| מאגר מידע |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בגלל סכנת החיים המתמדת וחוסר הוודאות הקבוע חיפשו אסירי אושוויץ הצלה בכל דרך אפשרית. בעיני רבים נראתה הבריחה בתור האפשרות היחידה. הרצון להינצל, הכמיהה לחיות בחירות עם המשפחה והגעגועים למולדת, בייחוד בקרב הפולנים, מילאו תפקיד מכריע בהחלטה לנסות לברוח. ואולם לא תמיד היה הרצון להינצל המניע העיקרי. במקרים נדירים מילאו תפקיד גם שיקולים אחרים, לרבות נחישות למסור עדות על פשעי הס"ס, להעביר מידע לעולם החיצוני על המחנה וליצור קשר עם תנועות מחתרת למיניהן. בפועל היה כל ניסיון בריחה בבחינת אתגר עצום. בנוסף על השמירה הכבדה של אנשי הס"ס, התפאר המחנה במערכת אבטחה מתוחכמת, והגרמנים לא חדלו לשפר אותה. אסירים שהתקרבו לגדר המחושמלת שמסביב למחנה ונכנסו לאזור הניטרלי כביכול, הסתכנו בכך ששומרי הס"ס שאיישו את מגדלי השמירה במה שכונה "שרשרת שמירה קטנה" יירו בהם בלי כל אזהרה. מסביב למחנה, מעבר לגדר המחושמלת, השתרע על שטח של כ-40 קילומטרים רבועים אזור הביטחון החיצוני, שנקרא "אזור האינטרסים של מחנה הריכוז אושוויץ". כברת ארץ זו רוקנה מיושביה הפולנים, למעט קומץ של עובדים מיומנים ובני משפחותיהם – ברובם כורים ועובדי רכבת שנחשבו חיוניים לכלכלת המלחמה הגרמנית – ופעלה בה מערכת שיטור מוגברת. האזור הסמוך למחנה הוגדר "שטח שמור מיוחד". הכניסה אליו או היציאה ממנו הותרו רק לבעלי אישור מיוחד שהנפיק מפקד המחנה. ברחבי השטח הזה הוצבו שלטים רבים ועליהם הכיתוב "אזור אסור בכניסה! מסיגי גבול יירו בלי אזהרה!". בקרבת המחנה הוקמה מושבת ס"ס מיוחדת למגורי המשפחות של סגל הס"ס של אושוויץ, קהילה עוינת לאסירים. עוינות דומה אפיינה את הפולקסדויטשה מאוקראינה, וָלַכיה, מולדובה, בסרביה וסֶמגוֹרוֹד, שיושבו בחוות של הפולנים לאחר שאלה גורשו מן האזור. משנתגלתה בריחה של אסיר, הוכרזה כוננות בקרב הס"ס ואנשיו יצאו למרדף. האתרים הראשונים שנבדקו היו תעלות וחורשות בצדי הדרך. בנוסף על חיילים בכלי רכב ממונעים, שיסה הס"ס בבורחים כלבים שאולפו במיוחד לתכלית זו. האבטחה מסביב למחנה ובאזור הביטחון שהקיף אותו תוגברה על-ידי הצבת זקיפי ס"ס במגדלי השמירה של מה שכונה "שרשרת שמירה גדולה", מגדלים שהוצבו במרחק של כמה מאות מטרים עד כמה קילומטרים מגדר המחנה. משמרות של שומרי ס"ס איישו את המגדלים שלושה ימים ולילות. רק ביום הרביעי, או קודם לכן אם האסיר הבורח נלכד, היו השומרים מוחזרים משרשרת השמירה הגדולה. סיכויי ההימלטות של האסירים הבורחים היו זעומים. ראשית, ראשיהם המגולחים, מדי המחנה והמספר המקועקע על זרועותיהם הקלו את איתורם וזיהוים. שנית, אסירים לא-פולנים נמצאו בארץ לא מוכרת ולא דיברו בשפתה של אוכלוסיית המקום. שלישית, מיד עם גילוי הבריחה היו שלטונות המחנה מודיעים לגסטפו, למשטרה הפלילית ולמשטרת הגבולות. המשטרה הגרמנית, מצוידת במידע על האסירים הבורחים, במספריהם הסידוריים במחנה ובמועד בריחתם, ניהלה חיפושים מדוקדקים בתחום השיפוט שלה. רביעית, שמות האסירים הבורחים הוכנסו לרשימות המבוקשים ונשלחו לכל תחנות המשטרה. כל האמצעים הללו, ובעיקר שני האחרונים, אפשרו לגרמנים ללכוד בורחים גם זמן רב אחרי בריחתם ואף במרחק ניכר מן המחנה. אסירים שהחליטו לברוח ידעו מן הסתם כי גורלם ייחרץ ברגע שייתפסו. ברוב המקרים היה העונש מוות (בירי, בתלייה או בהרעבה), ולפני כן היה הקרבן נחקר בעינויים קשים בידי הגסטפו בניסיון לחלץ ממנו מידע על הבריחה עצמה ועל כל מי ששיתף אתו פעולה. פעולות עונשין ננקטו גם נגד האסירים האחרים. מתוך ניסיון לסכל בריחות הפעילו שלטונות המחנה ענישה קולקטיווית מסוגים שונים. אחד העונשים היה מסדר ממושך (הארוך שבהם נמשך 19 שעות בימים 6-7 ביולי 1940) שבמהלכו אולצו האסירים לעמוד דום, לשבת על עקביהם או לכרוע על ברכיהם בבוץ (בבירקנאו, למשל), בלי להתחשב בעונת השנה ובמזג האוויר. צורה אחרת של ענישה קולקטיווית היתה הוצאתם להורג של אסירים מאותו קומנדו או של אסירים שגרו באותו בלוק. בדרך כלל נבחרו להמתה 10 אסירים, אבל במקרים אחדים היה המספר אף גדול יותר. המיתה ברעב היתה מן הנוראות ביותר ונגזרה על מי שנכלא בבונקרים של בלוק 11 ("בלוק המוות") במחנה הראשי של אושוויץ I. בשנת 1941 התנדב האב מקסימיליאן (ריימונד) קוֹלבֶּה, כומר פולני ממסדר הפרנציסקנים, לתפוס את מקומו של אסיר אחר שנדון למוות. קוֹלבֶּה מת ב-14 באוגוסט 1941; האסיר שאותו החליף, פרנצ'ישק גָיוֹבניצֶ'ק, שרד. פעולות עונשין בעקבות בריחות לא הוגבלו לאסירים וננקטו לעתים קרובות גם נגד אזרחים מהסביבה. אלה שנחשדו בסיוע לנמלטים נכלאו במחנה, לעתים קרובות עם בני משפחותיהם. במקרים מסוימים נעצרו הוריו של האסיר הבורח והובאו למחנה עד – כך נאמר להם – שהבורח יימצא. עקרון הענישה הקולקטיווית הופעל עד המחצית השנייה של 1943; לאחר מכן ננקטה הענישה הקולקטיווית באקראי. התברר שמבחינתם של אסירים רבים ששקלו בריחה, זה היה מחסום שאין להתגבר עליו. על כל פנים, היה גורם אחד שבכוחו להקל על בריחה, והוא שאסירים רבים עבדו בשטח רחב הידיים שמחוץ למחנה. סיכויי הבריחה ממקום עבודה מחוץ למחנה היו טובים בהרבה מסיכויי בריחה מן המחנה עצמו. שומרי הס"ס לא יכלו להשגיח מקרוב על כל האסירים בו בזמן. במצבים מסוימים ניצלו האסירים את תנאי השטח והצליחו להפתיע את השומרים. רוב הבריחות התרחשו אפוא מחוץ למחנה. לעמדתה של האוכלוסייה המקומית נודעה חשיבות מכרעת בהצלחתם של ניסיונות הבריחה. תושבים שגרו ליד המחנה, הן אלה שהורשו להישאר באזור האינטרסים והן אלה שחיו מחוץ לו, סייעו לבורחים בהזדמנויות רבות והשתתפו בארגון בריחות למרות הסכנות הכרוכות בכך. בשנת 1940 דיווח מפקד אושוויץ למפקד הס"ס והמשטרה בבּרֶסלַאוּ כי "האוכלוסייה המקומית היא פולנית פנטית, וכפי שאישרו מקורות מודיעיניים, היא מוכנה לכל פעולה נגד סגל הס"ס השנוא של המחנה. כל אסיר שהצליח לברוח יכול לסמוך על עזרה [שתינתן לו] ברגע שיגיע לחומת המשק הפולני הראשון".1 החברים בארגוני המחתרת הפולניים שפעלו בסביבת המחנה גויסו מתוך האוכלוסייה המקומית. תנועת ההתנגדות הקדישה את רוב מאמציה לאספקת סיוע חומרי לאסירים, בעיקר באמצעות הברחת מזון ותרופות למחנה. תנועת ההתנגדות גם עזרה ליצור קשרים בין אסירים פולנים לקרוביהם מחוץ למחנה והושיטה סיוע לבורחים. ארגוני מחתרת שונים גם שימשו ערוצים לתקשורת החשאית עם המחנה והבריחו אל מחוץ למחנה מכתבים ודוחות על פשעי הס"ס.2 נסיבות אחרות סייעו אף הן לבורח. בשנת 1942, משהחל אושוויץ לתפקד בתור מרכז ההשמדה של יהודי אירופה, אוחסנו חפציהם של הקרבנות במחסנים במחנה ומשם שוגרו ליעדים שונים ברייך. אסירים שתכננו בריחה הצליחו לפעמים להגיע באורח בלתי חוקי אל הרכוש השדוד ולהצטייד בבגדים אזרחיים, בנעליים ובפריטים חיוניים אחרים. כסף, זהב ויהלומים שהשתייכו ליהודים שנרצחו התגלגלו אף הם לידי האסירים ושימשו אותם לשחד את אנשי הס"ס כדי שיסייעו לבריחתם או למצער יעלימו עין ממעשיהם ברגע המכריע. ואולם מעשה זה היה חושף את האסיר לסכנה גדולה של בגידה או סחיטה. האסיר הראשון שברח מאושוויץ היה הפולני תדיאוש ויֶיוֹבסקי. הוא נעזר בחמישה פולנים שהועסקו כעובדים אזרחיים בחברת בנייה גרמנית שעבדה בשטח המחנה שעתה זה הוקם. ב-6 ביולי 1940 יצא ויֶיוֹבסקי מן המחנה בחברתם, כשהוא לבוש בבגדיו של אחד מהם. הוא היה מצויד בכסף ובמזון שסיפקו לו העובדים האזרחיים ועזב את האזור ברכבת משא. שותפיו נעצרו כעבור יומיים, ולאחר חקירה אכזרית נדונו למוות. עונשם הומר אחר כך בשלוש מלקות ובכליאה במחנה. רק אחד מהם, בולסלב ביץ', שרד, אך גם הוא מת זמן קצר לאחר המלחמה.3 בעקבות ויֶיוֹבסקי ניצלו עוד רבים הזדמנויות שנקרו בדרכם, לא אחת מתוך עָרמה ותחכום ניכרים. הם ברחו לבד ובקבוצות. בריחות רבות היו ספונטניות ונעשו מתוך החלטה של רגע, אך היו ניסיונות רבים שדרשו מידה לא מבוטלת של תכנון. סיכויי ההצלחה של הניסיונות המתוכננים היו טובים בהרבה, בייחוד כשהסתייעו במחתרת הפולנית ובאוכלוסייה המקומית. לעתים היתה העזרה החיצונית גורם מפתח בהצלחת הניסיונות, בייחוד בשנים 1943-1944, כשעלה מספר הבורחים מאושוויץ עלייה חדה. ההכנות לבריחה כללו קביעת תאריך ותכנון אופן הבריחה ונתיביה לפרטי פרטים, כמו נקודות מפגש עם אנשי קשר של המחתרת. בגדים אזרחיים, פיאות, תוספות למדי ס"ס, מסמכים מזהים ופריטים אחרים שנדרשו לבורחים הוברחו לתוך המחנה. האביזרים והתחפושות השתנו בהתאם לדרך שבה תכננו הבורחים להימלט, כעובדים אזרחיים או כאנשי ס"ס. לעתים סופקו לבורחים מפות שצוירו ביד של נתיב הבריחה. הודעות שהוברחו מאושוויץ מספקות צוהר להכנות הללו:
14 באוגוסט. "נחש צפע". קבוצה זו חייבת לעזוב את המחנה. כוננות על גשר בּוֹבּרֶק ל-20 יום. כוננות מוגברת מחצות עד 3 לפנות בוקר. הדאגה העיקרית היא למחסה בשעות היום, כדי שיוכלו לצעוד בלילה. אנא אמרי לאנה ציֶליצ'קוֹ, זַקוֹפַּנֶה, ג"ג, פארקשטראסה 935, לעזוב את הבית מיד; הם מחפשים אותה. צריך לעזור לה והיא חייבת לעזוב. בברכה, סטָשֶק.5 נהיה ארבעה… כשתהיו מוכנים אמסור לך את התאריך. הדבר החשוב הוא למצוא את הנתיב הטוב ביותר, שיש בו פחות חיילים, כדי שלא יפריעו לנו. נהיה לבושים בסרבלים של פועלים. ובנוגע לתעודות. וֶרקה הכינה לנו תעודות עם תמונות. קחי אותן ממנה; זה יהיה הכי טוב… אנא כתבי לי מה יהיה הנתיב הטוב ביותר ברגע שנצא מן החורשה שבה נפגשנו, בתחילת דרך ווֹלה, מעט אחרי תחנת הרכבת. זו תהיה התחנה הראשונה שנוכל לקבוע בה פגישה. אנא תארי בפירוט את הצעד הבא וכמו כן את אותות הזיהוי שיאפשרו לנו להבין זה את זו.6 אלפונס, 25 בנובמבר 1944. אנא מסור נקודת מפגש לאדם אחד על כביש אושוויץ-קוֹכלוֹביץ'-קטוביץ וכן מפה וססמה. בסופו של דבר, מנקודה זו ואילך הוא יכול לנסוע באופניים. בכל אופן, הדברים צריכים להיות מוכנים ביום חמישי או ביום שישי (בשביל רוֹמֶק). לֶך מופקד על הכנת תעודות ופיאה בשבילו ביום שני. נשיקות, סטַקלוֹ.7 תנועת ההתנגדות הבטיחה נתיבי בריחה באמצעות רשת של קשרים. אם עלה הניסיון יפה, הועבר הבורח לטיפולם של אנשי קשר באמצעות שימוש בססמה המתאימה. אבל הסיוע לא הסתיים בשלב הזה. השלב הבא, החשוב ביותר, היה למצוא מקום מקלט זמני לבורחים כדי שיוכלו להחלים. ההתאוששות נמשכה לפי מצבם הגופני מימים אחדים ועד כמה שבועות. זמן זה נוצל להכנת מסמכי זיהוי מזויפים וכרטיסי עבודה, ואלה הקנו להם מעמד חוקי בתנאי הכיבוש. לאחר מכן הוצבו הבורחים, בהתחשב ברצונותיהם, לפעילות התנגדות ליד המחנה או ביחידות פרטיזנים שפעלו בהרים. אחרים הועברו לגנרל-גוברנמן הפולני והסתתרו שם או הצטרפו לשורות המחתרת הפולנית. במקרים רבים ברחו האסירים מאושוויץ כשהם מתחזים לאנשי ס"ס. כך הצליחו לברוח ב-29 בדצמבר 1942 ארבעה אסירים: הפולנים יאן קוֹמסקי (בָּרַס), בולסלב קוּצ'בָּרה ומיצ'יסלב יָנוּשֶווסקי והגרמני אוטו קוּסֶל. הם יצאו בעגלה רתומה לסוס, כשקוּצ'בָּרה משמש מלווה לבוש במדי ס"ס. הם עברו באין מפריע בנקודות הביקורת של הס"ס והצליחו לחצות את שרשרת השמירה.8 בריחתם תוכננה ותואמה עם שותפים מחוץ למחנה. המכתב לגברת יַדז'קה שצוטט קודם היה אחד ממסרים רבים שהעבירו אסירים אלה לחברי המחתרת שפעלו בחוץ. בתכתובת סוכמו הפרטים, נקבעו תאריכים רק כדי לדחותם, הוצעו מועדים חדשים, שונה נתיב הבריחה. לבסוף הוחלט לבצע את הניסיון ב-29 בדצמבר. האסירים הבורחים היו אמורים להגיע לבּרוֹשקוֹביצֶה, שרוקנה מיושביה ונועדה להיות מסופחת למחנה. שם, באחד הבתים, החביאה ינינה קַיטוֹך, פולנייה שסייעה לאסירים בורחים, בגדים אזרחיים בשביל הבורחים. קַיטוֹך היא שהבריחה למחנה מפה של נתיב הבריחה המתוכנן. בהתאם לתכנית, לאחר שחצו את שרשרת השמירה, יצאו ארבעת האסירים לבּרוֹשקוֹביצֶה. המפה הנחתה אותם אל הבית, ושם מצאו את הבגדים האזרחיים בעליית הגג. לאחר שהתחפשו, הוביל אותם אנדז'י הָרַט, חבר בתא של ה-AK, צבא המולדת, שפעל סמוך למחנה, לליבּיַז שליד אושוויץ והסתיר אותם בביתו. לאחר מכן הוברחו הבורחים לגנרל-גוברנמן. בסופו של דבר נתפסו כולם. בָּרַס (קוֹמסקי) ויָנוּשֶווסקי נעצרו בקרקוב במהלך לכידת חשודים ברחובות, קוּצ'בָּרה וקוּסֶל נפלו לידי הגרמנים בוורשה. בָּרַס נכלא בשנית באושוויץ, אף כי שלטונות המחנה לא זיהו אותו בתור בורח. הוא העביר את המלחמה בשורה של מחנות וניצל. יָנוּשֶווסקי התאבד כנראה בשעה שנשלח חזרה לאושוויץ, שכן לא הגיע למחנה. קוּסֶל נכלא שוב במחנה ב-25 בספטמבר 1943 ואחר כך הועבר למחנה הריכוז פלוֹסֶנבּירג. הוא שרד את המלחמה. קוּצ'בָּרה נהרג בזמן המלחמה.9 חצי שנה לפני כן ברחו ארבעה אסירים פולנים במבצע נועז דרך מחסן המזון של הס"ס ששכן סמוך למחנה הראשי. הם התגנבו בשבת אחר הצהריים, 20 ביוני 1942, למרתף של בניין המחסן הסגור, ששמר עליו איש ס"ס. בעזרת מפתחות שהכינו מבעוד מועד פתחו את חדר הדוודים ודרכו פרצו לחדר שאוחסנו בו מדי ס"ס ולמחסן הנשק והתחמושת. כשהם לבושי מדים וחמושים, הם גנבו מכונית מהמוסך הסמוך ונסעו לדרכם. הם הצליחו לעבור את נקודת הביקורת של הס"ס ולצאת באין מפריע מהאזור שמסביב למחנה. אחר כך הגיעו לגנרל-גוברנמן. אחד מהם נהרג כנראה בוורשה; שלושת האחרים שרדו את המלחמה.10 אסיר פולני אחר, יז'י בּיֶלצקי, ברח לבוש מדי ס"ס עם האסירה היהודייה צילה ציבּוּלסקה. בּיֶלצקי קיבל את המדים מאסיר אחר, תדיאוש סרוֹגי, שעבד במחסן הבגדים של הס"ס. סרוֹגי גם סיפק לו אישור יציאה של הס"ס. ב-21 ביולי 1944 הופיע בּיֶלצקי מחופש לאיש ס"ס במקום עבודתה של ציבּוּלסקה בבניין המפקדה. הוא הציג את עצמו לפני משגיחת הס"ס בתור בעל תפקיד בגסטפו של המחנה והורה לה למסור לידיו את אסירה מספר 29558 כדי לקחת אותה לחקירה. משגיחת הס"ס השתכנעה מן התחפושת ומילאה את הפקודה. בּיֶלצקי ליווה את ציבּוּלסקה אל מחוץ לשטח השמור של המחנה. בנקודת הביקורת של הס"ס הציג אישור יציאה מזויף. אחרי שצעדו עשרה לילות הגיעו השניים לגבול הגנרל-גוברנמן בלא אירועים מיוחדים. משפחה פולנית מן הכפר פּזֶ'מֶצָ'ני שליד רַקלָוויצֶה נתנה מקלט לציבּוּלסקה; בּיֶלצקי הצטרף ליחידת פרטיזנים של ה-AK. שניהם ניצלו. לימים הוענק לבּיֶלצקי אות חסיד אומות העולם מטעם יד ושם על העזרה שהושיט ליהודים בזמן המלחמה.11 בשיטה הזאת ברחו גם האסיר הפולני אדוארד גלינסקי ומלה צימֶטבַּאוּם, יהודייה פולנייה שהגיעה לאושוויץ במשלוח ממחנה מַלין בבלגיה. ואולם ניסיון הבריחה שלהם הסתיים בכי רע. צימֶטבַּאוּם שימשה שליחה ומתורגמנית של הס"ס, וניצלה את הגישה שהיתה לה לחדר המשמר של הס"ס כדי להשיג אישור יציאה ריק. גלינסקי קנה מדים מאיש ס"ס. ב-24 ביוני 1944 התחזה גלינסקי לאיש ס"ס והוליך את צימֶטבַּאוּם אל מחוץ לשטח השמור. בנקודת הביקורת של הס"ס הוא הציג את אישור היציאה המזויף. כשבועיים לאחר מכן לכד סיור גבולות גרמני את שני הבורחים באזור הרי הבֶּסקידים. הם הוחזרו למחנה ואחרי חקירה נדונו למוות. הם הוצאו להורג ב-15 בספטמבר 1944.12 שני אסירים פולנים אחרים, אנטוני וַיקֶרט והנריק קוויַטקוֹבסקי, השתמשו במדי ס"ס כשברחו ב-9 בספטמבר 1944 עם עוד שלושה חברים, פולנים אף הם. לאחר מכן, ב-28 בספטמבר, השתמשו באותה תחבולה שני פולנים דוברי גרמנית, לאונרד זָוַדזקי ואלפונס שוּמַנסקי, ולקחו אתם בבריחתם עוד ארבעה אסירים פולנים. לשני הניסיונות קדמו הכנות מדוקדקות. אסירים חברים שעבדו במחסני הס"ס ובבית הדפוס של המחנה סיפקו להם מדים ואישורי יציאה ריקים של הס"ס. כל פרטי המבצע, ובהם פגישות עם אנשי קשר, תואמו עם מפקד יחידת הפרטיזנים סוֹסיֶנקה של ה-AK, יאן וַבז'יצֶק. זופיה זדרוֹבַק, אשת הקשר של ה-AK שפעלה באזור המחנה וקיימה מגע חשאי עם האסירים, העבירה סדרה של מסרים. כל המשתתפים הצטרפו לאחר מכן ליחידות פרטיזנים של ה-AK: יחידת סוֹסיֶנקה שפעלה ליד המחנה ויחידת גַרבּניק שפעלה בהרי הבֶּסקידים. באותה שנה נמנו עם היחידות הללו כ-30 אסירים שברחו מאושוויץ.13 בעדותו אחרי המלחמה אמר וַבז'יצֶק כי עם פקודיו ביחידת סוֹסיֶנקה נמנו גם כמה בורחים לא-פולנים, ובהם יוזף פּרים, יהודי מבּרנוֹ; ואסיל מלָוויץ', יוגוסלווי; ושני סובייטים, גיאורגי ניקוֹרוֹב ואנדריי פַּוולי. פּרים ברח ממחנה המשנה יָווישוֹביצֶה בחורף 1943, והפרטיזנים מצאו אותו והשאירו אותו אצלם שבעה חודשים עד שהתאושש. מלָוויץ' ניצל את הבלבול שנגרם בעקבות היתקלות קצרה בין פרטיזנים לליווי הס"ס כדי לברוח.14 יחידת הפרטיזנים יָרוֹסלַב דַבּרוֹבסקי, תחת פיקודו של ה-AL, צבא העם הפולני הפרו-קומוניסטי, פעלה אף היא באזור הסמוך למחנה. ב-1944 לחמו בשורותיה שלושה שבויי מלחמה סובייטים שברחו מן המחנה: פיוטר נוֹביקוֹב, ואסילי נוֹביקוֹב ויאן שוּליק.15 בורחים מאושוויץ שהצטרפו ליחידות הפרטיזנים ופעלו בסביבת המחנה נהגו לעתים קרובות באומץ לב יוצא דופן. ב-18 באוקטובר 1944 עצרו הבורחים הפולנים ס' פוּרדינה ואנטוני וַיקֶרט, מחופשים לאנשי ס"ס, עגלה רתומה לסוס שהובילה שני אסירים ושלושה שומרים. הם הציגו את עצמם כאנשי הגסטפו של המחנה, ערכו חיפוש יסודי בעגלה, בדקו את אישור היציאה של שומר הס"ס ואמרו לו שהם לוקחים אתם את האסירים לחקירה של הגסטפו. שניים מן האסירים המשוחררים הללו, סטניסלב זיגוּלה ומריאן שָיֶר, הצטרפו אחר כך ליחידת סוֹסיֶנקה.16 ככל הנראה, האירוע הזה הוא שהניע את מפקד אושוויץ, ריכרד בֶּר, להוציא ב-7 בנובמבר 1944 פקודה ולפיה, בין היתר: "מאחר שתנועת ההתנגדות הפולנית [AK] נכנסת לאזור האינטרסים של מחנה הריכוז אושוויץ במדי ס"ס וּורמכט, נדרש פיקוח הדוק יותר על כל סגל הס"ס והוורמכט".17 מדי פעם נעזרו הבורחים באנשי ס"ס. לדוגמה, האסיר היהודי זיגפריד (ויטיסלב) לֶדֶרֶר, שהובא לאושוויץ מגטו טרזיינשטט, נעזר בבריחתו באיש הס"ס ויקטור פֶּסטֶק, גרמני מרומניה, שנחשב בעיני האסירים אדם הגון. לֶדֶרֶר יצא מאושוויץ-בירקנאו ב-7 באפריל 1944 לבוש במדים של איש ס"ס, כשהוא מלווה בפֶּסטֶק. הם נסעו ברכבת לפראג ועברו בהצלחה בביקורות הגבולות. לאחר מכן הגיע לֶדֶרֶר לגטו טרזיינשטט כדי לדווח לאחרים על גורל היהודים באושוויץ. הוא הצטרף לתנועת ההתנגדות הצ'כית וניצל. ואולם גורלו של פֶּסטֶק היה מר. הוא חזר לאושוויץ מתוך כוונה לארגן עוד בריחה, ועם שובו נעצר בידי הס"ס. פֶּסטֶק נורה לאחר חקירה אכזרית ב-8 באוקטובר 1944.18 חייבים לזכור כי ניסיונות בריחה שנעשו מתוך שיתוף פעולה מצד אנשי ס"ס היו כרוכים בסיכון גדול, והתכנית יכלה להיחשף כל רגע. שני אסירים יהודים – דניאל אוסטבאום, חבר פעיל בארגון המחתרתי של אסירי הזונדרקומנדו בבירקנאו, ופרו לַנגֶר, נפלו קרבן לפרובוקציה של איש הס"ס דוֹבּרוֹבוֹלני, פולקסדויטשה מסלובקיה. במועד כלשהו ב-1944 הוא הוביל אותם למרחק של כמה קילומטרים מחוץ למחנה וירה בהם.19 ניסיון בריחה אחר, של חמישה אסירים שהיו פעילים במחתרת המחנה, הסתיים אף הוא בכי רע. הקושרים היו אוסטרי אחד וארבעה פולנים. הבריחה תוכננה ל-27 באוקטובר 1944. לפי התכנית, שני אנשי ס"ס ששוחדו היו אמורים להבריח את האסירים אל מחוץ למחנה במשאית שהובילה כביסה מלוכלכת לבּיֶלסקוֹ. לאחר מכן היתה המשאית אמורה לעצור בחורשה ליד הכפר לֶקי, ושם היו האסירים אמורים להימסר לידי איש קשר של המחתרת. ואולם אחד מאנשי הס"ס דיווח לגסטפו של המחנה על הבריחה המתוכננת. ב-27 באוקטובר יצאה המשאית והאסירים בתוכה משער המחנה, אך ליד המחסום וביתן הביקורת נעצרה, ואנשי ס"ס חמושים עלו עליה. לאחר מכן סבה המשאית על עקבותיה ועצרה לפני בלוק 11. האסירים המתחבאים הורדו ונכלאו בבונקרים של הבלוק. כולם בלעו רעל. שניים מתו, ובשלושת האחרים נעשתה החייאה. עוד שני אסירים אוסטרים שסייעו להכין את הבריחה נכלאו גם הם בבונקרים. לאחר חקירה נתלו כל חמשת האסירים הנותרים ב-30 בדצמבר, כמה שבועות בלבד לפני שחרור המחנה.20 בריחות רבות היו כרוכות בהכנת מקומות מסתור או בונקרים מחוץ לגדרות המחנה ליד המקומות שבהם עבדו האסירים, וביום שנקבע היו האסירים מסתתרים בהם. הבורחים נעזרו לעתים קרובות בחבריהם למאסר. אלה היו מסווים את השטח ואת מקום המחבוא עצמו, מפזרים עלי טבק לא מעובדים ושופכים מסביבו טרפנטין כדי להרחיק משם את כלבי הס"ס. האסירים הבורחים היו נשארים במחבוא שלושה ימים – כאורך הכוננות שעליה הכריז הס"ס אחרי בריחות. בשלושת הימים האלה אייש הס"ס את העמדות במגדלי השמירה. עם ביטול הכוננות והחזרת אנשי הס"ס, היו האסירים הבורחים יוצאים ממחבואם וממשיכים בדרכם. בשיטה הזאת נקטו שני אסירים יהודים, אלפרד קלַר מאוסטריה וסטפן בּרַטקוֹבסקי מפולין, ביוני 1944, במטרה ליצור קשר עם ה-PPR, מפלגת הפועלים הפולנית (הקומוניסטית) ועם הצבא האדום. הבריחה החלה במחבוא במפעלי DAW, ליד המחנה הראשי. בעזרת המחתרת הפולנית שפעלה באזור הצליחו שני הבורחים להגיע לוורשה, אבל הם לא שרדו את המלחמה. שניהם נהרגו בוורשה; בּרַטקוֹבסקי נפל בקרב בזמן מרד ורשה.21 לאסירים יהודים היה קשה לברוח מן המחנה, בעיקר משום שלא יכלו להסתמך על עזרה של קרובים או ידידים בפולין. יתר על כן, קשריהם עם ארגוני ההתנגדות והמחתרת הפולניים היו מוגבלים. הבריחה היתה קשה גם לאסירים אחרים שלא דיברו פולנית ולא היו להם בפולין קרובים לברוח אליהם. מפעלי DAW שימשו קרש קפיצה לבריחתם של שני אסירים פולנים, חברי ארגון ההתנגדות הרב-לאומי, קבוצת המאבק אושוויץ. ב-27 ביוני 1944 הסתתרו השניים במרתף בטון קטן. למחרת היום עזבו את מקום מחבואם ויצאו לפגוש את אנשי הקשר שלהם מהמחתרת, חברי המפלגה הסוציאליסטית הפולנית שפעלה באזור. הם הוברחו לקרקוב, ולאחר מכן חזרו לאזור כדי לסייע לאסירים. ב-27 באוקטובר 1944 נהרג אחד הבורחים, קונסטנטי יָגיֶלו, בקרב עם אנשי ס"ס בכפר לֶקי-זָ'סוֹלֶה, בזמן שקיבל לרשותו אסירים נמלטים.22 במחצית השנייה של יולי 1944 ברחו שני חברים יהודים בארגון ההתנגדות הרב-לאומי ממקום מחבוא שהוכן מראש. השניים היו יוסף (פפי) מייזל מאוסטריה ושמעון זַידוֹב-ווֹינָרֶק מפולין. לאחר שנפגשו ליד המחנה עם אנשי הקשר שלהם במחתרת, הוברחו השניים לקרקוב והועברו לידי הסניף המקומי של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית. תחילה הסתירה אותם משפחה בקרקוב, ואחר כך הם הוסתרו מחוץ לעיר. שניהם ניצלו.23 אסירי אושוויץ-בירקנאו ברחו בשיטות דומות. באמצע יולי 1944 ברחו ארבעה אסירים לאחר שהתחבאו בבונקר שהוכן מראש בגזרה שכונתה "מקסיקו". הבורחים הצליחו לצאת מאזור המחנה ופגשו את איש הקשר סילווסטר פַוֶל מחֶלמֶק, וזה הוביל אותם אל ספינת גרר שעגנה בנהר ויסלה ליד גרוֹמיֶץ הסמוכה לאושוויץ. סרן סטניסלב שידלוֹבסקי וצוותו הפולני הסתירו את הבורחים בגומחה מיוחדת, ולאחר שעברו את ביקורת הגבולות, הביאו אותם לנמל דוֹמבּיֶה ליד קרקוב. לאחר מכן עלו הבורחים על ספינת נוסעים קטנה והפליגו בה לנוֹבי קוֹרצ'ין. משם הם הגיעו ליחידת פרטיזנים של ה-AK ולחמו בשורותיה נגד כוחות הכיבוש הגרמניים באזור קיֶלצֶה, מיֶכוֹביצֶה ויֶדזֶ'יוֹב.24 חודשים אחדים קודם לכן הצליחו לברוח מבירקנאו שני יהודים סלובקים – ולטר רוזנברג, שלאחר מכן אימץ את השם רודולף וֶרבּה, ואלפרד וֶצלֶר.25 צ'סלב מוֹרדוֹביץ', יהודי פולני, וארנוסט רוֹזין, יהודי מסלובקיה, ברחו אף הם. ב-27 במאי הם הסתתרו מחוץ לגדר המחנה בבונקר שחפרו במפעל החצץ. בערב המחרת קרס הבונקר ושני הגברים שהתחבאו בתוכו כוסו בעפר. הם חפרו בציפורניים והצליחו לפלס את דרכם החוצה, עברו על פני שומרי הס"ס ויצאו מן השטח השמור. לאחר מכן הם הגיעו לעיירה הסלובקית ליפּטוֹבסקי סוָטי מיקוּלַש, פגשו שם נציגים של המועצה היהודית הסלובקית ושל רשויות הכנסייה ומסרו להם דיווח מפורט על המחנה ועל הרצח ההמוני בתאי הגזים של בירקנאו. הדוח הוברח למערב. שני הבורחים שרדו את המלחמה, אם כי בשביל מוֹרדוֹביץ' לא בישרה הבריחה את סוף דרך הייסורים. בסתיו 1944 הוא נעצר בברטיסלווה ונשלח לאושוויץ בשנית. למזלו, הס"ס לא זיהה אותו. בהמשך הועבר למחנה אחר ושרד שם עד השחרור.26 ב-19 בנובמבר 1943 ברחו שני אסירים פולנים בדרך יוצאת דופן. הם חוללו קצר בגדר המחושמלת, כיבו את התאורה ולאחר מכן חתכו את גדר התיל ונמלטו. זקיפי הס"ס המופתעים והמבולבלים במגדלי השמירה פתחו באש, אך זו לא היתה יעילה ביותר בחשכה המוחלטת ששררה במקום. הבורחים הצליחו לחצות את אזור המחנה. אחד מהם, יז'י טָבּוֹ, הגיע לקרקוב, והמחתרת המקומית פרסה עליו את חסותה. האחר, יז'י ציֶליצ'קוֹ, הסתתר בזַקוֹפַּנֶה והצטרף אחר כך ליחידת פרטיזנים. הוא נפל בקרב עם חיילים גרמנים. טָבּוֹ לחם בשורותיהן של יחידות פרטיזנים של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית המחתרתית עד סוף המלחמה. בהנחיית תנועת ההתנגדות הפולנית, בין סוף 1943 לתחילת 1944 הוא חיבר בקרקוב דוח על אושוויץ ותיאר בו אירועים שהתרחשו במחנה מאביב 1942 ועד סתיו 1943 ונדרש גם לשנים הראשונות לקיום המחנה. תנועת ההתנגדות הפולנית הבריחה את הדוח שלו למערב במחצית הראשונה של 1944. הדוח פורסם עם דוחות אחרים בחוברת מחנות השמדה גרמניים: אושוויץ ובירקנאו תחת הכותרת "דוח של רב סרן פולני". הדוח של טָבּוֹ נודע בצורה זו במשך שנים רבות בהיסטוריוגרפיה של הכיבוש הנאצי.27 דוחות אלה לא היו היחידים שחיברו אסירים בורחים. הדו-שבועון דוחות מצרפת, שראה אור בהוצאת המשלחת הצרפתית למידע בלונדון, פרסם בגיליון של 15 בספטמבר-1 באוקטובר 1944 כתבה של שישה עמודים: "המחנה בדרַנסי ומחנות ההשמדה בפולין". זה היה דוח על המחנות, פרי עטו של בורח יהודי אלמוני מאושוויץ. אחרי שנכלא במחנה דרַנסי, הוא גורש עם משפחתו לאושוויץ II-בירקנאו. הוא ציין כי אשתו ובתו מתו כנראה בתאי הגזים. זמן מה לאחר הגעתו, הוא הועבר למחנה המשנה נוי-דאכס ונמלט משם כשעבד במכרה הפחם שעבדו בו אסיריו של מחנה המשנה. על-פי המידע שבדוח שלו, הוא ברח משם ב-7 בספטמבר 1943.28 ממברקים ששלחו שלטונות המחנה עולה כי באותו תאריך ברחו מנוי-דאכס שני אסירים יהודים: שארל זוּסמַן, 31, צרפתי, ואיציק רוזנבלט, 24, פולני. רוזנבלט נלכד זמן קצר לאחר מכן והוחזר למחנה ב-9 בספטמבר.29 העדר מידע על תפיסתו של זוּסמַן מרמז שהוא מחברו של הדוח שפורסם בלונדון. הגם שהדוחות שחיברו הבורחים הפולנים ויטולד פּילֶצקי וסטניסלב כיבינסקי לא פורסמו בזמן המלחמה, יש בהם עניין מיוחד. פּילֶצקי, איש תנועת ההתנגדות הפולנית, נודע כאסיר מרצון באושוויץ. הוא הניח במכוון שילכדו אותו במצוד שערכו הגרמנים ברחובות ורשה בספטמבר 1940 כדי להגיע למחנה ולארגן בו את התנגדות האסירים. הוא נכלא בשם תומאש סֶרַפינסקי, וכבר ב-1940 היה לאחד ממפקדיו של ארגון המחתרת של המחנה המסופח ל-AK. בשעות הלילה של 27 באפריל 1943 ברחו הוא ועוד שני פולנים ממאפיית המחנה, לאחר שחסמו תחילה את הדלת של עמדת הס"ס. לאחר צאתו לחופשי, הוא היה פעיל ב-AK בוורשה וחיבר דוחות על המחנה. בספרו Six Faces of Courage, שראה אור בלונדון 1978, תיאר מייקל פוּט את פּילֶצקי כאחת הדמויות החשובות ביותר בתנועת ההתנגדות האירופאית.30 מחבר הדוח השני, סטניסלב כיבינסקי, ברח ב-20 במאי 1943 עם שני פולנים אחרים בזמן שעבד במדידות ובמיפוי באזור המחנה. הדוח שחיבר באותו קיץ אחרי בריחתו, "תמונות מאושוויץ", הועבר למחתרת הפולנית. לאחר מכן לחם כיבינסקי בשורות ה-AK באזור המחנה.31 ב-28 ביולי 1942 ברחו שלוש אסירות ממחנה העונשין בבּוּדי: אליסיה זָריטקיֶביץ', פאולינה גוֹרסקה ואריקה קרַאוּזֶה. זָריטקיֶביץ' היתה פולנייה; שתי האחרות תוארו כגרמניות. הן ניצלו את היעדרותו הזמנית של שומר הס"ס, השליכו שמיכה על גדר התיל וטיפסו החוצה. ליקוי לבנה התרחש בשעה שהאסירות טיפסו על הגדר. אחרי שהגיעו לחורשה סמוכה, נפרדו דרכיהן של הבורחות. זָריטקיֶביץ' הגיעה לקרקוב ויצרה שם קשר עם ארגון ההתנגדות המקומי. קרַאוּזֶה נתפסה והוחזרה לאושוויץ, ובאוגוסט 1944 הועברה למחנה הריכוז רַוֶנסבּריק.32 נעשו עוד כמה ניסיונות לברוח ממחנה העונשין בּוּדי. הגדול שבהם אירע בערב של 29 בדצמבר 1942, כאשר תשע נשים רוסיות ברחו אל החופש. לא ידוע מה עלה בגורלן.33 כמה אסירים ניסו לברוח במנהרות. ניסיון מעין זה נעשה בקיץ 1944 במחנה המשנה אַינטרַכטסהיטֶה בשווינטוֹחוֹביצֶה. מתכנני הבריחה חפרו מנהרה מבלוק בבנייה אל תעלה מחוץ למחנה, סמוך למגדל שמירה, ששימשה לסגל הס"ס מקלט נגד הפצצות מן האוויר. מלאכת החפירה ארכה חודשיים. בלילה של 3 ביולי הגיעו החופרים לתעלה, והאסירים החלו יוצאים בקבוצות של שלושה. בזמן שיצאה הקבוצה השלישית מן המנהרה, הפעיל שומר הס"ס במגדל השמירה את האזעקה, אבל בחסות החשכה הצליחו שני אסירים פולנים ושבעה רוסים להימלט. שניים מהם הצטרפו אחר כך ליחידות פרטיזנים של גדודי איכרים, ושלישי הצטרף ל-AK. אחד מהם, לייב זיזיֶמסקי, יהודי פולני, נתפס ב-13 ביולי 1944 ליד בּיֶלסקוֹ ונכלא בשנית באושוויץ. באורח נס הוא שרד את המחנה וניצל.34 ניסיון דומה, שהשתתפו בו כ-30 אסירים ממחנה המשנה נוי-דאכס במחצית השנייה של 1943, הסתיים בכי רע. קאפו אחד הבחין בעבודת החפירה של המנהרה שיצאה מאחד הבלוקים אל חורשה סמוכה והודיע מיד לס"ס. שלטונות המחנה עצרו כמה עשרות אסירים ודנו את קצתם לעבודת פרך ביחידת העונשין בבירקנאו. השאר הושמו בבונקרים; 19 נבררו להוצאה להורג (11 פולנים ושמונה צ'כים) ונתלו ב-6 בדצמבר 1943.35 אסירים נמלטו גם ממפעלי תעשייה גרמניים שהועסקו בהם. אירוע מעין זה התרחש ב-1944 במפעלי התעשייה הכימית של אי גה פרבן בכפר דבוֹרי שליד אושוויץ, שבו שכן מחנה המשנה אושוויץ III, בּוּנה-מוֹנוֹביץ. עובד אזרחי פולני, יוזף וֶרוֹנה מנוֹבה וייס, שפעל לסייע לאסירים, ארגן את בריחתם של שני אסירים יהודים מגרמניה: מקס דרימֶר והרמן שַינגֶזיכט. ב-20 ביוני, בהפסקת הצהריים, הסתיר אותם וֶרוֹנה בתוך גומחה מלאה בצמר זכוכית באחד ממחסני המפעל. למחרת בערב הוא חזר למקום המסתור, סילק את צמר הזכוכית, הלביש את שני האסירים בבגדים אזרחיים והוביל אותם אל מחוץ למפעל. לאחר מכן הסתיר אותם בביתו בנוֹבה וייס עד 15 בנובמבר 1944. בעת ההיא כבר חיפש הגסטפו את וֶרוֹנה; קודם שהסתתר בעצמו, הוא מצא מחבוא לבני חסותו בבית ידידים סמוך לריבּניק. דרימֶר ושַינגֶזיכט נשארו שם עד השחרור. ב-1990 העניק יד ושם לוֶרוֹנה את אות חסיד אומות העולם על הסיוע שהגיש ליהודים, ובהם שני בורחים אלה.36 היו גם ניסיונות לבריחה המונית בזמן התקוממויות. לאירוע מעין זה היו שותפים ב-10 ביוני 1942 אסירים מיחידת העונשין לגברים בבירקנאו. ב-27 במאי 1942 שובצו ביחידת העונשין כ-400 אסירים פוליטיים פולנים שהובאו לאושוויץ ב-1940 וב-1941 במשלוחים מוורשה ומקרקוב. מדי כמה ימים נבחרו 10 עד 20 אסירים להוצאה להורג בירי. לנוכח הסיכויים שהקבוצה כולה תחוסל, החליטו האסירים לנסות בריחה המונית. הבריחה נועדה להתחיל לאחר הישמע האות המכריז על סיום העבודה ועל החזרה למחנה. באותה עת חפרו האסירים תעלת ניקוז. ביום שנקבע הסתיימה עבודתם מוקדם מן הרגיל בגלל הגשם. התכנית השתבשה: רק תשעה מכ-50 האסירים שהיו מעורבים בתכנית הצליחו לברוח. שניים נתפסו לאחר ארבעה ימים במרחק של כ-25 קילומטרים מאושוויץ. הם הוחזרו למחנה ונורו חודש לאחר מכן. הבריחה עלתה בחייהם של רבים אחרים. 13 אסירים נורו במהלך המצוד, ולמחרת היום ירה הס"ס ב-20 אסירים פולנים מיחידת העונשין והרג בגז כ-320 כפעולת תגמול.37 שלושה אסירים פולנים, מריאן מיקָלה, זיגמונט פּיוֹטרקוֹבסקי ופרנצ'ישק סיקוֹש, שעבדו מחוץ למחנה בגיזום ענפי ערבה על גדות הנהר סוֹלה, הכניעו ב-13 ביוני 1942 את איש הס"ס ששמר עליהם, חטפו את נשקו, הרגו אותו וברחו. מאחר שתפיסתם אינה מאוזכרת במסמכי המחנה ששרדו, ההנחה היא שהניסיון עלה יפה. בתגמול על הריגת איש הס"ס, נורו במחנה כ-10 פולנים תושבי אושוויץ.38 עוד התקוממות שהיתה כרוכה בבריחה המונית התרחשה ב-6 בנובמבר 1942 בבירקנאו. המתקוממים היו כמה עשרות אסירים סובייטים ששלחו שלטונות המחנה כדי לסייע בחיפוש אחר אסיר שלא התייצב למסדר. החיפוש נעשה במתחם שבנייתו טרם הסתיימה. האסירים ניצלו את שעת בין הערביים ואת הערפל ורצו אל עמדות הס"ס; הם פרצו אותן ונמלטו לחורשה סמוכה, וממנה המשיכו אחר כך בדרכם. רבים מהם נורו ונתפסו במהלך מרדף הס"ס אחריהם, אבל אסירים אחדים, ובהם אנדריי אלכסנדרוביץ' פוגוצ'ב, ויקטור קוּזניֶצוֹב ופַוֶל סטֶנקין, הצליחו לחמוק. שבועיים לאחר מכן עצרו ז'נדרמים גרמנים את פוגוצ'ב ואת קוּזניֶצוֹב ליד ריבּניק, אך לא זיהו אותם כבורחים מאושוויץ. הם נכלאו במחנה לשבויי מלחמה לַמסדוֹרף. מנת חלקו של סטֶנקין היתה דומה: הוא נכלא במחנה הֶידֶבּרֶק. הוא הצליח לברוח, הסתנן מבעד לקווי החזית וחבר לצבא האדום, והשתתף לימים בהתקפה הסופית על ברלין.39 ההתקוממות המפורסמת ביותר בתולדות המחנה היתה מרד הזונדרקומנדו היהודי שעבד במשרפות של אושוויץ II-בירקנאו. ב-7 באוקטובר 1944, לנוכח ההשמדה המצפה להם, פתחו אנשי הזונדרקומנדו במרד מזוין במשרפה IV. היהודים שגורלם נחרץ הציתו את המשרפה ופוצצו אותה ונמלטו לחורשה סמוכה. כששמעו האסירים במשרפה II את היריות וראו את המשרפה הבוערת, הם התנפלו על הקאפו הראשי הגרמני והשליכו אותו חי לכבשן הבוער. גורלו של עוד איש ס"ס היה דומה. לאחר מכן הם ניסו לברוח. רשימותיו של איש הזונדרקומנדו זלמן לבנטל שנתגלו אחרי המלחמה סמוך למשרפות, מכילות תיאור של המרידה:
הבורחים התבצרו במתבן בכפר רַיסקוֹ. אנשי הס"ס שרדפו אחריהם העלו באש את המתבן ורצחו אותם. האסירים שהשיבו מלחמה בחורשה ליד משרפה IV נטבחו. בסך הכול נהרגו בקרב 250 אסירים. אבדות הס"ס עמדו על שלושה הרוגים ויותר מעשרה פצועים. כפעולת תגמול ירו הגרמנים אחרי המרד ב-200 אנשי זונדרקומנדו נוספים.41 ניסיונות הבריחה בימי חיסולו של המחנה ופינויו בינואר 1945 הם פרק נפרד בקורותיהן של בריחות האסירים מאושוויץ. כמה עשרות אלפים אנשים פונו בצעדות הרגליות הראשונות. הם עשו דרכם מערבה בואך לוֹסלַאוּ וגלַיוויץ בטורים ארוכים מלווים באנשי ס"ס. כמה מפונים ניסו לברוח, בייחוד כשעברו דרך כפרים, יישובים קטנים ועיירות. מקומות מועדפים אחרים היו חורשות, יערות ושטח הררי. הבורחים ניסו את מזלם בזמן החניות. רבים מהם נורו בידי הס"ס. גם המשטרה הגרמנית תפסה בורחים וירתה בהם. עם זאת, הצליחו רבים להימלט. רבים מצאו מקלט בעזרת פולנים בני המקום בבתים, באסמים, בסככות ובערמות שחת, ונשארו שם עד השחרור. אנה טיטוֹניַק, פולנייה, ברחה בזמן שהטור שלה עבר בבּזֶ'שצֶ'ה ומצאה מקלט בבית משפחת פּלַסקוּר. לאחר מכן שיכנו אותה קרובים של בני משפחת פּלַסקוּר בזיוויֶץ, ושם היא חיה עד השחרור. קריסטינה ציבוּלסקה, יהודייה פולניה, ברחה אף היא בעת שהטור שלה עבר בבּזֶ'שצֶ'ה. רוֹמוּאַלדה ציֶסיֶלסקה הצליחה לברוח ביָווישוֹביצֶה ומצאה מקלט אצל משפחת וֶגלַז'. באותו כפר נמלטו עוד שתי פולניות.42 ניסיונות בריחה רבים נעשו בפּוֹרֶבּה, שתושביה הושיטו עזרה לעשרות אסירים ואסירות ואף נתנו להם מחסה. עם אלה נמנו שתי יהודיות, אנה מיסליבּוֹרסקה ומריה טייכמן, שמצאו מקלט עד השחרור אצל גרטרודה פּוּסטֶלניק, ושתי פולניות, ולנטינה קוֹנוֹפּסקה ודנוטה מיקוּש. שני אנשי זונדרקומנדו יהודים, שלמה דרַגוֹן והנריק טאובר, ברחו ליד פּשצ'ינה. איש זונדרקומנדו אחר, אלטר פַינזילבֶּר, ברח ביַסטצֶ'ביֶה עם עוד אסיר יהודי, הנריק גוֹלדשַל; את שניהם הסתירה מרטה בּיַלצקה.43 באותו מקום נמלטו גם שלוש נשים פולניות. אנה קוֹצ'וּר, תושבת יאסטז'ביי, העניקה מחסה בביתה ל-13 גברים ונשים שברחו, ובהם נַדז'דה טסוֶטקוֹבה מביילורוסיה. בלוֹסלַאוּ, הסתירה משפחת לָסוֹק שמונה אסירות שברחו מטור הפינוי שלהן.44 משפחת חָנַק מקַמיֶן שליד ריבּניק הציעה מקלט לשני אסירים יהודים. בכפר וילצ'ה העניקו משפחת פרוֹליך ורוזליה קָלָבּיס מחסה לשלום לינדנבאום ולאביו עד השחרור.45 בלֶשצ'יני שליד ריבּניק הסתירה משפחת יוּריטקוֹ באסם וברפת שלה 14 אסירים יהודים שנמלטו ממשלוח הפינוי שלהם. כשעזבו, השאירו אחריהם הבורחים אסירי התודה מכתב למארחיהם:
המכתב מסתיים ב-14 חתימות, קצתן בלתי קריאות. ואולם לכל חתימה צורפו מספרי המחנה ( B-1926, A-5289, B-3215, 177704, 128012, 46751, B-8304, 19708, B-2154, B-9925, 117592, 105674, 105205, 171509) וערי מוצאם של האסירים הבורחים: רַדוֹמסקוֹ, פָליס, קיֶלצֶה, אנטוורפן, רֶיוֹביֶץ לוּבֶּלסקי, גַרבַּטקה, לודז', בּיַלה פּוֹדלַסקה, פּלוֹצק, לודז', אמסטרדם, ברלין, ברלין, וינה.46 הערות שוליים:
לקריאה נוספת: באתר יד ושם:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
