונה מן הכתיבה בשלב הקודם, שהציגה אותם כאובייקט פסיבי והתעניינה בעיקר לא בהם עצמם, אלא בתרומתם למאבק הציוני וביחס של ההנהגה הציונית כלפיהם.48 הכותבים של 'השלב השני' כמו ניסו לדלג על חוליה בתהליך ההיסטוריוגרפי הדיאלקטי המקובל בבקשם להציג סינתזה מאוזנת עוד לפני שנוצרה האנטיתזה. תורה של זו הגיע באמצע שנות ה- 90. עיקר החידוש בכתיבה זו, המהווה את 'השלב השלישי' של ההיסטוריוגרפיה, הוא לא בחשיפת עובדות שלא נודעו עד אז, ואף לא בתובנות ובפרשנויות המוצגות בה, אלא בהטחת האשמות בהנהגה הציונית על ניצול ציני, אינסטרומנטלי ומניפולטיבי של המעפילים לצורכי המאבק הציוני. ושוב, בדומה לגל הראשון של הכתיבה, חזרו המעפילים לתפקיד האובייקט, חפצים, והם הוצגו כחומר בידי דוד בן-גוריון וחבר מרעיו.49 כיוון שבקולנוע עסקינן, שמו של סרט ידוע – 'הטוב, הרע והמכוער'50 – יהיה לעזר. בכל מה שנכתב על ההעפלה עד כה, המעפילים הם תמיד 'הטובים'. הבריטים כיכבו תחילה בתפקיד 'הרעים', עד שבאו מחקרי הגל השני של ההיסטוריוגרפיה והעבירו אותם למשבצת 'המכוערים'. באו כותבי השלב השלישי וליהקו את בן-גוריון וההנהגה הציונית בתפקיד 'הרעים', שנותר מיותם לזמן-מה. כיצד תרם 'אקסודוס' למגמה זו? בסרט יש קטעים טעוני מסרים נוסח 'תמות נפשי עם פלישתים' וסינדרום 'מצדה'. בעיצומה של שביתת הרעב של המעפילים אומר ארי בן-כנען לקיטי פרימונט (איב מרי סיינט), שניסתה לשכנעו לסיים את השביתה ולהיכנע: "כל אדם באונייה הזאת הוא חייל. הנשק היחיד שיש לנו הוא נכונותנו למות."51 במפעל ההעפלה תופעות כאלה כלל לא היו קיימות, בוודאי לא בצורה הבוטה והקיצונית המוצגת בסרט. ההיפך הוא הנכון: ניתנו הוראות מפורשות להימנע מקורבנות, יהודים ובריטים כאחד. ב'אקסודוס 1947' נאסר על ילדים להשתתף בקרב מול הבריטים,52 והם היו פטורים משביתת הרעב ל- 24 שעות שהכריזו המעפילים מול חוף צרפת.53 ובכל זאת, בפריטים מן השלב השלישי של ההיסטוריוגרפיה מצויים תיאורים ופרשנויות המתייגים את מעפילי 'אקסודוס' כ'מעונים וקדושים', ושוזרים אותם כחוליה בשרשרת המרטירולוגיה הציונית. גישה היסטוריוגרפית זו, שבחלקה קשורה לגישה הפוסט-ציונית ולאופנת 'ההיסטוריונים החדשים' של שנות התשעים של המאה ה- 20, ראויה לדיון החורג מתחומו של המאמר הנוכחי, ויש להסתפק בהעלאת הרהור בדבר השפעה אפשרית של רוח הסרט עליה. לשם כך צריך לשוב ולהיזכר בסצנה הקושרת את הפלגת 'אקסודוס' מקפריסין למועד ההחלטה באו"ם בעניין ארץ-ישראל. הסתירה בין מסמכי זמן-אמת לזכרונות בדיעבד חייבה בדיקה קפדנית של העניין, במבט-על ובזכוכית מגדלת, ולהלן מובאת בקיצור תמצית מימצאיה. פרשת אקסודוס התגלגלה כפי שהתגלגלה בראש ובראשונה בגלל החלטות ומעשים של שר החוץ הבריטי ארנסט בווין, ולא כתוצאה ממניפולציות ציוניות. בכלל, שלא כמו בסרט, שם הכל מתוכנן מראש וארי בן-כנען יודע בדיוק מה צריך לעשות ואיך, במציאות לא הייתה פרשת 'אקסודוס', מן הצד הציוני, מעשה שנולד במחשבה תחילה, אלא שרשרת של הפקת מתוק מעז, ניצול מוצלח של הזדמנויות שניקרו בדרך. הרעיון להביא אוניות מעפילים בזמן שהותה של אונסקו"פ בארץ-ישראל הוזכר לראשונה, ככל הנראה, באותו מכתב של מפקד הפלמ"ח בעניין העדרן של אוניות בתקופת פעילותה של אונסקו"פ.54 אולם המכתב הגיע לאירופה רק כחודש לאחר שנכתב, הרבה לאחר ש'אקסודוס' יצאה לדרך. משמע – לא המכתב ולא הקונספציה הגלומה בו השפיעו על מועד הפלגתה, שנקבע על סמך שיקולים בשטח (בצרפת). העוסקים בהכנות להפלגה של 'אקסודוס' לא היו מודעים לקיומו של תאריך יעד הקשור לפעילות אונסקו"פ.55 רמז ראשון לרעיון לרתום את 'אקסודוס' ליצירת רושם על אונסקו"פ נמצא, אולי, בשדר ששוגר אליה מצרפת יומיים לאחר הפלגתה, ובו הוראה להחיש את הנסיעה לארץ, כי "ככל שתקדים להגיע – מוטב".56 תוך כדי הנסיעה מזרחה נעשו שינויים בתוכנית הפריצה לחוף, בוטלה ההורדה החשאית של המעפילים, ועלה הרעיון שהאונייה תשדר את דברה לציבור הרחב. ביום חמישי, 17 ביולי, ערב הגעתה לארץ, התקבלה באונייה הוראה לקרוא בשידורי הרדיו שלה לועדת האו"ם לבוא אל הספינה ולהתרשם מגורל מעפיליה.57 ואכן, ביום חמישי בערב שודרה הפנייה אל הועדה, ובבוקר יום שישי, לאחר הקרב שהתחולל בין האונייה לכחצי תריסר אוניות הצי המלכותי, האונייה שבה וקראה לחברי הוועדה: "בואו לחיפה! ראו במעשה המנוול!"58 בצהריים הודיעו מן החוף לאונייה: "כתוצאה מפנייתכם ועדת יוצאת האו"ם לחיפה".59 בקצרה, לא היה קשר בין ביקורה של ועדת האו"ם ומועד ההפלגה של 'אקסודוס', והרעיון לנצל את כניסת 'אקסודוס' – המקורית – לנמל חיפה כדי להרשים את ועדת האו"ם נולד כ'הצתה מאוחרת' במהלך הפלגתה של האונייה מזרחה, ולא היה פרי תכנון מראש. והנה, ספר מחקר מן השלב השלישי של הכתיבה על תולדות התקופה ההיא טוען במפגיע, שההפלגה תוזמנה בכוונת מכוון כך שהאונייה תגיע לארץ-ישראל בזמן שהייתה של אונסקו"פ בה. ועל אף שמחברת הספר מודה, ש"אין בידינו תיעוד מפורש הקושר ישירות בקשר סיבתי מיידי את פעילותה של אונסקו"פ ומועד הפלגתה של 'אקסודוס'",היא מוצאת לנכון לכרוך את שני העניינים האלה על סמך "ראיות נסיבתיות" ו"רוח אותם ימים".60 האם יש לפסול כליל את האפשרות שהשפעת הסרט חלחלה מבעד לכל השכבות של ההוכחות המלומדות ויכלה להן? האם מן הנמנע הוא, שהסרט שימש, ולא בהכרח באופן מודע, תנא דמסייע לגיבושה של קונספצית התזמון וגם תרם להתקבלותה? לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
