הקדמה:

הנאציזם והשואה הוצגו בקולנוע בסרטים רבים מאד.לצורך ההוראה בבית הספר התיכון אני מציעה ארבע דוגמאות:

1. הסרט ההוליבודי "משפטי נירנברג", מאת הבמאי סטנלי קרמר משנת 1961. הסרט דן בשאלת אחריותם של הגרמנים לפשעי המשטר הנאצי.
2. הסרט הצרפתי "מר קליין", מאת הבמאי ג'וזף לוסי משנת 1977. הסרט מציג את אחריותם של הצרפתים לשילוח יהודי צרפת למחנות ההשמדה.
3. הסרט הפולני "קורצ'אק", מאת הבמאי אנז'יי ואידה משנת 1990. הסרט מציג את האלטרנטיבות השונות שעמדו בפני יהודים להתמודדות עם החיים בגטו וורשה.
4. הסרט הפולני "הפסנתרן", מאת רומן פולנסקי משנת 2002. הסרט מספר את סיפור הצלתו של יהודי אחד בוורשה.

משפטי נירנברג, סטנלי קרמר, 1961, ארה"ב

הסרט האמריקאי "משפטי נירנברג" משחזר את אחד המשפטים שנערכו בשנת 1948 במסגרת המשפטים לפושעי מלחמה נאציים בנירנברג. מדובר באחד המשפטים הפחות ידועים בו הועמדו לדין שר המשפטים של גרמניה הנאצית ארנסט יאנינג (בכיכובו של ברט לנקסטר) ועוד שלושה שופטים. את המשפט מנהל שופט אמריקני בבימויו של השחקן ספנסר טרייסי. הסניגור במשפט מגולם על ידי השחקן הגרמני מכסימיליאן של, שגילם לפני כן בכמה סרטים תפקיד של נאצי.

במהלך המשפט הקולנועי מתבררות שתי פרשיות משפטיות: הוראה משפטית שניתנה בתקופת המשטר הנאצי לעקר אדם שהוגדר כמפגר. ופרשת פלדשטיין – הופמן העוסקת ביחסי מין לכאורה בין נערה ארית לבין יהודי מבוגר שהיה פטרונה.

הצעה לפעילות - נושאי דיון

לפני הצפייה בסרט ניתן לחלק לקבוצות של תלמידים משימות. כל קבוצה תתרכז במשימה אחרת (מתוך נושאי הדיון 1 – 6). לאחר הצפייה ודיון במסגרת הקבוצה תעלה כל קבוצה את מסקנותיה וייפתח דיון בפני המליאה.

1. ייחודם של פשעי הנאצים
   בעיה זו משתלבת בסוגיה ההיסטוריוגרפית: האם לגרמניה יש "דרך מיוחדת בהיסטוריה" (Zonderweg)? האם עמים ומשטרים אחרים לא ביצעו פשעים דומים? האם לא היו קרובים מבחינה אידיאולוגית לתפיסות הנאציות? כך למשל טוען הסניגור במשפט כי עיקור מיני היה בשימוש לפני המשטר הנאצי בארצות אחרות. הטיעונים שהוא מעלה להצדקת עיקור כפוי הם טיעונים שהועלו על ידי הנאצים אבל גם על ידי שופט בית המשפט העליון בארה"ב אוליבר ווינדל הולמס בנוגע לחוק העיקור בווירג'יניה: "ראינו יותר מפעם אחת שטובת הציבור דורשת מהמדינה להתערב בחיי אזרחיה. יהיה זה מוזר אם היא לא תוכל להתערב בחיי אלה שכבר מצצו את לשד המדינה ולדרוש מהם קורבנות כדי למנוע הצפה של פגועים בנפשם. מוטב לעולם במקום להוציא להורג את צאצאי אותם אנשים על פשעיהם, או להניח להם לגווע בגלל טמטומם, תמנע החברה את התרבותם באמצעים רפואיים מלכתחילה. די בשלושה דורות של מטומטמים." בסרט מודגש כי הנאצים עשו שימוש בטיעונים חברתיים אלה כדי לעקר מתנגדים פוליטיים.
   הרלטיביזם של הפשעים הנאצים עולה גם מן הטיעון של הסניגור שלפיו גם מדינות אחרות ביצעו פשעים דומים: הטלת פצצות אטום על הירושימה ונגסקי. לדבריו: "קל לדבר על הפגם הבסיסי באופיו של העם הגרמני ולהתעלם מהפגם הבסיסי שגרם לרוסים לחתום עם היטלר חוזה, לצ'רצ'יל לשבח אותו, לתעשיינים הגרמנים להרוויח ממנו."
   רצוי לפתח טיעון זה לכלל דיון כיתתי. במסגרתו כדאי להדגיש את הסכנה העולה מן הטיעון הרלטיביסטי המגמד את פשעי הנאצים ומסיר אחריות ממבצעיהם, אבל יש להפנות תשומת לב גם לכך כי הנאציזם התפתח מתוך התרבות המודרנית והחברה המערבית, וכי פשעים מהסוג שביצעו הנאצים התבצעו ומתבצעים גם לאחר הבסת הרייך השלישי.
   
2. כיצד קרה שאנשים רגילים ובמיוחד האליטות אפשרו להיטלר להפוך למנהיגה של גרמניה? כיצד זחלו התפיסות הנאציות מן השוליים אל המרכז?
   תשובה לשאלה זו נותן השופט ארנסט יאנינג בוידוי לקראת סוף הסרט. יאנינג, ממעצבי חוקת ויימאר, משפטן מוערך במערב מסביר מדוע הצטרף לממסד הנאצי: "הייתה קדחת של השפלה, רעב. הייתה לנו דמוקרטיה אך היא נקרעה על ידי אלמנטים מבפנים. היה פחד מהיום, ממחר, משכנינו ומעצמנו. רק מי שיבין זאת יבין מה שהיטלר היה עבורנו. הוא אמר לנו: הרימו את ראשיכם, היו גאים להיות גרמנים. יש שטנים בינינו: ליברלים, קומוניסטים, יהודים, צוענים. כשבני שטן אלו יחוסלו סבלותינו יסתיימו. זה הסיפור הישן על קורבן השה. מה בקשר לאלה מאיתנו שידעו שהמילים הללו הן שקר, יותר משקר? מדוע שתקנו והשתתפנו? כי אהבנו את מדינתנו."
   מוטיבציה זו של אהבת המולדת קיימת למעשה בליבו של כל אדם, בן כל עם. והיא המסבירה את הרלבנטיות התמידית של הסכנה הנאצית. הסבר נוסף לנטייה של בני אדם שלא להתנגד למשטר הנאצי היא אופורטוניזם, פחדנות ואגואיזם. משפטן גרמני העולה על דוכן העדים אמנם התפטר מתפקידו כשופט כשחויב לענוד את סמל צלב הקרס על גלימתו, אבל נשבע שבועת אמונים להיטלר ב – 1934 כי "כולם נשבעו. זו הייתה חובה." הסניגור שואל אותו האם החליט לעשות זאת, בגלל הפנסיה שלו, וזאת למרות שהבין את הסכנה הגלומה בנאציזם.
   
3. סוגיית אפשרות בירור האמת ההיסטורית על ידי משפטים שנערכו לפושעי מלחמה נאצים
   מחד עולה מן הסרט הבעייתיות של עדות הקורבנות במשפטים אלה, אשר הפכו אותם לקורבנות בשנית על ידי חקירה אכזרית ומתעללת. המשפט מעלה את צללי העבר הנורא ופוגם בניסיונם של הקורבנות לשקם את חייהם. מאידך מחדד הסרט את בעיית ההקשר הפוליטי של משפטים נגד פושעי מלחמה ופושעים נגד האנושות החל ממשפטי נירנברג ועד היום. במהלך אירועי הסרט גוברת הנטייה של האמריקאים לסגת מן המחויבות למצות את הדין עם הפושעים הנאצים בשל הצרכים הפוליטיים של המלחמה הקרה, שכן ארה"ב זקוקה לרצון הטוב של הגרמנים אל מול האויב החדש: ברית המועצות על רקע משבר ברלין בשנת 1948.
   החלטתו של השופט הראשי להוציא פסק דין מרשיע וגזר דין חמור נגד הנאשמים מוצגת כהחלטה בעלת מוטיבציה מוסרית יוצאת דופן שאיננה מובנת מאליה. למעשה ארה"ב עצמה הייתה שותפה פסיבית לפשעי הנאצים בכך שהעלימה מהם עיין בשנות השלושים מתוך אינטרסים פוליטיים, והיא עושה זאת שוב בתקופת המלחמה הקרה. כדאי להביא לידיעת התלמידים כי ארה"ב גם השתמשה בשירותיהם של נאצים לצורכי מודיעין לאחר תום מלחמת העולם השנייה, לא העמידה אותם לדין, ואף העבירה כמה מהם לארה"ב.
   
4. דמות התליין בסרט
   הסרט מעלה את השאלה האם התליין הנאצי הוא מפלצת או אדם רגיל? האם פעל מתוך הזדהות אידיאולוגית עם הנאציזם? מתוך סדיזם? או אולי באופן בנאלי כמי שממלא תפקיד ופקודות, זאת על פי ההגדרה של חנה ארנדט.
   שלא כמו בסרטים רבים על הנאציזם ועל השואה, הנוטים להציג את הנאצים באופן סטריאוטיפי כמפלצות, מייצגים הנאשמים בסרט שלפנינו מודלים שונים של בני אדם ששירתו את המשטר הנאצי: האחד על פי הגדרותיו של ארנסט יאנינג: "בוכה על התנ"ך שלו ומרוויח מרכושם של אלה ששלח למחנות". אחר: "גרמני טוב שידע למלא פקודות. ששלח אנשים לעיקור כאילו היו מספרים". שופט נוסף (שרשעותו ניכרת במראהו ובשפת הגוף שלו): "מושחת, צר אופקים, רדוף בידי הרשע הנמצא בתוכו." וארנסט יאנינג עצמו: "הגרוע מכולם כי הוא ידע מה הם והצטרף אליהם."
   בסרט מוצגים גם אסירים נאצים שהיו שותפים לביצוע הפשעים בצורה ישירה יותר, שניהלו את מחנות הריכוז. אחד מהם, פול, (שהיה אחראי על ההיבטים הכלכליים של "הפתרון הסופי") נשאל בבית הכלא על ידי אחד השופטים הנאשמים האם אפשרי להרוג מיליונים, ועונה באדישות תוך כדי אכילה: "זה אפשרי. טכנית זה תלוי המתקנים אם יש שני תאים ובכל אחד נכנסים 2000 איש צריך חמש שעות להרוג 10000. לא הרצח בעייתי אלא איך להיפטר מן הגופות."
   גלריה רחבה זו של "רשע" מדגישה כי הנאצים היו "אנשים רגילים", ככותרת ספרו של ההיסטוריון כריסטופר בראוניג, וכי פוטנציאל הרוע קיים, ככל הנראה, אצל כל אדם, ומוצא את ביטויו בצורות שונות.
   בפסק הדין שלו אומר השופט: "אם מנהיגי הרייך השלישי היו מפלצות סדיסטיות ומטורפים אז לאירועים אלו לא הייתה משמעות מוסרית יותר מאשר לזו של רעידת אדמה או אסון טבע. אבל המשפט הזה הראה שתחת לחצים לאומיים אנשים רגילים ואפילו מוכשרים ויוצאי דופן עלולים להביא עצמם לבצע פשעים כה איומים ונתעבים."
   
5. דמות הקורבן בסרט
   האם הקורבנות בסרט משורטטים על פי דפוסים צפויים?
   אחד הקורבנות בסרט היא נערה גרמניה, "ארית" (בגילומה של ג'ודי גארלנד) אשר קשריה עם מכר יהודי הביאו להרשעת השניים בפשע של חילול הגזע על פי התפיסה של חוקי נירנברג. היהודי שהוצא להורג מוזכר בסרט אך אינו מוצג בו.
   גם הקורבן השני בסרט הוא גרמני. שייכותו הפוליטית, כבן למשפחת פועלים בעלת השקפות קומוניסטיות, מביאה לעיקורו, בשל פיגור שכלי תורשתי לכאורה. ניסיונו של העד – הקורבן, בגילומו של השחקן מונטגומרי קליפט, להפריך את העובדה כי הוא וגם אמו הינם מפגרים, מרגש ומעורר אמפטיה. המשותף לשני הקורבנות הוא האאוגניקה: התכנית הנאצית להביא להשבחת הגזע.
   לבד משני הקורבנות האינדיבידואלים יש בסרט הצגה קולקטיבית של קורבנות. זוהי הפעם השנייה בתולדות הקולנוע המערבי (הפעם הראשונה הייתה בסרט "הזר" של אורסון וולס משנת 1946) שבה משולבים בסרט עלילתי קטעים מסרטי שחרור מחנות הריכוז (קטעים שצולמו במחנות בוכנוואלד וברגן-בלזן). קטעים אלה מוצגים באולם המשפט הפיקטיבי על ידי הקטיגור המסביר את המראות הקשים. על פי הקריינות שלו הקורבנות הם בני ארצות שונות באירופה: סלובקיה, יוון, הולנד, הונגריה, פולין, גרמניה. הוא מוסיף כי שישה מיליון מיהודי אירופה הושמדו.
   מן הסרט עולה כי לא רק יהודים היו קורבנות של הנאצים, וכי היהודים המושמדים היו אזרחי מדינות שונות, וכי רבים מהם גם הגדירו את עצמם מבחינה לאומית בתור שכאלה.
   בעיה נוספת העולה משילובם של סרטי תיעוד אותם צילמו הנאצים וצלמי בנות הברית היא כי בסרטים אלה נעשית במתכוון (על ידי הנאצים), או שלא במתכוון (על ידי בנות הברית) דה-הומניזציה של הקורבנות.
   
6. הצגת גרמניה והגרמנים בסרט
   הסרט "משפטי נירנברג" מתאר את הריסותיה של גרמניה לאחר המלחמה. הגרמנים סובלים ממצוקה וממחסור. הם נתונים למשטר כיבוש צבאי. כמה דמויות בסרט נותנות ביטוי לתחושה שהגרמנים הם קורבנות הן של היטלר והן של המנצחים במלחמה. בני זוג גרמנים סימפטיים אצלם מתארח השופט האמריקני איבדו בן במלחמה. הם מסבירים שהיטלר עשה גם דברים טובים: סיפק עבודה, בנה אוטוסטראדות. על מה שעשה ליהודים ולאחרים אומרת האישה: "לא ידענו". ובעלה מוסיף: "ואם ידענו מה יכולנו לעשות?" אישה גרמניה מבני מעמד האצולה (המגולמת על ידי השחקנית הגרמנייה מרלן דיטריך שעזבה את גרמניה הנאצית ועודדה את חיילי בנות הברית בזמן המלחמה) מתיידדת עם השופט האמריקני, ונראה שרומן אהבים עומד להתפתח ביניהם. בעלה, איש אצולה, קצין גבוה בוורמאכט, שנא את היטלר, זלזל בו, ובכל זאת הוצא להורג על ידי האמריקנים. גם היא מסבירה לשופט כי הגרמנים לא ידעו על הפשעים הנוראים שביצעו הנאצים. השופט האמריקני מגיב בצורה סקפטית וביקורתית על טיעונים אפולוגטיים אלה. כך נותן הבמאי סטנלי קרמר (וזאת בשונה מסרטים מערביים רבים, גרמנים ואמריקנים) ביטוי לעמדה המטילה אחריות לא רק על המבצעים אלא גם על השותפים להם ועל האדישים העומדים מנגד.
   יש להבהיר לתלמידים בהקשר זה כי הצבא הגרמני לא ניסה לבלום את היטלר (עד לניסיון ההתנקשות בו ב – 1944 על רקע התבוסה הצפויה של גרמניה), וכי שיתף פעולה באופן אקטיבי ברציחות היהודים במזרח אירופה.

על תקופת הפקת הסרט והקרנתו

1. ניתן לשאול את התלמידים כיצד השפיעו אירועים שהתרחשו בסמוך להפקת הסרט על הדחף לעשיית הסרט ולקבלתו על ידי קהל הצופים? מוצע לרשום על הלוח את רשימת האירועים (בליווי הסבר של המורה) ולשאול כיצד לדעת התלמידים השפיעו אירועים אלה. האירועים הם: סיום תקופת המקרתיזם, ירידת המתח של המלחמה הקרה בימי חרושצ'וב וקנדי, משפט אייכמן, הקמת חומת ברלין.
   במסגרת התשובה יוסבר כי הפקתו של הסרט "משפטי נירנברג" בהוליבוד התאפשרה עם דעיכת המקרתיזם בסוף שנות החמישים. בתקופה זו חזרו במאים בעלי השקפת עולם ליברלית להוליבוד והתאפשר עיסוק קולנועי בנאציזם ובשואה. הסרט הראשון הפותח תקופה קולנועית זו הוא הסרט "יומנה של אנה פרנק" בשנת 1959 בבימויו של ג'ורג' סטיבנס. גם דעיכת המתח של המלחמה הקרה בראשית שנות השישים מסבירה את הקונטקסט הפוליטי של עשיית הסרט. "משפטי נירנברג" הוקרן עם פרסום פסק הדין במשפט אייכמן ועל רקע משבר ברלין בשנת 1961, אירועים אשר לדברי הבמאי, היו אמורים להשפיע על הצלחתו המסחרית של הסרט.
   
2. שאלה לתלמידים: כיצד לדעתכם הגיבו האמריקנים והגרמנים לסרט?
   במסגרת התשובה יוסבר כי הקרנת הבכורה של הסרט נערכה בברלין המערבית בשנת 1961 בנוכחות מאתיים עיתונאים מאירופה ומארה"ב שהוטסו במיוחד לשם כך. נכחו בה חברי הסנאט של ברלין, מפקדי הצבא האמריקני וראש עיריית ברלין וילי ברנדט, שהדגיש בנאומו, שהסרט הוא אירוע פוליטי חשוב. האמריקנים קיבלו את הסרט בהתלהבות, אך הוא נדחה על ידי הגרמנים. הבמאי מספר שלאחר הקרנת הבכורה הגיבו הצופים הגרמנים בשתיקה רועמת וכי בגרמניה הוקרן הסרט בפני אולמות כמעט ריקים.

ביבליוגרפיה:

1. שלמה זנד, הקולנוע כהיסטוריה. לדמיין ולביים את המאה העשרים, ספרית אפקים עם עובד, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2002, עמ' 208 – 210.
2. ניצה אראל, "ייצוגם של הנאציזם ושל השואה בקולנוע המערבי: דיון בשלושה נרטבים קולנועיים", בתוך: חיים בראשית, שלמה זנד, משה צימרמן (עורכים), קולנוע וזיכרון – יחסים מסוכנים?, מרכז שזר לתולדות ישראל, ירושלים, תשס"ד, עמ' 295 – 298.

מר קליין, גוזף לוסי, 1977, צרפת

הסרט מר קליין בוים על ידי ג'וזף לוסי, במאי בריטי ממוצא אמריקני בהפקה צרפתית על פי תסריט של פרנקו סולינס שכתב גם את התסריטים לסרטיו של הבמאי האיטלקי ג'וליו פונטקורובו "קאפו" ו"הקרב על אלג'יר".

הסרט עוסק בשאלת שיתוף הפעולה של החברה הצרפתית עם גירוש יהודי צרפת והשמדתם. כמבוא לפני הצפייה בסרט כדאי להסביר לתלמידים כי נושא זה לא טופל בקולנוע הצרפתי, וגם לא על ידי המחקר האקדמי ובזירות תרבותיות אחרות עד לשנת 1969. בצרפת שרר לאחר סיום מלחמת העולם השנייה האתוס הגוליסטי בדבר "צרפת הלוחמת" כנגד כוחות הכיבוש הגרמני. סוגיית השואה ומקומם של הצרפתים בתוכה לא התאימה לאתוס זה. בשנת 1955 ביים במאי צרפתי – אלן רנה - סרט תיעודי על השואה בשם "לילה וערפל". סרט זה היה יוצא דופן, והתאפשר להקרנה על ידי הצנזורה רק לאחר שנמחקו ממנו הסצנות המראות כי שוטרים צרפתיים הם אלה האוספים את היהודים המיועדים לגירוש במחנות דראנסי ופיטיבייה.

בשנת 1969 ביים הבמאי הצרפתי ממוצא יהודי מרסל אופולס את סרטו החשוב "הצער והחמלה" החורג מן האתוס שטופח בתקופת שלטונו של דה-גול. לאחר מהפכת הסטודנטים בשנת 1968, שנישאה על גבי התפיסה של השמאל החדש באירופה בדבר מאבק לשוויון זכויות ונגד דיכוי (על רקע מלחמת וויטנאם), הוכשרה הקרקע לדיון ציבורי בנושא השואה, אשר הפכה למטאפורה זמינה להצגת מעשי עוולה ופגיעה בזכויות אדם. הסטודנטים הצעירים לא חשו אחריות אישית לביצוע זוועות הנאצים והפנו שאלות קשות לדור ההורים: המבצעים, משתפי הפעולה והעומדים מנגד. מהומות מאי 1968 בצרפת הובילו להתפטרותו של דה-גול והיוו רקע ליצירת סרטו של אופולס המציג את צביעותה של הבורגנות הצרפתית המשתפת פעולה עם משטר ווישי. באחת הסצנות בסרט "הצער והחמלה" מרואיין סוחר צרפתי בשם מוריס קליין, אשר בשל שמו בעל הצליל היהודי, פרסם מודעה בעיתון המבהירה ללקוחותיו שהוא איננו יהודי. לוסי הרחיב רעיון זה לכלל סרט שלם. במרכזו עומדת דמותו של סוחר אמנות צרפתי בשם רוברט קליין (בגילומו של אלן דלון, סמל הצרפתיות בקולנוע), אשר בגלל טעות או מזימה של רוברט קליין אחר, יהודי, נחשב ליהודי. לאורך הסרט מנסה רוברט קליין להוכיח שהוא אינו קליין היהודי.

הצעה לפעילות - שאלות מלוות את הצפייה בסרט

1. כיצד מוצגים התליינים בסרט?
   דמותם של התליינים נחשפת בתמונות רקע החותכות את מהלך העלילה. ככל שמר קליין מתקרב אל כפילו היהודי כך גם מתהדקת הטבעת סביב יהודי צרפת. הממסד הצרפתי והמשטרה הצרפתית, ולא הגרמנים, שאינם נראים כלל בסרט, למרות שעלילתו מתרחשת בפריס הכבושה, הם המטפלים ביהודים. בידי המשטרה הצרפתית רשימה של מנויי העיתון היהודי. רופאים צרפתים הם אלו העורכים בדיקות גזע משפילות ליהודים. ישיבות סודיות חורצות את גורלם. שוטרים צרפתים ממפים את פריס, מכינים שלטים באצטדיון החורף המיועד לשמש מקום הריכוז ליהודי פריס, ובודקים כמה זמן לקח להגיע לאצטדיון מפינות שונות של העיר. מכוניות משטרה שחורות יוצאות בלילה לרחובות כעטלפים שחורים למצוד אחר היהודים. בסופו של הסרט נראים השוטרים הצרפתים מרכזים את היהודים באצטדיון ב 16.7.1943 ומעלים אותם על רכבות הגירוש.
   
2. כיצד מוצגים משתפי הפעולה בסרט?
   לצידם של הרודפים הפעילים מוצגות פניהם האדישות של נציגי החברה הצרפתית. הכמרים ממשיכים בעיסוקיהם, הבורגנים ממשיכים בהנאותיהם ובחייהם הדשנים. האצולה הנהנתנית מרוחקת. האינטליגנציה והבוהמה מפגינים אדישות כלפי גילויים של אנטישמיות ואפילו יוזמים אותם. גיבור הסרט מר קליין מייצג את החברה הצרפתית כולה. הוא מנצל את מצוקת היהודים כדי לקנות בזול יצירות אמנות מיהודים. הוא צוחק בהנאה במופע אנטישמי, ובעיקר הוא חי את חייו תוך אדישות מוחלטת לרדיפתם. לקראת סוף הסרט הוא נוסע עם יהודים אחרים באוטובוס למקום האיסוף. עוברי אורח צרפתים מתבוננים באוטובוס ובנוסעיו באדישות. כשאחת המגורשות שואלת את קליין: "מה יקרה לנו?" הוא עונה : "כל העסק הזה בכלל לא נוגע לי."
   
3. כיצד מוצגים הקורבנות בסרט?
   א. פניו הגלויות של היהודי:
   בפתיחת הסרט ובסיומו מופיעות פניהם הגלויות של היהודים. בפתיחה: בדיקה רפואית של אישה עירומה שהרופא מגדיר אותה "ממוצא שמי: יהודי, ארמני או ערבי." זוהי הזהות הפיסיולוגית – הגזענית של היהודי. בסצינה הבאה מגיע יהודי מבוגר לביתו של קליין כדי למכור תמונה שהיא נכס משפחתי. קליין קונה את התמונה במחיר מציאה. היהודי מאופק, מדוכא, ומסכים בלית ברירה לעסקה. עם יציאתו מן הדירה הוא לובש דמות לא רק של קורבן אלא גם של שליח הגורל. כשקליין מברך אותו במלים: "בהצלחה ונסיעה טובה", עונה לו היהודי: "גם לך מר קליין", ומנבא באופן אירוני את הפגישה השנייה בין השניים ברכבת הגירוש בסצינת הסיום של הסרט. בסצינת הגירוש נראים היהודים כמסה קולקטיבית. נשים וגברים מופרדים כבר כאן בסלקציה המטרימה את הצפוי להם במחנה ההשמדה. לא כל היהודים עונדים טלאי צהוב. לדברי לוסי, זה נעשה במטרה להדגיש כי רדיפות מסוגים שונים מתרחשות גם לאחר השואה במקומות שונים.
   ב. פניו הסמויות של היהודי:
   לכל אורך הסרט מרחף צילו של יהודי סמוי, החותר במחשכים כנגד הגיבור. ריבוי פניו של קליין היהודי נחשפים במסע הבלשי שמנהל הגיבור כדי לגלות אותו. פעם אחת הוא מוגדר כ"טיפוס מלוכלך, קורסיקאי או ערבי, עבריין או סרסור". הוא מתואר לעתים כאופנוען, בעליו של כלב, מוסיקאי, קומוניסט, חבר במחתרת, קשור לחברה הגבוהה. האם אלה הם ייצוגים לאופיים המגוון של יהודי צרפת? לדרכים שבהן הם נתפסים על ידי הצרפתים, או אולי אלה הם תעתועיו של היהודי המניפולטיבי המעוניין להחליף את זהותו עם זו של מר קליין כדי להימלט מגורלו, ולדחוף אותו אל מלכודת המוות. החתרנות, הערמומיות והנקמות של היהודי המסתורי היא בעייתית ומזכירה את הסטריאוטיפ היהודי על פי "הפרוטוקולים של זקני ציון".

פעילות לסיכום הדיון:

1. מהי המשמעות ההיסטורית והמוסרית של הסרט?
   עלילת הסרט נותנת ביטוי למופרכותה של תורת הגזע. לקליין הצרפתי מראה לא יהודי, הוא מעורה היטב בחברה הצרפתית, אבל כל זה לא יועיל לו אם לא יצליח להציג תעודה המוכיחה כי ארבעת סביו הם ארים. (חוקי הגזע של משטר וישי שחלו על כל צרפת היו חמורים מחוקי נירנברג). במהלך העלילה הופך קליין הצרפתי ליותר ויותר יהודי. תחילה הוא מקבל עיתון המיועד ליהודים, וזהו הסימון הראשון שלו כיהודי. בהדרגה הוא נקרע מן החברה אליה הוא משתייך ועובר חוויות יהודיות: עוינות מצד המשטרה, הלשנה, איסור להיכנס למסעדות, לקולנוע, לעסוק במסחר. הוא נאלץ למכור בזול את רכושו, חבריו ואהובתו נוטשים אותו, ונאלץ לסמוך על עזרתם של עוברים ושבים בעת הגירוש.
   תהליך הפיכתו של הצרפתי לקורבן נועדה לגרום לצופה הצרפתי תחושת הזדהות עם גורלם של הקורבנות היהודים, שגם הם כמו מר קליין חשו שייכים לחברה הצרפתית, הגדירו עצמם כצרפתים, ובאחת הם נקרעו ממנה.
   
   לסיפור חילוף הזהויות בסרט יכולות להיות כמה משמעויות:
   
   • מר קליין הוא אלגוריה על היהודי המתבולל, הנדחף בשל האנטישמיות לזהות חדשה.
   • גורלו של מר קליין הוא פרדיגמה כלל אנושית שמשמעותה גורלו של כל אדם. גם שמו מעיד על כך: "קליין" = איש קטן.
   • דימוי נוסף הקרוב לזה הוא זה של "מר ק." מן "המשפט" של קאפקא. גם כאן לפנינו אדם קטן שגורלו מטיח אותו עם עוצמתו ושרירותו של הממסד ושל החוק המביא עליו בתהליך ידוע מראש את מותו.
   • מר קליין הוא קורבן הלשנה. במובן זה הוא גם סיפורו של הבמאי שהיה מקורבנות המקרתיזם בארה"ב בשנות החמישים, ולכן ייצר סרטים במדינות אחרות.
   • אדישות החברה לגורל נרדפים היא מצפונית. כך רודף נטל אשמת השמדת היהודים את צרפת כמוסר כליות נצחי.
     
2. בסרט יש שימוש באמצעים אמנותיים שמטרתם להבהיר את משמעותו:
   דמותו של קליין, כמו גם דמויות היהודים בתחילת הסרט משתקפות במראות – סמל למשחק הזהויות.
   כמה פעמים מופיעה בסרט תמונת נץ מפולח בחץ שמשמעותה על פי הסרט היא שוויון נפש, אכזריות, שחצנות וגם אדישות: הנץ נעדר מוסר כליות. הוא נפגע מחץ אך ממשיך לעוף.
   
3. האם ניתן לומר כי בסרטו של לוסי מתמודדים הצרפתים בצורה אמיצה עם עברם?
   במסגרת הדיון על שאלה זו יש להדגיש כי בסרט "מר קליין" הצרפתים, שוטרים ופקידים, הם המבצעים של הגירושים למחנות ההשמדה לא רק בצרפת הבלתי כבושה – תחת משטר ווישי, אלא גם בחלק של צרפת שהיה נתון לשלטון כיבוש גרמני ישיר. זהו חידוש מבחינת יחסו של הקולנוע לעניין אחריות הצרפתים לשואה בצרפת. עם זאת יש לזכור כי במאי הסרט הוא בריטי ולא צרפתי.

ביבליוגרפיה:

Michel Ciment, Conversations with Losey, Mehtuen, London and New York, 1985, pp. 343 – 357.

קורצ'אק, אנז'יי ואידה, פולין, 1990

לסרטו של ואידה שני מוקדים המשתלבים זה בזה. המוקד האחד הוא החיים בגטו וורשה והניסיונות השונים להתקיים בו ולשמור על צלם אנוש. המוקד השני הוא דמותו של יאנוש קורצ'אק וניסיונו להמשיך ולקיים את בית היתומים בגטו, לדאוג לחייהם ולבריאותם של הילדים ולקיים את העקרונות החינוכיים שלו.

אפשר לנקוט בשתי דרכי הפעלה לצורך ניתוח הסרט.

1. להפנות את התלמידים לקריאה על יאנוש קורצ'אק עוד לפני הצפייה בסרט ולבקש מהם לאתר בסרט את העקרונות החינוכיים של קורצ'אק ואת הקושי במימושם בגטו.
2. לעמוד על העקרונות החינוכיים הללו על פי הסרט עצמו.

הצעה לפעילות - מוקדים לניתוח הסרט

1. תנאי החיים בגטו: ניתן לבקש מן התלמידים לדרג את הקשיים שעמדו בפני כל שוכני הגטו על פי חומרתם: רעב, מחלות, הוויית המוות המתמדת, אובדן בני משפחה אהובים, פחד מפני הלא נודע, קריסת מערכת הערכים ההומניסטית והניסיונות להמשיך ולקיימה.
   
2. השאלה המרכזית העולה מן הסרט היא כיצד ניסו גורמים שונים בתוך הגטו להתמודד עימם ומהם הפתרונות שהציעו:
   א. היודנראט - חברי היודנראט ובמיוחד ראש היודנראט אדם צ'רניאקוב מוצגים בבסרט בצורה רב צדדית. הם לא מצליחים למנוע רעב, פגיעה בצלם אנוש (קורצ'אק בא אליהם בטענה מרה על כך שבני אדם וילדים מתים ברחובות וגופותיהם נשארות מוטלות שם), פערים מעמדיים בגטו וגירושים להשמדה. אבל בסרט מובלטים גם ניסיונותיו של צ'רניאקוב לעמוד בפרץ. הוא מבקר בבית היתומים, מצהיר כי לא יאפשר לפגוע ביתומים, מתעמת עם הגרמנים, מוכה ומושפל על ידיהם ולבסוף מתאבד.
   ב. עשירים בגיטו - ממשיכים לחיות חיי נוחות. קורצ'אק מגיע לאחד מהם, שנהג לפני המלחמה לתרום בנדיבות לצרכי צדקה, כדי לקבל מזון עבור יתומיו. היהודי העשיר נעתר אך מתחנן שלא יבוא אליו יותר כי כבר פתח את ביתו בפני קרובים אמיתיים ומדומים, והוא נאלץ להאכיל אותם.
   ג. המבריחים - גם אלו מוצגים בצורה אמביוולנטית. אחד מהם משלם בחייו על הברחת מזון לגטו. אחד המבריחים הוא חניכו לשעבר של קורצ'אק. הוא מזמין אותו למסעדה – מועדון שבו יושבים המבריחים ומארגן מגבית לטובת בית היתומים. במקום נראים אנשים לבושים היטב, שבעים, נהנים משירתה של זמרת, אך גם תורמים בנדיבות. דמותו של אברהם גנצווייך, אחד מעשירי הגטו ומראשי המבריחים ששיתף פעולה עם הגרמנים, ושהיה שנוא על היהודים בגטו, מוצגת בצורה אנושית. הוא מצהיר שהוא אוהב אמנים ואמנות, מעריך את קורצ'אק, ותורם למען היתומים ביד רחבה.
   ד. חברי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) - אלו מתפרצים למועדון ויורים בגנצווייך. לאחר מכן הם תוקפים בדברים את קורצ'אק על שהוא מסכים לקבל תרומות מן המבריחים. מסתבר כי בין חברי המחתרת יש חניכים של קורצ'אק ואחד מהם גם מאשים אותו כי בגלל החינוך שנתן להם הם נרתעים מלהשתמש באלימות.
   ה. יאנוש קורצ'אק - השאלה המרכזית ששואל חבר האי"ל את קורצ'אק היא : "איפה הכבוד שלך?" תשובתו: "לי אין כבוד. יש לי מאתיים ילדים."
   בתשובה זו מתמקדת אחת הדילמות העיקריות של הסרט: מה עדיף: חיים בכל מחיר? – זו דרכם של המבריחים; מאבק מזוין ומוות למען כבוד העם היהודי? – זו דרכו של האי"ל; חיים ומוות תוך שמירה על כבוד האדם – זו דרכו של קורצ'אק.
   מן הסרט עולה דמותו של קורצ'אק. בתחילת הסרט הוא מתעמת עם מנהל הרדיו המפטר אותו ממשרתו בגלל לחץ אנטישמי. עם ההתקפה הגרמנית על וורשה הוא יוצא לעיר לבוש במדי הקצין הפולני. הוא מסרב לענוד את הטלאי הצהוב וכמעט משלם על כך בחייו. אבל הוא גם מוכן למחול על כבודו כשזה נוגע להשגת מזון עבור הילדים שהוא אחראי עליהם. הדמות שלו כשהוא מהלך ברחובות וורשה בניסיון למלא בתפוחי אדמה את השק שעל כתפיו היא מוטיב מרכזי בסרט.
   המאבק על כבוד הילד היא מוקד שני במאמציו של קורצ'אק. בית היתומים ממשיך לפעול על פי העקרונות שנקבעו עוד לפני המלחמה: דאגה לבריאות, לניקיון, אהבה לילד ולשלומו הנפשי, הבנה לרגשותיו. הילדים מנהלים את המוסד על פי ערכי השוויון והדמוקרטיה. החיים בבית היתומים מנוגדים בתכלית להוויה שמסביב. השער והחלונות סגורים. קורצ'אק מונע מן הילדים מגע עם הסביבה ויוצר עבורם מעין בועה בה ממשיכים להתקיים הערכים ההומניסטיים של העולם שאיננו עוד. אבל מכיוון שלא ניתן להתעלם לחלוטין ממה שקורה בחוץ קורצ'אק מחפש דרכים כדי להתמודד עם תנאים שלא נחוו בעבר על ידי חניכיו. באחת הסצינות המזעזעות ביותר בסרט מעלים הילדים הצגה על ילד שמת. קורצ'אק מסביר לאנשי היודנראט הצופים בה כי ההצגה נועדה להרגיל אותם לנוכחות המוות, לאפשרותו ולקבלתו מתוך השלמה ורגיעה. זהו היבט אחר של גישת המחתרת: למות בכבוד.
   על הניגוד בין תפיסתו של קורצ'אק לבין תפיסות אחרות ששררו בגטו ניתן ללמוד גם מהחלטתו לא להוציא ילדים בעלי מראה ארי מבית היתומים ולהעבירם אל מחוץ לגטו. הוא מחליט לא לעשות סלקציה כמו שעושים אנשי היודנראט. הוא לא יחשוף את הילדים לפחד.
   גישה זו מוצאת את ביטויה האולטימטיבי בסצינת הסיום המרגשת של הסרט, בה נראים קורצ'אק וסטפה הולכים עם הילדים לאומשלגפלאץ עם הדגל הירוק של בית היתומים ועם הדגל הכחול-לבן. קורצ'אק מחבק ומאמץ אל חזהו כמה שיותר ילדים, וכולם צועדים כשתרמילים על גבם כאילו הם יוצאים לטיול.
   ניתן להפנות לתלמידים שאלה מדוע מסתיים הסרט בתמונה הזויה המצולמת בהילוך איטי של יציאת הילדים בריחוף אל הטבע. מדוע אין הבמאי מושך את הסיפור אל תוך תאי הגזים, (כפי שעשה שפילברג ב"רשימת שינדלר")?
   
3. האם הסרט מבטא אידיאולוגיה? מהי?
   בסרט יש גישה על לאומית. בניגוד לסרטים רבים על השואה אין ואידה נותן ביטוי לנרטיב המצדיק או המאדיר קולקטיב לאומי כלשהו. הסרט איננו מעמיד במרכז את כבוד העם היהודי וגם לא את קיום העם היהודי אלא את ערך האדם. גם היחס ללא יהודים בסרט מבליט גישה זו. בסרט מוצגים פולנים "טובים" (המנהלת הפולנייה של בית היתומים הפולני שהיא עמיתתו ושותפתו של קורצ'אק למעשה החינוכי ומנסה להציל ילדים יהודים וגם את קורצ'אק עצמו), וגם פולנים "רעים" (בעלת המתפרה האוסרת על ילדה פולניה העובדת אצלה להיפגש עם נער יהודי).
   גם הגרמנים אינם מוצגים תמיד בצורה דמונית. כך הרופא הבודק אותו והשומר המוצב מול חלון חדרו של קורצ'אק.
   בסרט אין גם ביטוי לסוציאליזם. מבחינה זו הוא מתאים לעידן קריסת האידיאולוגיות. הסרט מהווה במידה מסוימת ניגוד לסרט אחר של ואידה - "שמשון" משנת 1960, המתאר את מרד גטו וורשה. בשנת 1990 לא המורדים מטעמים אידיאולוגיים מעניינים את ואידה אלא קורצ'אק וילדיו.
   אפשר להוסיף כי הסרט "קורצ'אק" משתלב במכלול עבודתו הקולנועית של ואידה שביים לפניו סרטים פוליטיים ובהם ביקורת על הדיקטטורה הקומוניסטית ("איש השיש", "איש הברזל") וסרט על המשטר הנאצי בגרמניה ("אהבה בגרמניה").

הפסנתרן, רומן פולנסקי, 2002, פולין

סרטו של פולנסקי המבוסס על חוויותיו כילד בתקופת השואה מספר את סיפורו של פסנתרן פולני – יהודי וולדיסלב שפילמן בעיר וורשה. הסרט מבוסס על ספר זיכרונותיו של שפילמן. עלילת הסרט ממוקדת בניסיונות ההישרדות של שפילמן על רקע המציאות הנוראה. אפשר לנתח אותו בנפרד ואפשר גם לערוך השוואה בינו לבין "קורצ'אק" של ואידה.

אפשר לפתוח את הניתוח של כל אחד מסרטים אלו (אם המורה בוחר להציג רק אחד מהם), או של הראשון מהם המוקרן בפני התלמידים, בהקרנת סצינה אחת מתוך סרטו של קלוד לנצמן, "שואה": ריאיון עם חבר המחתרת הפולנית יאן קורסקי שהגיע לפולין בשליחות הממשלה הפולנית הגולה וביקר בגטו וורשה.

ניתן לשאול: האם עולה מן הריאיון ראייה הומאניסטית של היהודים בשואה?

מן הריאיון ניתן לעמוד על התרגשותו הגדולה ועל הכאב הגדול שגורם למרואיין הזיכרון הקשה של הביקור בגטו וורשה. ברור ממנו גם הרצון הטוב שגילה כדי לסייע ליהודים ולהעביר את דברם אל העולם החופשי. אבל עולה גם ראיה מנוכרת של אדם שנכנס מן החוץ אל הגטו וכאילו נחת בפלנטה אחרת. "זה לא היה העולם שלי", הוא אומר. ועל היהודים בגטו: "זו לא הייתה אנושות. אמרו לי שאלה הם בני אדם. הם לא נראו כמו בני אדם".

דברים אלו מעידים על הקושי של מי שלא היה שם לתפוס את מציאות החיים בגטו.

הבמאים ואידה ופולנסקי מנסים לעשות זאת. האם הם מעניקים ליהודים פנים אנושיות? האם גטו וורשה בסרטיהם הוא פלנטה אחרת?

הצעה לפעילות - מוקדים מרכזיים לניתוח "הפסנתרן"

1. מהן הדילמות שעמדו בפני היהודים בכל אחד מן השלבים מכיבוש וורשה על ידי הגרמנים ועד לגירוש למחנה ההשמדה?
   הסרט מבליט את ההידרדרות במצב המשפחה היהודית בפרט ושל היהודים בכלל. אובדן הפרנסה, הרכוש, הכסף, ההשפלה אותה הם חווים עוד מחוץ לגטו, המעבר לגטו, צפיפות המגורים, הרעב.
   
   הסרט מבליט את האפשרויות השונות להתקיים הקיימות בגטו:
   • הצטרפות למשטרה היהודית. בנושא זה אפשר להציע דיון בכיתה: האם נהג הגיבור נכון כשלא נענה להצעת הגיוס?
   • ניצול קשרים אישיים כדי להיחלץ ממאסר.
   • הברחת מזון וסכנותיה.
   • חיפוש פרנסה: נגינה בפסנתר בבית קפה בגטו.
   • עבודה עבור הגרמנים בבתי המלאכה בגטו.
   • פעילות במחתרת.
     
2. האם הצליחו יהודים לשמור על צלם אנוש בגטו?
   כאן יש להבליט את הלכידות המשפחתית (הסצינה המתארת את חלוקה הסוכרייה בין כל בני המשפחה באומשלגפלאץ היא דוגמא יפה לכך), את גבורתם של יחידים (הילדים מבריחי המזון), את העזרה ההדדית בין החברים בעבודת הכפייה.
   מנגד יש תופעות אחרות. השוטרים היהודים רודים ביהודים, מכים בהם, מגרשים אותם. יש יהודים שיוצאים מדעתם, יש תופעות של התנהגות מנותקת מן המציאות: מכירת ממתקים באומשלאגפלאץ.
   
3. דמותם של התליינים הנאצים.
   בדרך כלל הם מוצגים כמכלול של רוע. הם נוהגים באכזריות, באטימות, בשרירות לב. הדמות היחידה החורגת מייצוג זה היא דמותו של הגרמני המציל את הגיבור בסוף הסרט.
   
4. ההתייחסות למחתרת ולמרד.
   בסרט יוצר הגיבור קשר עם חברי מחתרת בתוך הגטו. מחתרת זו איננה מחתרת ציונית (לא האי"ל) אלא סוציאליסטית, של הבונד. את המרד היהודי בגטו רואה הגיבור מבחוץ, מדירת המסתור שלו ליד חומת הגטו, ודווקא ידידתו הפולנייה מביעה התפעלות מגבורתם של היהודים הלוחמים. עמידה זו של הגיבור מבחוץ היא לא רק עמידה פיסית אלא גם עמידה מנטאלית. הוא אינו משתתף במרידה וגם לא בהכנות לקראתה, ואין לנו מושג מה דעתו עליה. גם לא ברור מהי זהותם האידיאולוגית או הלאומית של המורדים. זוהי כנראה גם עמדתו של במאי הסרט. במקביל הוא גם צופה בגבורתם של הפולנים הלוחמים נגד הגרמנים במרד וורשה באוגוסט 1944. סצינות אלה ארוכות יותר ומפורטות יותר מן הסצינה המציגה את המרד היהודי (למעשה רק כעשן המיתמר מעבר לחומות הגטו). תיאור המרד הפולני הוא יוצא דופן בהשוואה למכלול הסרטים שנעשו על השואה (במיוחד על ידי יוצרים יהודים), והוא מעיד ככל הנראה על גישתו העל-לאומית של הבמאי. יש כאן הקבלה בין שתי מרידות: יהודית ופולנית מחד, ומלחמתו של היחיד להישאר בחיים מאידך.
   
5. דמותם של הפולנים.
   בסרט "הפסנתרן" יש פולנים טובים, חברים של שפילמן, חברי מחתרת, העוזרים לו להסתתר בצד הארי. אבל יש גם פולנים "רעים". אחד מן האחראים על הצלתו מנצל את מצבו כדי להרוויח. שכנה פולניה במקום המסתור מזהה אותו כיהודי ומאיימת שתטלפן למשטרה.
   
6. דמותם של המצילים.
   המצילים בסרט הם יהודי, כמה פולנים וגם גרמני אחד, קצין בוורמאכט.
   היהודי המציל הוא איש המשטרה היהודית, אשר בהחלטה של רגע מוציא את שפילמן מן הטור של המגורשים. החלטתו נובעת כנראה מהערכתו להישגיו של שפילמן כפסנתרן. זהו תיאור לא סטריאוטיפי של השוטר היהודי, אשר רדה ביהודים, מגרש אותם מן הגטו, אבל גם מציל יהודי אחד.
   מעניין שכל המצילים הלא יהודים בסרט מוצגים כאנשי תרבות. בין הפולנים יש זמרת, צ'לנית, רופא. המציל הגרמני מחליט לסייע לשפילמן להסתתר ומספק לו מזון לאחר שהוא שומע את הנגינה שלו בפסנתר.
   נשאלת השאלה (אפשר להפנות אותה לתלמידים), האם אנשי תרבות היו אכן יותר הומאניים ביחסם ליהודים? ההיסטוריה של השואה מעידה שאין הדבר כך. אנשי תרבות: מוסיקאים, פרופסורים, משפטנים, סופרים, רופאים, הצטרפו למפלגה הנאצית, תכננו את "הפתרון הסופי" והשתתפו בביצועו. הצגה של נאצי חובב מוסיקה המציל את גיבור הסרט "הפסנתרן" היא בעייתית מבחינה זו. ידוע גם שהשכלה ונטיות אמנותיות גם לא היו מאפיין של המצילים. היו ביניהם הרבה אנשים פשוטים, בני כל האומות, שהצילו יהודים ממניעים שונים ומגוונים.
   כאן יש להוסיף כי שפילמן העדיף שלא לדעת את שם מצילו מחשש שאם ייפול בידי הגרמנים לא יעמוד בעינויים ויסגיר אותו. זוהי הסיבה לכך כי רק במהדורה החדשה של זיכרונות שפילמן שיצאה לאור בשנת 1998 נודע שמו של הקצין הגרמני, וילם הוזנפלד. בנספח למהדורה נדפסו גם קטעים מיומנו בין השנים 1942 – 1944 שבהם הוקיע את הזוועות להן היה עד.
   הוזנפלד הותיר גם מכתבים, רישומים מקצועיים, פרקי זיכרונות ותמונות. הוא היה מורה כפרי ששירת בצבא גם במלחמת העולם הראשונה. בשנת 1933 הצטרף לס.א. ולארגון המורים הנאצי, וב – 1935 גם למפלגה הנאצית. כקתולי יצא באסיפת מורים נגד ספרו של אלפרד רוזנברג "המיתוס של המאה העשרים", עובדה שגרמה לאיסור שהוצא נגדו לעסוק בלימודי המשך. בתגובה לליל הבדולח הביע זעזוע על הפוגרום ביומנו. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הועסק בפולין במחנה שבויים. ביומנו הוא כותב עליהם באמפטיה ובהערכה. עם זאת ביטא במכתביו התפעלות מהישגיו של היטלר. על הרצח ההמוני שמתנהל נגד היהודים ביטא מחאה וזעזוע גם ביומנו וגם במכתביו. אבל הוא גם מבטא אי אמון בשמועות על הרציחות והערכה כי הנותנים את פקודות הרצח הם חולים או מטורפים. הוא ראה עצמו כקצין בוורמאכט ובכתבו וביומניו עולה הבחנה בין הוורמאכט לבין האס-אס. הוזנפלד גם ניסה לעזור לנרדפים, פולנים ויהודים. הוא ניסה להשיג מעמד של שבויי מלחמה למורדים פולנים לאחר דיכוי המרד באוגוסט 1944. בחקירתו בשבי הרוסי נקב הוזנפלד בשמות האנשים שהציל, ביניהם "ולדיסלב שפילמן, פסנתרן בתזמורת הרדיו הפולני".
   מן העובדות לעיל, (אותן ניתן להביא בפני התלמידים), ניתן לעמוד על דמותו המורכבת של הגרמני – הנאצי שהיה גם שותף למשטר הזוועות וגם, בנסיבות מסוימות, מציל של קורבנותיו. אפשר להוסיף כי שוביו הרוסיים של הוזנפלד התרשמו דווקא משותפותו לפשעים ודנו אותו ל – 25 שנות מאסר. הוא מת במחנה בשנת 1952.
   עובדות אלה אינן ידועות לגיבור הסרט, ודאי שלא בעת מפגשו עם הקצין הגרמני. התחושה הראשונה העולה מסצינת המפגש היא פחד. לגיבור, כמו לצופים, ברור, גם מאופן הצילום העולה מן המגפיים, דרך המדים הנאצים כלפי מעלה, כי המפגש עם הגרמני יחרוץ למוות את גורלו של הגיבור. ההפתעה הנגרמת כתוצאה מן ההצלה הבלתי צפויה מבליטה את המקריות של ההצלה בתקופת השואה.
   
7. תוצאות המלחמה והשחרור.
   מן הסרט ניתן ללמוד על החורבן הגדול שגורמת המלחמה. שתי סצינות מבליטות את בדידותו הגדולה של הגיבור על רקע ההרס והמוות. בראשונה הוא נראה כשהוא חוזר אל הגטו לאחר הגירוש ומוצא ברחובותיו את שרידיו הברוטאליים. כשהוא צועד בוכה ברחוב השומם מאדם נדמה כאילו הוא היהודי האחרון שנותר עלי אדמות.
   הבדידות הגדולה על רקע הרס טוטאלי עולה גם מסצינה נוספת בה יוצא הגיבור ממחבואו, רעב, בלבוש בלויים וזקן עבות, כשמסביבו מדבר חורבותיה של וורשה ההרוסה לאחר המרד הפולני. גם כאן לא נראית כל נפש חיה מלבדו, ודומה שהוא האדם החי האחרון שנותר בוורשה. תחושת הבדידות הטוטאלית, ללא בית, ללא מזון, ללא אדם קרוב נותנת ביטוי לתחושותיהם של ניצולים רבים, הן בתקופת המלחמה והן לאחריה.
   המשחררים בסרט "הפסנתרן" הם החיילים הרוסים. גם בסצינה זו מתרחשת הצלה מקרית. הגיבור נחשב בטעות לגרמני (בגלל המעיל שנתן לו הקצין הגרמני), וצריך להוכיח כי הוא שייך למחנה הקורבנות, שהוא פולני-יהודי. האם הצגה כזו של הצבא הרוסי המשחרר היא מקרית? מחד יש בסרט דיוק מבחינה היסטורית. רוב יהודי אירופה שנותרו בחיים עד סוף המלחמה ניצלו על ידי הצבא הרוסי המנצח (זאת בניגוד לסרטו של בניני "החיים יפים" שבו אמריקאים הם הנכנסים למחנה ההשמדה). מאידך הצגתם של הרוסים בסרט אינה חד-משמעית. הם גם נוקמים אכזריים וחסרי אבחנה. יש כאן אולי ביטוי לראייה האמביוולנטית של הצבא האדום בעיניהם של הפולנים, ופולנסקי בכללם.

השוואה בין "קורצ'אק" לבין "הפסנתרן".

א. דמיון בין שני הסרטים.
שני הסרטים נעשו על ידי במאים ממוצא פולני. ואידה ביים סרטים בנושאים פוליטיים. עבור פולנסקי זהו סרט ראשון העוסק בהיסטוריה הפוליטית של המאה העשרים. שני הבמאים בחרו לטפל בשואה באמצעות עלילותיו של אדם אחד שסיפורו מתמקד לא רק בעניין הקיום הפיסי אלא גם בשמירה על הזהות האישית, התרבותית, הרוחנית.
בשני הסרטים יש גישה על-לאומית. הקורבנות הם יהודים במוצאם אבל זהותם היא פולנית. שפילמן מפתח קריירה מוסיקלית בפולין לפני המלחמה וממשיך בה לאחר המלחמה. יש לו ידידים פולנים, והם גם מצילים אותו. בדומה לקורצ'אק הוא נקרע מן החברה הפולנית אליה הוא משתייך ומתרומתו התרבותית לחברה זו (בשני הסרטים מוצגת תרומה זו על ידי שידורים ברדיו הפולני בוורשה), קורצ'אק בשל האנטישמיות הפולנית ושפילמן בשל חוקי הגזע הגרמניים). לשני הגיבורים אין יומרה של מאבק למען הכבוד היהודי, הם מנהלים רק מאבק להישרדות תוך שמירה על זהותם האנושית.
שני הסרטים אינם מתארים את מחנות ההשמדה. העלייה על רכבת הגירוש מגטו וורשה מבטאת סוף, מוות.
בשני הסרטים יש הצגה פלורליסטית של פולנים ושל גרמנים.

ב. ההבדלים בין שני הסרטים:

• הפסנתרן" מבוסס על סיפורו של ניצול. ב"קורצ'אק" מובא סיפור שבו הגיבור נספה.
• "קורצ'אק עוסק בשאלות של מוסר, באפשרות לחנך להומניזם. "הפסנתרן" עוסק בעיקר בשאלת הקיום הפיסי.
• בסרט "קורצ'אק" העלילה מתחילה מכיבוש וורשה ומסתיימת עם הגירוש לטרבלינקה. ב"הפסנתרן" הסיפור מתחיל גם כן בכיבוש וורשה ובגירוש לגטו אך ממשיך לספר את עלילותיו של הגיבור גם מחוץ לגטו, לאחר הצלחתו להתחמק מעלייה לרכבת הגירוש.
• "קורצ'אק" צולם בשחור-לבן. "הפסנתרן" צולם בצבע. ניתן לשאול מהי הסיבה לבחירה זו של כל אחד מן הבמאים.

ד"ר ניצה אראל היא מרצה בבית הספר לתקשורת במכללה האקדמית ספיר.