| מאגר מידע |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ב-24 ביוני 1941, יומיים בלבד לאחר פרוץ המלחמה עם ברית המועצות, נרצחו היהודים הראשונים קילומטרים מעטים מעבר לגבול, ביישוב הליטאי הקטן גרגז'דאי (Gargždai) בשטח ברית המועצות שנכבש על-ידי גרמניה. קומנדו של הסיפ"ו (Sicherheitspolizei, Sipo) והס"ד מטילזיט (Tilsit) ומחלקה של שופ"ו (Schutzpolizei, Schupo) ממֶמל (Memel) ירו למוות, בשעות אחר הצהרים של אותו יום, ב-201 בני אדם.1 רצח אזרחים זה היה הראשון בשורה ארוכה של מעשי רצח בירי ברצועת הגבול בליטא. עד 18 ביולי 1941 נרצחו בדרך זו למעלה מ-3,300 בני אדם. בהסתמך על מעשי הרצח הראשונים ב-24 ביוני בגרגז'דאי, ניסה ההיסטוריון אברהרד יקל (Jäckel) משטוטגרט לאשש את תפיסתו הגורסת שראש איינזצגרופה A, ד"ר ולטר שטלקר (Stahlecker), פקד למן ההתחלה לרצוח "גם נשים וילדים יהודים". מתוך כך, אומר יקל, אפשר להסיק כי שטלקר קיבל הנחיה בעל-פה, במהלך שיחה שהתקיימה ב-17 ביוני 1941 עם הממונה עליו ריינהרד היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך (Reichssicherheitshauptamt, RSHA), "כי הוא חייב או רשאי להרוג את כל היהודים". 2 תפיסה זאת, שנודעת לה חשיבות רבה לניתוח ההתרחשות הכוללת של רצח העם ולפירושה, נשענה על חוות הדעת שמסר ההיסטוריון הלמוט קראוסניק (Krausnick) ממינכן כעדות מומחה ב-1958 במשפט הפדרלי בעיר אולם (Ulm), תוך הפנייה לעדויותיהם של נאשמים על מעשי הרצח ברצועת הגבול בליטא. לפי עדויות אלה פקד שטלקר ב-23 ביוני 1941 על ראשי המשטרות המקומיות בטילזיט "לבצע את הטיפול המיוחד (Sonderbehandlung) בכל היהודים, כולל נשים וילדים, וכן בליטאים החשודים כקומוניסטים". 3 לאור מקורות חדשים, אך גם לאור מסמכי המשפט נגד אנשי האיינזצגרופן באוּלְם, יש מקום להטיל ספק בהנחה זו. 12,000-10,000 קרבנות גל הרצח הראשון בליטא הכבושה על-ידי גרמניה, בעיקר יהודים, היו בחלקם הגדול גברים יהודים וקומוניסטים. נשים וילדים יהודים לא נכללו בדרך כלל במבצעי רצח אלה, שנעשו בירי. חלקו הראשון של מאמר זה עוסק בדיון על ההקשר והפקודות הנוגעים למעשי הרצח הראשונים בליטא. באוגוסט 1941 החל שלב חדש. הממשל האזרחי הגרמני, שנכנס לתפקידו כבר בסוף יולי 1941, עבר למדיניות של רצח האוכלוסייה היהודית כמעט כולה באזורים הכפריים - גברים, נשים וילדים. בערים הגדולות בליטא נערכו החל באוגוסט 1941 סלקציות נרחבות באוכלוסייה היהודית, שרבבות נפלו קרבן להן. בתוך חודשים ספורים רצחו שוטרים גרמנים וליטאים בירי, או היכו למוות, לפחות 120,000 יהודים, במעשי טבח שאכזריותם עולה על כל דמיון. המשטרה הליטאית הופעלה על-ידי ממשל הכיבוש הגרמני כבר בימים הראשונים למלחמה, ונמצאה בפיקוח גרמני. מסלקציות אלה שרדו כ-50,000-45,000 יהודים, שנכלאו בגטאות במטרה להעבידם במשך תקופה מסוימת למען כלכלת המלחמה הגרמנית. 4 חלקו השני של המאמר עוסק בנסיבות שהוליכו למעבר באוגוסט 1941 מן השלב הראשון לשלב השני במדיניות הגרמנית הרצחנית בליטא. אם בתחילה המלחמה ביוני 1941 לא היתה פקודה לרצח מקיף של יהודי ליטא, כפי שאני מנסה להראות - כיצד זה שכעבור שישה שבועות בלבד החליטה ההנהגה הגרמנית לרצוח במאות פעולות של רצח בירי לא רק גברים יהודים, כפי שנהגה עד לאותה עת, אלא גם נשים וילדים? מדוע, בהשוואה לאזורים אחרים בברית המועצות הכבושה, התרחש הרצח בליטא בשלב מוקדם במיוחד ובאופן כמעט טוטלי? כדי להתחקות על המניעים ועל מועד ההקצנה של המדיניות האנטי-יהודית בליטא, יש לשחזר את הפרספקטיבות של מקבלי ההחלטות הגרמנים בכל הקשור להתרחשויות: כיצד ראו האחראים הגרמנים האזוריים את המצב, וכיצד הצטייר זה בעיני הנהגת הרייך. בקיץ ובסתיו 1941 עמדה במוקד תשומת הלב של המשטר הנציונל-סוציאליסטי המלחמה נגד ברית המועצות, שנפתחה בציפיות גבוהות. טענה שהועלתה תכופות דיברה על זיקה אידאולוגית הדוקה בין מטרות המלחמה הגרמניות, צורת ניהול המלחמה ורצח היהודים. אנדריאס הילגרובר (Hillgruber) גורס שההנהגה הגרמנית הגתה כבר באביב 1941 את המלחמה נגד ברית המועצות כ"מלחמה של השקפת עולם" (Weltanschauungskrieg), שנועדה להשמיד את ה"בולשוויזם היהודי" ולהמציא "מרחב מחייה" (Lebensraum) לעם הגרמני.5 פירושו של דבר שבזמן המלחמה כבר היתה קיימת הכרעה בדבר רצח יהודי מזרח אירופה. מחברים אחרים, לעומת זאת, הדגישו שרק מהלכה השלילי הבלתי צפוי של המלחמה הניע את הנאצים, מתוך השקפת העולם האנטישמית שלהם, לעבור למדיניות של רצח היהודים כ"קרבן וכנקמה" על קשיי ניהול המלחמה ועל סכנת מפלתו הצפויה של הרייך השלישי, כביכול מתוך "שאיפת נקם".6 הספקות בשאלה האם טיעונים אלה די בהם לניתוח היחסים הקונקרטיים שבין המלחמה, האנטישמיות ורצח היהודים בברית המועצות הכבושה, משמשים נקודת מוצא לעיונים שלהלן על המערכות והמניעים של המדיניות הגרמנית הרצחנית בליטא בקיץ ובסתיו 1941.
במסגרת גַיִס (Heeresgruppe) צפון הוטלה על חטיבת החי"ר 176, שהשתייכה לדיוויזיית החי"ר 61 בפיקודו של גנרלמאיור רוברט זטלר (Sattler), המשימה לכבוש ביום הראשון להתקפה על ברית המועצות את העיירה גרגז'דאי, שבה עבר הכביש היחיד בגזרת הקורפוס. חשיבות אסטרטגית רבה נודעה לגשר שהיה נטוי שם מעל הנהר מיניה (Minija), ואפשר היה לכובשו בתנועת איגוף סביב גרגז'דאי. אולם כוונת הגדוד השני "לכבוש את המקום בהפתעה" נכשלה בשל ההגנה העיקשת של יחידות גבול רוסיות על יישוב זה.7 בלחימה, שנמשכה עד ל-22 ביוני אחר הצהרים, נפלו כ-100 חיילים גרמנים. אלף יהודי העיירה, שמנתה כ-3,000 תושבים, התגוררו בעיקר בחלקה המערבי, בדיוק באזור שבו נמצאו עמדותיהן של יחידות הגבול הרוסיות ואשר על כן ניטשו בו הקרבות העזים ביותר.8 יחידות גרמניות דיווחו ש"גם אזרחים" השתתפו בקרבות.9 ב-23 ביוני כונסו בכיכר השוק תושבים רבים של העיירה, שבחלקם הגדול ניסו למצוא מחסה במרתפי בתים. שם הפרידו ככל הנראה שוטרי גבול ממֶמל וסייענים ליטאים מגרגז'דאי את האוכלוסייה היהודית ואת מי שנחשדו כקומוניסטים משאר האוכלוסייה. כ-700-600 יהודים אולצו לעשות את הלילה בגן העיר. שוטרי הגבול כלאו את הגברים היהודים מגיל 15 ומעלה בשדה ממערב ליישוב, תחת משמר של אנשי מכס גרמנים. 10 בתוקף הסמכויות לנקיטת צעדי ענישה קולקטיבית נגד האוכלוסייה האזרחית במקומות שבהם הופעלה התנגדות,11 דיווח מפקד מחלקה גרמני, באישור מפקדת הדיוויזיה, לתחנת משטרת הגבול הסמוכה על הקרבות בגרגז'דאי. ה"עניין" הופקד בידי זו האחרונה, מכיוון שהמחלקה היתה חייבת להדביק את הגדוד שכבר התקדם הלאה. היחידות המוסעות של הוורמכט לא היו אמורות לבצע "פעולות סריקה וטיהור" בכוחות עצמן, כי משימותיהן העיקריות היו "לחימה ותנועה". 12קומיסריאט משטרת הגבול בממל דיווח לתחנת הגסטפו הממונה עליו בטילזיט, שפנתה אל המשרד הראשי לביטחון הרייך בשאלה מה יש לעשות לנוכח ריבוי המקרים של תפיסת תושבים על-ידי הוורמכט. 13 ב-24 ביוני נפגשו ראש תחנת הגסטפו, הנס-יואכים בֵּמה (Böhme), וראש הס"ד, ורנר הרסמן (Hersmann), עם שטלקר. בניגוד לעדותם של בֵּמה והרסמן במשפטם ב-1958, שם טענו כי קיבלו פקודה משטלקר לבצע את מעשי הרצח בגרגז'דאי, עולה תמונה שונה בתכלית מן הדוח שלהם מ-1 ביולי 1941 למשרד הראשי לביטחון הרייך. בדוח נאמר כי ב-24 ביוני הם דנו במצב עם שטלקר, שהביע את "הסכמתו העקרונית לפעולות טיהור באזור הגבול הגרמני".14 מסמך זה אין בו אף לא מילה על פקודה כלשהי, אלא על "הסכמתו" של שטלקר. אפשר להסיק מכך כי שטלקר הגיב על הצעות שהעלו בֵּמה והרסמן. כעבור 17 שנה הוטעה בית המשפט באולם על-ידי עדויותיהם של הנאשמים, כשטענו כי פעלו בלחץ "פקודות כובלות" (Befehlsnotstand). יש להניח כי תחנת הגסטפו בטילזיט הורתה למפקד הגסטפו, ד"ר אריך פרובן (Frohwann), ולמפקד הס"ד, אדווין זקות (Sakuth) מקומיסריאט משטרת הגבול בממל, לעשות הכנות לרצח בירי של 200 גברים בגיל השירות הצבאי. ב-24 ביוני נורו למוות 200 גברים, רובם יהודים ומקצתם קומוניסטים, על-ידי קומנדו של אנשי שופ"ו מממל בניצוחה של תחנת הגסטפו בטילזיט ושל קומיסריאט משטרת הגבול בממל, לאחר שנלקחו מהם חפצי הערך שלהם. אישה אחת שהיתה נשואה לקומיסר רוסי נרצחה גם כן. שאר הנשים והילדים היהודים נכלאו באסמי שדה בקצהו השני של היישוב תחת משמר של משטרה ליטאית, והנשים נלקחו לעבודות כפייה. כמעט שלושה חודשים לאחר מכן, ב-14 וב-16 בספטמבר, נורו למוות כ-300 נשים וילדים בידי אנשי משטרה גרמנים וליטאים, בשתי אקציות שנערכו ביער קטן במרחק 7-6 קילומטר צפונית מזרחית לגרגז'דאי.15 תחנת הגסטפו בטילזיט קיבלה את הסכמתו של שטלקר לא רק לרצח קומוניסטים וגברים יהודים בגרגז'דאי, אלא גם למבצעי רצח נוספים באזור הגבול בליטא. כבר ביום שלמחרת, ה-25 ביוני, רצח בירי אותו קומנדו 214 גברים ואישה אחת בקרטינגה (Kretinga), ויומיים לאחר מכן, 111 גברים בפלנגה (Palanga). ב-25 ביוני פסחו הרוצחים בקרטינגה לפי הוראה מפורשת על הנשים והילדים היהודים, כפי שמלמד דוח הגסטפו. 16 בפלנגה הקצה מפקד המקום, ששימש בו זמנית כמפקד בסיס חיל האוויר, קומנדו של יורים שמנה 20-16 איש ממחלקה 6 של פרחי טיס של כנף מטוסי קרב שהיתה מוצבת בשדה התעופה הסמוך.17 כבר לפני כן נכלאו הגברים היהודים בבית הכנסת על-ידי חיילי לופטוופה מלהק המטוסים (Luftflotte) 1, והנשים הוחזקו בבידוד באחוזת פרישמנציאיי (Pryšmančiai). כמו בגרגז'דאי, הנשים והילדים היהודים מפלנגה ומקרטינגה נרצחו חודשיים לאחר מכן, בסוף אוגוסט ובתחילת ספטמבר 1941, בידי יחידות גרמניות וליטאיות. במהלך מבצעי הרצח הראשונים הוקם איינזצקומנדו נוסף בשיתוף פעולה בין יחידות ורמכט, קומיסריאט משטרת הגבול בממל ותחנת הגסטפו בטילזיט, בניצוחו של מפקדה השאפתן הנס-יואכים בֵּמה.18 קומנדו זה צויד בסמכויות נרחבות לביצוע "פעולות טיהור" ברצועת הגבול הליטאי, תפקיד שיועד למעשה לזונדרקומנדו 1b בפיקודו של אריך ארלינגר (Ehrlinger), ואחריו לאיינזצקומנדו 3 בפיקודו של קרל יגר (Jäger). ב-4 ביולי הוענקו סמכויות אלה על-ידי היידריך לשאר יחידות האיינזצקומנדו. היידריך נתן לשלוחות הגסטפו "היתר לבצע פעולות טיהור בשטחים הכבושים המשתרעים מול גזרות הגבול שלהן", לדבריו כדי להבטיח את חופש התנועה של האיינזצגרופן ויחידות האיינזצקומנדו ולהקל את הנטל עליהם. 19 אסטרטגיות ההגנה שנקטו הנאשמים במשפט באולם ב-1958 הן שהולידו את האגדה ששטלקר והיידריך העבירו לתחנת הגסטפו בטילזיט בתחילת המלחמה את הפקודה לרצוח גברים, נשים וילדים יהודים. במשפט זה, כמו במשפט האיינזצגרופן בנירנברג, לא היה מדובר במסכת העובדות ההיסטורית, אלא ב"קו ההגנה" שנועד לנקות מאשמה את הנאשמים. 20"הסכמתו" של שטלקר, "אישורו" של היידריך והעובדה שתחילה נרצחו בעיקר גברים יהודים כשירים לשירות צבאי וקומוניסטים, סותרים בבירור את ההנחה שכבר בתחילת המלחמה היו פקודות מוגדרות לרצח האוכלוסייה היהודית כולה בברית המועצות הכבושה. כשמפקד המשטרה הליטאי באליטוס (Alytus), עיר בדרומה של ליטא, הציע לגרמנים ב-30 ביוני 1941 מיזמתו לרצוח בתוך ימים מעטים, בעזרת יחידה ליטאית של 1,050 שוטרים ופרטיזנים ליטאים, את כל יהודי האזור, דחה הצד הגרמני את הצעתו. 21 לעומת זאת קיימות ראיות ברורות המצביעות על מערכת פקודות שונה שחלה על יחידות האיינזצקומנדו בליטא בתחילת המלחמה: הנס-יואכים בֵּמה, מפקד תחנת הגסטפו בטילזיט, שניצל את המצב ששרר בימים הראשונים למלחמה כדי להתמנות לראש איינזצקומנדו, קיבל ככל הנראה הוראה מאת שטלקר, או לחלופין מאת היידריך, "לירות למוות בגברים יהודים בני 16 ומעלה וקומוניסטים מסוכנים". בֵּמה עצמו נתלה בפקודה כזאת לשם הגנה במשפטו, כשניסה למצוא צידוק לעצמו נוכח האשמתו ברצח נשים וילדים יהודים. 22 ביחס לאזור הסמוך, סביב העיר קובנה, קיים תיעוד על פקודה דומה: ב-15 באוגוסט הורה האופטשטורמפירר-ס"ס יואכים המן (Hamann), מאיינזצקומנדו 3 בקובנה לראש האורפ"ו (Ordnungspolizei, Orpo) הליטאי לאסור את כל הגברים היהודים בני 15 ומעלה בקומיסריאט האזורי קובנה, ואת כל הנשים היהודיות שעסקו בפעילות קומוניסטית, ולהחזיקם בבידוד.23 בֵּמה אמנם מסר את עדותו בקשר לשאלת אחריותו לרצח בירי של נשים וילדים, ופקודתו של המן למשטרה הליטאית ניתנה במועד מאוחר יותר; אולם הדרך שבה בוצעו מעשי הרצח בשבועות ראשונים אלה למלחמה מוכיחה את דבר קיומה של הוראה לרצוח גברים יהודים בני 15 ומעלה ואת כל התושבים שנחשדו כקומוניסטים. היחידים שלא נרצחו, על-פי הוראה מפורשת, היו אותם גברים יהודים שנחשבו כחיוניים להמשך הפעלתם של מפעלים חשובים למלחמה, במיוחד בעלי מקצוע יהודים. יהודים אלה הושארו בחיים בעקבות התערבויות מצד רשויות כלכליות גרמניות, במטרה להעבידם בגטאות לצורכי המלחמה. ההוראה הכללית לכך הגיעה מן המטה הכלכלי מזרח (Wirtschaftsstab Ost) אל הרשויות הכלכליות האזוריות ב-15 ביולי 1941. הוטל עליהן "לפעול להשארת בעלי מקצוע יהודים במפעלים שתוצרתם חשובה למלחמה, אם אי אפשר למצוא להם מחליפים ואם המשך הייצור תלוי בהם". 24 דרך הפעולה השיטתית של האיינזצקומנדו של תחנת הגסטפו בטילזיט ביישובי אזור הגבול בליטא - המאסר הממוקד של קבוצות מסוימות של קומוניסטים וגברים יהודים ורציחתם, בידוד האוכלוסייה היהודית באזורים מסוימים ביישובים, בדרך כלל בפאתיהם - אופיינית לזאת של המשטרה הגרמנית והליטאית עד אמצע אוגוסט בליטא כולה. איינזצקומנדו 3 בקובנה, ואותו חלק מאיינזצקומנדו 2 שפעל בצפונה של ליטא עד תחילת אוקטובר, פעלו גם הם בצורה דומה. אונטרשטורמפירר-ס"ס קרומבך (Krumbach) מתחנת הגסטפו בטילזיט תיאר בחקירתו על רצח בירי של גברים יהודים בקרטינגה את המצב ששרר ביוני 1941, ביתר בהירות משעשו זאת הממונים עליו בעדותם בבית המשפט. קו ההגנה של הללו התבסס על כך שפעלו מתוך אילוץ לבצע פקודות כובלות. על השאלה: "מה הוסבר לך ביחס לכוונה לרצוח את כל היהודים? האם דובר גם על נשים וילדים?" השיב קרומבך: בֵּמה והרסמן הסבירו לי אז שלפי פקודה מטעם הפירר יש להשמיד את כל יהדות מזרח אירופה, המשמשת כתגבורת של דם (blutsmässiger Nachschub) ליהדות העולמית, כדי להנחית על היהדות העולמית את מהלומת ההשמדה הניצחת. באותו זמן לא היתה הנמקה זאת משום חידוש והיתה חלק מן האידאולוגיה של המפלגה. יחידות האיינזצקומנדו של הסיפ"ו והס"ד יועדו על-ידי הפירר לבצע משימה זו (. . .) על שאלתי מה ייעשה בנשים ובילדים היהודים שייוותרו וגם בבני משפחות הקצינים הסובייטים, אשר בסופו של דבר יש לדאוג לצורכיהם ולהאכילם, נעניתי שאלה יועברו קרוב לוודאי למחנות מיוחדים. אולם פרטים מדויקים על כך טרם נודעו באותו זמן, ובחלקם אף לא היו בשלים לפרסום. 25 פטר לונגריך (Longerich) מניח בספרו, שראה אור ב-1991, ש"למפקדי יחידות ההשמדה ניתנה מין סמכות כללית לרצח האוכלוסייה היהודית בשטחים הכבושים ללא הגבלה מספרית, סמכות שכוונה תחילה בעיקר נגד גברים".26 גם אם הדעת נותנת שהתזה של לונגריך בדבר "טכניקת פקודות המבוססת על פעולת גומלין" נכונה, 27 ברי כי ההנחה בדבר "סמכות כללית" (Generalermächtigung) שניתנה למפקדי האיינזצגרופן מעורפלת מדי. יהיה זה מדויק יותר לדבר על תפיסה משטרתית-ביטחונית ספציפית, שראתה בטרור וברצח אמצעים שיש לעשות בהם שימוש שיטתי בניהול המלחמה, תפיסה שלאורה התנהלו פעולותיהן של יחידות הרצח הגרמניות בחודשים הראשונים. התבטאויות רבות שהושמעו לפני ה-22 ביוני 1941 ואחריו מצביעות על כך שמטרתה העיקרית של ההנהגה הפוליטית, הצבאית והמשטרתית-ביטחונית הגרמנית היתה להשמיד במהירות האפשרית את "שכבת ההנהגה היהודית-בולשווקית", אשר התפיסה הנציונל-סוציאליסטית ראתה בה את גרעין המדינה הסובייטית. תפיסה זאת עלתה בקנה אחד עם הקו שהתווה היטלר: "יש להשמיד את האינטליגנציה היהודית-בולשוויקית, כשכבה ה'מדכאת' את העם".28 ההנהגה הגרמנית סברה שרציחת "נושאי השקפת עולם" חשובים אלה תחיש לאין שיעור את קריסת המדינה הסובייטית. דרך הפעולה המשטרתית-ביטחונית נגד שכבת ההנהגה הפולנית, שננקטה בפולין מספטמבר 1939 ואילך, היתה דגם לתפיסה זאת,29 ושימשה בגנרל-גוברנמן כאמצעי להשגת "שליטה מוחלטת בעם הפולני במרחב זה". היא הפכה בידי שלטון הכיבוש הגרמני לשיטה קבועה, כשהטיל היטלר על המושל הכללי פרנק את המשימה הבאה: "יש לחסל במלואה את שכבת ההנהגה שגילינו בפולין, ואת מה שיצמח מחדש עלינו לאסור ולסלק מחדש בתוך פרק זמן מתאים". 30 תפיסה זאת, בצורה מוקצנת ומורחבת, היתה עתידה לשמש קו מנחה במלחמה נגד ברית המועצות והקיפה עתה גם את הגברים היהודים ה"כשירים לשירות צבאי" (wehrfähigen). הדיון שהתנהל באביב 1941 לפני המלחמה על תכניות הרצח, מראה שפקודת הקומיסרים (Kommissarbefehl) וצו תחום השיפוט (Gerichtsbarkeitserlaß) התייחסו לא רק לקומיסרים הפוליטים בצבא האדום, אלא לכל מה שהנאצים הגדירו ה"שכבה הנושאת" (Trägerschicht) של המדינה הסובייטית, שרציחתה חולקה בסופו של דבר בין צבא היבשה (Heer) ובין האיינזצגרופן. עקב מחסור בכוח אדם הביע אלפרד רוזנברג (Rosenberg) ב-25 באפריל 1941 את התנגדותו ל"השמדה כוללת של כל בעלי התפקידים בשלטון המרכזי, בשלטון המקומי ובכפרים. ביעור כולל שלהם במהלך הפעולות המלחמתיות הראשונות ואף מאוחר יותר, לאחר שיוקם ממשל אזרחי, יהיה צעד פוליטי וחברתי אשר אין ספק שיתנקם בצורה קשה בעתיד ". 31 אולם לא היתה מחלוקת בכל הקשור ל"קומיסרים הבכירים והבכירים ביותר". מובן מאליו, כך רוזנברג, "שמדרך הטבע יש להשמיד את רבבות המדכאים האלה של עמי המזרח".32 הנהגת הוורמכט, לעומת זאת, התנגדה להגבלה "לחסל רק בעלי תפקידים בכירים ובכירים ביותר", מכיוון שהצורך "להפריד בין בעלי הדרגות השונות" נראה לה כגוזל זמן וקשה מדי. 33 בגרסה האחרונה של "הנחיות לטיפול בקומיסרים פוליטים" מ-6 ביוני 1941 לא דובר עוד על "טיפול בבעלי תפקידים פוליטיים", אלא בהנחיות לוורמכט כיצד לטפל בקומיסרים פוליטים, אם כי במובן רחב של המילה.34 ניתנה הוראה לוורמכט להשאיר את הטיפול בשאר ה"שכבה הנושאת" בשטחים שייכבשו בברית המועצות לדיוויזיות האבטחה ולאיינזצגרופן שיבואו בעקבותיו, שכן יעמוד לרשותם זמן רב יותר ל"מיון" בעלי התפקידים הפוליטיים ולבדיקתם. קצין האפסנאות הראשי אדוארד וגנר (Wagner) סיכם עם היידריך את חלוקת העבודה: דיוויזיות האבטחה יתמקדו בדרכים הראשיות, בעוד ש"כוחות הרייכספירר-ס"ס יפעלו בעיקר בעורף המרחב הצבאי ובריחוק מדרכי התעבורה הראשיות".35 המטרות לטווח קצר וארוך לא נראו כסותרות אלה את אלה, שכן רצח הקומוניסטים והגברים היהודים היה צפוי ליצור את ה"בסיס לחיסולו הסופי של הבולשוויזם" ולקיים את ה"ביטחון במרחבים שבין דרכי הובלת התגבורת". 36 הסבריו הידועים של היידריך, באיגרת מ-2 ביולי 1941 אל קציני הס"ס והמשטרה הבכירים, נועדו אפוא "לפגוע בצורה יעילה ככל האפשר בשכבת ההנהגה היהודית-בולשוויקית".37 הוראותיו של היידריך מתחשבות בהשגותיו של רוזנברג מסוף אפריל 1941, שתבע "לא לרצוח ללא שיור אנשי גופים כלכליים, איגודים מקצועיים וגופים מסחריים". מבין בעלי התפקידים הזוטרים נועדו להירצח ה"קיצונים בלבד", זאת לעומת ההוראה לרצוח לאלתר את כל הפעילים הפוליטים מן הדרגים הבינוניים והבכירים. יש לנתח במקביל את הפקודות שנתן היידריך לסיפ"ו ואת הפקודות הנפשעות שניתנו לוורמכט כביטוי לחלוקת התפקידים ב"מלחמת השקפות העולם", שנועדה להיערך במשותף. שתי שרשרות הפקודות קשורות זו בזו על-ידי התפיסה המשטרתית-ביטחונית, שגרסה כי יש לרצוח את שכבת ההנהגה של המדינה הסובייטית כדי להכניע במהירות את הארץ כולה. היהדות נתפסה על-ידי הנהגת המשרד הראשי לביטחון הרייך והסיפ"ו שסביב היידריך, אך גם הרחק מעבר לחוג זה, כבסיס ה"גזעי" של הבולשוויזם. רצח הגברים היהודים נתפס כאן כצורה של מילוי הפקודה לחיסול שכבת ההנהגה הסובייטית. 38 כצעד ראשון נרצחו לפיכך הגברים שנמנו עם "שכבת האינטליגנציה היהודית", לא רק ברצועת הגבול של ליטא אלא ברחבי ליטא כולה.39 דרך הפעולה השיטתית של המשטרה הגרמנית והליטאית בערי ובכפרי ליטא, שלפיה השכבה היהודית הגבוהה בכל יישוב זוהתה, נאסרה ולבסוף נרצחה, מוצאת את הסברה בתפיסה זאת של טרור קיצוני מונע. גם הפוגרומים הרבים, שנערכו ביישובים רבים בליטא בשבועות הראשונים שלאחר תחילת המלחמה, התאפיינו בדרך כלל בצביון של פעולה שיטתית: שוטרים ליטאים, ובמקרים רבים גם שוטרים גרמנים, ביצעו מעצרים ממוקדים. ביישובים אחדים, ובעיקר בקובנה, הסלימו הפעולות עד כדי פוגרומים רצחניים שנערכו ביזמת מפקד איינזצגרופה A, שטלקר, שבמסגרתם הותקפו רובעי מגורים יהודיים שלמים. במשך שני לילות נרצחו בקובנה לבדה בצורה ברברית למעלה מ-2,000 יהודים. אף שאיינזצקומנדו 7a דיווח מווילנה למשרד הראשי לביטחון הרייך ש"מאמצי הטיהור העצמי" גוברים והולכים, לא צלח הניסיון לארגן שם ציד אדם רצחני מעין זה. 40 למרות הכול הושגה מטרה אחת של הפוגרומים, והיא שמיד בעקבותיהם נפתחה "אקציה של מאסרים", שבמסגרתה נאסרו קומוניסטים וגברים יהודים. 41 אולם חישוביו של היידריך הרחיקו לכת אף מעבר לכך. מפקדי האיינזצגרופן קיבלו הוראה לפעול כך שפוגרומים אלה ייראו כאילו התלקחו באופן "ספונטני" על-ידי הליטאים, שביקשו להיפרע מן "היהודים" על הפעילות הבולשוויקית שיוחסה להם במעשי טבח אכזריים וברצח המונים בירי. 42 בדרך זו קיווה היידריך למנוע חשיפה "כלפי חוץ" של אחריות הסיפ"ו הגרמני למעשי רצח אלה.43 ואכן, הסיפ"ו הופיע לנוכח פוגרומים "פרועים" מעין אלה כשומר על הסדר, וכאן אפשר בהחלט לזהות הקבלות לניצול הפוגרומים שהתרחשו בגרמניה ב-9 בנובמבר 1938 על-ידי הנהגת הסיפ"ו והס"ד.44 היידריך ביקש ליצור בסיס לגיטימציה כלפי "חוגים גרמניים" להחרפת המדיניות האנטי-יהודית. לטענתו, אפילו לצורך השמירה על השקט והסדר ולשם הדו-קיום עם האוכלוסייה המקומית באזורים אלה העתידים להימצא בשליטתו של סגל גרמני, האוכלוסייה היהודית חייבת להיעלם מן השטחים הכבושים. הסיפ"ו שאף להציג את עצמו כמעין קוטב נגדי ממוסד ל"זעם ההמון הפרוע", ותבע לעצמו סמכות ניהול בלעדית מול שלטונות גרמניים אחרים בכל הקשור למדיניות האנטי-יהודית בברית המועצות הכבושה; אולם רק ב-1943 זכה לסמכות גורפת זאת. לפני תחילת המלחמה יצאה ההנהגה הגרמנית מתוך ההנחה כי הוורמכט ינחל ניצחון מהיר, בתוך חודשים ספורים, על ברית המועצות. לאחר ניצחון זה נועדו היהודים להיות מגורשים ל"מזרח", כפי שנאמר תכופות. הכוונה הקונקרטית ביוני וביולי 1941 היתה לאזוריה הצפוניים של ברית המועצות, בסמוך לקוטב הצפוני, שם היה ממוקם גם חלק גדול ממתקני הגולאג הסובייטיים. אולם בשעה זו אין בנמצא תכניות בכתב או מסמכים אחרים פרט להתבטאויות מעורפלות, וכל המחקרים בנושא זה נשענים לפיכך על בסיס רעוע. 45 עד מרס 1941 אי אפשר היה לבצע בהיקף המקווה את כל התכניות המוקדמות של המשרד הראשי לביטחון הרייך ושל "קומיסר הרייך לחיזוק הלאומיות הגרמנית" (Reichskomissar für die Festigung deutschen Volkstums, RKF), ל"יישוב מחדש" של האוכלוסייה היהודית. ה"פרספקטיבה של מלחמת ביזה, מרחב והשמדה נגד ברית המועצות" נועדה לסייע גם לאנשי המדיניות הדמוגרפית הנאצים להתגבר על הקשיים שהכבידו עד לאותה עת על ביצוע ה"טיהור הפולקי של השטח" (völkische Flurbereinigung).46 אבסורדית ככל שתיראה היום התכנית לגירוש יהודי אירופה ל"מזרח", ברי כי ההנהגה הנאצית ראתה בה ביוני 1941 אפשרות ראלית. הכול ידעו שתנאי המחייה במקומות הללו, בין בביצות פריפייט (Pripjet) בין במחנות ארכיפלגוס גולאג, היו קשים ואכזריים עד כדי כך, שבתכנית זו עצמה כבר נחשפת והולכת הפרספקטיבה של רצח עם. אפשר לקבוע ביחס לשבעת השבועות הראשונים למלחמה ולשלטון הכיבוש הגרמני, שביוני 1941 טרם היתה פקודה לרצח גורף של האוכלוסייה היהודית במהלך המלחמה. לעומת זאת, מתוך ציפייה למפלה צבאית מהירה של ברית המועצות פותחו תכניות מעורפלות, אם כי אכזריות מאין כמותן, לגרש לאחר הניצחון את היהודים שחיו בתחומי השלטון הגרמני לשטחים הכבושים בברית המועצות. התקיימו דיונים באשר לאויביו הפוטנציאלים המסוכנים ביותר של השלטון הגרמני, מנקודת ראות נציונל-סוציאליסטית - ה"שכבה הנושאת" של המדינה הסובייטית, הגברים היהודים הכשירים לשירות צבאי ובמיוחד ה"אינטליגנציה" - והוחלט לפתוח לאלתר במסע רצח לחיסולם. תכנית רצח זאת עלתה בקנה אחד עם תפיסה גזענית מניעתית-משטרתית והותאמה לאינטרסים הצבאיים: היא נועדה להחיש את תבוסת היריב הצבאי ולצמצם את סכנתה של התנגדות פוטנציאלית. לתכלית זאת נדונה והוסדרה חלוקת תפקידים בין הוורמכט, הסיפ"ו וראשי הממשל האזרחי לעתיד של ברית המועצות הכבושה. בין הפקודות הראשונות שנמסרו לאיינזצגרופן היתה פקודה לרצוח את כל הקומוניסטים והגברים היהודים בגיל 15 ומעלה. ואמנם, מעשי הרצח הראשונים נעשו באותם מקומות שדווח מהם על התנגדות פעילה.
במחצית אוגוסט 1941 החלו לפתע בליטא פעולות רצח בהיקף נרחב יותר. בצפון ובצפון-מזרח ליטא החלו יחידות גרמניות וליטאיות לרצוח נשים וילדים יהודים. עד סוף נובמבר 1941, כלומר בתוך שלושה חודשים, נורו למוות בליטא לפחות 120,000 יהודים. עיון בספרות על שלטון הכיבוש הגרמני בליטא, כדי ללמוד יותר על הסיבות להרחבת מבצעי הרצח ולהחלתם גם על נשים וילדים יהודים, מראה שלעתים רחוקות בלבד מופיעה התייחסות לשאלה זו.47 פרט לעבודות מאוחרות של ה"ה וילהלם 48 (Wilhelm) אין למצוא דיונים מעמיקים בסוגיה זו, דווקא מכיוון שההנחה היא שכבר לפני המלחמה נגד ברית המועצות נתגבשה החלטה לרצוח את כל היהודים שם. יצחק ארד אמנם הגדיר את השלבים השונים במדיניות האנטי-יהודית, אולם הניח כי מדובר רק בבעיה "טכנית" של הספק מצד יחידות האיינזצקומנדו במסגרת פעולה מתוכננת ומדורגת. 49 כדי להתחקות על הקצנת המדיניות האנטי-יהודית בליטא בנקודת זמן זאת, נבחן עתה ביתר העמקה את ההתפתחות שחלה בקיץ 1941, גם הפעם מנקודת הראות הגרמנית. אלו שינויים חלו באזור ובברלין מבחינת מקבלי ההחלטות הגרמנים? כדי להשיב על שאלה זאת עלינו להשוות בין הציפיות הגרמניות בכל הקשור למלחמה נגד ברית המועצות לבין מהלך המלחמה בפועל. בשל מהלך המלחמה הלא צפוי עמדו עתה במוקד תשומת הלב שני תחומים מרכזיים במדיניות הכיבוש הגרמנית: הביטחון הצבאי ושאלת האספקה. התפיסה הגרמנית הכוללת של ניהול המלחמה היתה תלויה ביכולת לכתר את הכוחות העיקריים של הצבא האדום בשבועות הראשונים למתקפה - צעד שנועד לאפשר, בהתנסחותו החוזרת ונשנית של היטלר, "את השמדת הכוח החי של האויב".50 המפקד העליון של הצבא פון בראוכיטש (Brauchitsch) ראה לנגד עיניו את מהלך הדברים כך: "צפויים קרבות עזים באזור הגבול, שיימשכו עד ארבעה שבועות. אולם בהמשך הדברים יש לצפות רק להתנגדות מועטה". 51 כוונתו היתה להכות את הצבא האדום בקו שעבר דרך הנהרות דינה (Düna) ודנייפר, קרי באזור הבלטי, בשטחה של ליטא ובמערב לטביה.52 בלי לשקול חלופה כלשהי, כל התכנונים יצאו מן ההנחה שהגרמנים "יצליחו למנוע מן הצבא האדום לחמוק ולסגת אל פנים ברית המועצות".53 על גיס צפון, ובו 28 דיוויזיות, הוטלה המשימה "למנוע נסיגת כוחות רוסיים בעלי כשירות קרבית מן האזור הבלטי מזרחה, וליצור את התנאים להתקדמות מהירה נוספת בכיוון לנינגרד". 54 אולם ההתפתחות הצבאית בפועל היתה שונה מן הצפוי. חרף ההתקדמות המהירה של האוגדה המשוריינת 4 וחלקים מן הארמיות ה-18 וה-16 (ליטא כולה נכבשה תוך חמישה ימים), עלה בידי הכוחות העיקריים של הארמיות הסובייטיות ה-8 וה-11 לסגת אל מעבר לנהר הדינה, חלקם בנסיגה בלתי מתוכננת וחלקם בפקודת מפקדיהם. אף שהארמייה הסובייטית ה-11 לא הצליחה להקים מערכי הגנה עמידים לאורך זמן על נהר הדינה או במרחב פסקוב-אוסטרוב (Pskov-Ostrov), שמרו חלקים רבים בה על כושר לחימה, ובגזרת לוגה (Luga) עמד לרשותה זמן מספיק להקמת קווי הגנה. ההנחה הבסיסית שעמדה ביסוד האסטרטגיה הגרמנית, והיא שלאחר קרבות קשים בתחילת המלחמה סמוך לקו הגבול של רוסיה הישנה תהיה הדרך ללנינגרד פנויה בעיקרה, איבדה אפוא כל אחיזה במציאות. בשל התפתחויות דומות במרחבי הפעולה של הארמיות הגרמניות ה-16 וה-18 נוצר למעשה במרחב הפעולה של גיס צפון כולו מצב הפוך לצפי של השתלטות פשוטה על הארץ. החל במחצית יולי 1941 התעוררו קשיים בעיקר במרחב הפעולה של האוגדה המשוריינת 4 ושל הארמייה ה-16 לייצב את גזרות החזית השונות מול מתקפות נגד של הצבא האדום. 55 ראש המטה הכללי הלדר (Halder) צפה כבר ב-26 ביולי כי המצב בחזית "יסתיים במלחמת עמדות", ושבועיים לאחר מכן קבע: "מה שאנו עושים עכשיו הוא הניסיונות הנואשים האחרונים להימנע מקיפאון במלחמת עמדות". 56 "מלחמת הבזק" (Blitzkrieg) נכשלה, מכיוון שכוח הלחימה העיקרי של הצבא האדום בצפונה של ברית המועצות לא הוכה כבר בשבועות הראשונים למתקפה.57 ההמעטה בהערכת כוחו של ה"ענק הרוסי" הסתמנה במחציתו השנייה של חודש יולי, והמתקפה הגרמנית "כבר החטיאה את מטרתה במועד זה". 58 טקטיקת הנסיגה וההמעטה בהערכת כוח הלחימה ואיכות הציוד של הצבא האדום היו רק אחד הגורמים לכישלון המסתמן והולך של התכניות הטקטיות הגרמניות, שכמעט שלא חושבו בהן הצרכים בכוח אדם ובציוד. קשיי האספקה והתגבורת השפיעו ישירות על המצב הצבאי של הכוחות הגרמניים.
לפני המלחמה נגד ברית המועצות תוכננה כלפי האוכלוסייה הסובייטית מדיניות הרעבה בהיקף חסר תקדים.59 אחת ממטרותיה העיקריות של המלחמה היתה לפתור את בעיית המחסור בדגנים ובדלק בגרמניה, שנוצר בעטייה של כלכלת המלחמה, על-ידי ניצול המשאבים הסובייטיים. כדי להשיג מטרה זאת הוחלט, "באישור הדרגים הבכירים ביותר", ש"עשרות רבות של מיליונים" יופקרו למוות ברעב.60 בו בזמן תוכננה מדיניות ההרעבה כאמצעי לניהול המלחמה. התכנית היתה שבתוך זמן קצר ביותר, שני שלישים מכלל הוורמכט לא יהיו תלויים באספקה מן הרייך אלא - כך נאמר בהנחיות העיקריות מ-23 במאי 1941 - "יהיו חייבים לקבל את מלוא האספקה מן המרחב המזרחי". 61 באופן קונקרטי תוכנן להקים בסיס אספקה בדווינסק (Dünaburg) הסמוכה לגבול ליטא-לטביה, שנועד לשרת את גיס צפון ולספק לו בעיקר דלקים ומזון. מצרכים ופריטי ציוד מן האזור הבלטי הכבוש נועדו להחליף בהקדם האפשרי את המשלוחים מן הרייך. היה ברור מלכתחילה שהאספקה מזרחה לנהר הדינה תיתקל בקשיים רבים יותר. 62 האוגדה המשוריינת 4, שהקדימה את הארמיות ה-16 וה-18, נתקלה בבעיות אספקה קשות פי כמה וכמה. המרחק בינה לבין ארמיות החי"ר שנעו אחריה היה רב ביותר, מצב הכבישים היה בכי רע, ולא עוד אלא ששרר בהם עומס תמידי. עקב כך נוצרו "מרחבים ללא שליטה כלכלית", שבהם - כך דיווח ראש המטה הכלכלי מזרח, הגנרל וילהלם שוברט (Schubert) - "האוכלוסייה מרבה לגנוב". האוגדה המשוריינת דרשה "יחידות ממונעות לפיקוח כלכלי", שלא היתה אפשרות להעמידן לרשותה. 63 שאלות האספקה נתפסו מלכתחילה לא רק כבעיה של גילוי, השגה והובלה של מצרכים וציוד, אלא גם כבעיה של שליטה וביטחון. 64 קצין האפסנאות הראשי וגנר אמר כבר ב-1 ביולי: "עניין השכנת שקט באזור העורפי גורם לדאגה רבה. הצורה הייחודית של הלחימה שלנו יצרה אי ביטחון רב באזור העורפי בעטיים של חלקי יחידות אויב שנותקו מכוחותיהם".65 בנוסף, הן יחידות החי"ר של הארמייה ה-16, שהיו אמורות לקבל אספקה מליטא ומאזורים מסוימים בלטביה, והן יחידות הארמייה ה-18 שחנו באסטוניה, חלקו בעתודות המזון בצורה בלתי מבוקרת, לדעת המפקדה הכלכלית. דבר זה הקשה על ניהול מסודר של המצרכים והציוד. ניסיון לפתור את בעיות האספקה בדרך היבשה על-ידי הובלתה בים בספינות אספקה, נחל כישלון. צי המלחמה הגרמני לא הצליח לכבוש את האיים הבלטיים שנמצאו עדיין בידי הסובייטים, שכיבושם היה תנאי הכרחי להשגת מטרה זו. 66 מצב האספקה ומצאי המזון החריפו במחצית יולי, בד בבד עם החמרת המצב הצבאי בחזית. מפקד האוגדה המשוריינת 4, הגנרל אריך הפנר (Hoepner), הביע ב-17 וב-18 ביולי טענות קשות כלפי האחראים על האספקה. 67 רכבת אחת בלבד הגיעה מדי יום מבסיס האספקה בדווינסק אל היחידות של הפנר, במקום העשר המתוכננות. גיס צפון כולו קיבל, במקרים יוצאים מן הכלל, 18 רכבות ביום בלבד במקום ה-34 שהוגדרו כחיוניות. היה צורך להעמיד לרשות המתקפה של האוגדה המשוריינת 4 על לנינגרד, שתוכננה למחצית השנייה של חודש יולי, את מלוא כושר האספקה של גיס צפון, דבר שהיה מביא להשבתה גמורה של הארמיות ה-16 וה-18. 68 מטעמים של קשיי אספקה בלבד נדחתה המתקפה על לנינגרד שבע פעמים במשך השבועות הבאים.69 גם מצבן הצבאי של הארמיות ה-16 וה-18 באותו זמן היה קריטי.70 היטלר הדגיש ב-23 ביולי שעניינו נתון מעל לכל למתקפה על לנינגרד, ולשם יש לשגר את כל הכוחות ש"אפשר להשיג".71 אולם לא היתה אפשרות בידי קצין האפסנאות הראשי להעמיד לרשות האוגדה המשוריינת 4 את האספקה הדרושה.72 מסיבה זאת הוחלט כבר ביולי 1941 שלא לכבוש תחילה את לנינגרד ואת מוסקווה ואז להחריבן, אלא להטיל עליהן מצור ולהרעיבן. 73 האספקה היתה נתונה בסכנה באורח מתמיד לא רק בשל תנאי ההובלה הקשים, אלא בשל הקושי הרב מן הצפוי להשיג את המצרכים ופריטי הציוד הדרושים. נסיבות אלה העמידו בסכנה את ניהול המלחמה מצד הגרמנים. בסוף יולי סיכם קצין מטה במשרד הכלכלה והחימוש (Wirtschafts-Rüstungs-Amt, WiRüAmt) את המצב במרחב הפיקוח הכלכלי צפון ומרכז מנקודת ראותו, וציין את הגבלת תנועת הכוחות עקב בעיות האספקה: "עלינו לצפות שכמעט ולא נמצא עוד מלאים של אספקה. אם תימשך ההתקדמות בקצב כה אטי גם להבא, התקדמות אשר לנוכח קשיי האספקה הגוברים והולכים יש להניח כי לא תהיה אפשרות להחישה, אזי יבעירו הרוסים את הכל באופן שיטתי (ראה מינסק), כפי שעשו זאת בכישרון כה רב מזה מאות שנים בכל המערכות הצבאיות". 74
הארגונים הגרמניים שהיו מופקדים על האספקה לוורמכט ידעו מלכתחילה שהכוונות הצבאיות היו תלויות בעיקרן במידת ההצלחה להבטיח את האספקה הדרושה בקצב נאות. אמנם בימים הראשונים למלחמה הגיעו מליטא הודעות על עתודות מזון שנמצאו בשפע, אולם התמונה השתנתה עד מהרה. קצין הקישור במטהו של קצין האפסנאות הראשי הודיע למשרד הכלכלה והחימוש: "דיווחים שהגיעו ב-27 ביוני מתקנים את התמונה שהצטיירה עד כה. בליטא נהרסו כמעט כל העתודות של כוחות היבשה. נמנע הרס מתוכנן של שאר המלאים. הביצוע בידי ההגנה העצמית הליטאית. אי לכך אין לצפות כי בקובנה יימצאו מלאים גדולים יותר".75 הופעל לחץ גובר והולך על הגופים השונים שעסקו בהשגת אספקה ובהובלתה להשיג את כמויות האספקה הנדרשות ולהובילה לחזית. הארמיה ה-16, למשל, שנמצאה בלחימה בלתי פוסקת, קיבלה את אספקתה מבסיס האספקה בדווינסק. כבר ב-17 ביולי הורה קצין האפסנאות הראשי של גיס צפון, מאיור אלפרד טופה (Toppe), להקים בסיס אספקה זה "בהיקף הגדול ביותר האפשרי ממלאים שמקורם בשלל ובארץ עצמה", ולחפש ולאבטח מלאים אלה באזור המשתרע דרומית-מערבית לדווינסק.76 בו בזמן הגיעו הדיווחים הראשונים מקציני הקישור של המטה הכלכלי מזרח במפקדה העליונה של הארמיה ה-16 של הצבא, שמסרו כי יש מקום להניח שמזרחית ללטביה ולליטא תפרוץ "מצוקת רעב על כל תופעות הלוואי שלה". עוד דווח כי הפקידים הרוסים נמלטו, הכוחות הגרמניים משתלטים על מלאי מזון בצורה בלתי מבוקרת, ונשקפת סכנה ליבולים. "רוח הרפאים של הרעב מאיים על האוכלוסייה האזרחית!" 77 היווצרותם של אזורי רעב אמנם נלקחה בחשבון מלכתחילה, אולם הדבר נועד להקל על ניהול המלחמה מבחינת הגרמנים ולא להעמידו בסכנה, כפי שאירע בפועל. חלק מן החיילים הגרמנים סבלו ממחסור באספקה, כפי שממחיש מכתב בדואר צבאי מ-23 ביולי שנשלח מאזור דווינסק: "המלחמה הזאת דורשת עצבים של ברזל ושקט נפשי. העובדה שלעתים תכופות יש אצלנו בעיות של מזון נובעת רק מקווי הרכבת ומן הכבישים הגרועים. לא פעם שורר אצלנו מחסור חמור באוכל, ואף-על-פי-כן עלינו להחזיק מעמד. בימים אלה אנחנו נאלצים להסתפק בחצי כיכר לחם ליום שלם. כמה פעמים כבר השתוקקתי לאוכל של ממש, אבל לצערי. . ." 78 הלדר דיווח להיטלר על הקשיים החמורים שהארמיה ה-16 נאלצה להתמודד עמם.79 אף-על-פי-כן סופחה האוגדה המשוריינת 3 כולה לגיס מרכז שהיה מוצב דרומה ממנה, בכל הקשור לאספקה (אף שעדיין לא מבחינה צבאית), לבסיס האספקה בדווינסק. 80 היה ברור למפקדת הגיס כי הדבר יעמידה בפני "בעיות אספקה שכמעט אין למצוא להן פתרון". 81 במחצית אוגוסט הסיקה שלוחת קצין אפסנאות ראשי, אשר כונתה מחוז אספקה צפון והיתה אחראית לאספקה לגיס צפון, שבמרחב הפעולה של הארמיה ה-16 כולו אין להשיג עוד בהמות לבשר. 82 הגיעו ידיעות כי האיכרים כבר התרוששו כליל וסובלים ממחסור בכל סוגי האספקה, כולל מזון. 83 מחודש אוקטובר ואילך מוסרים כל הדיווחים על מצב תזונה קטסטרופלי צפונית-מזרחית למדינות הבלטיות. פרט לאזורים הכפריים שממזרח לאזור הבלטי, החריף המצב במהירות בייחוד בערים. בתחילה עוד היה בקובנה מלאי של קמח ובשר לשישה שבועות, ומווילנה דווח על מלאי מצרכי מזון שיספיק לשבועיים.84 ב-9 ביולי הודיע המטה הכלכלי מזרח לפיקוח הכלכלי צפון בקובנה, שלשם אבטחת האזור העורפי יש לספק לאוכלוסייה האזרחית מזון בכמויות ההכרחיות. לפיכך יש לשחרר "שיירי מלאים" של מצרכי מזון לשלטונות המקומיים החדשים שנתמנו זה מקרוב. 85 בסופו של דבר חולקו בקובנה ובווילנה תלושי מזון, בצירוף הוראה ש"הכמות שתחולק לא תיקבע מלכתחילה, אלא בהתאם למלאי היומי". 86 ההוראה היתה לשלול מן האוכלוסייה העירונית כל זכאות לכמויות מזון מוגדרות. המאגרים שנתגלו ונרשמו היו דלים. במחסנים עדיין נמצאו 6,000-5,000 טון דגנים, שתושבי קובנה ווילנה היו אמורים להתקיים עליהם.87 אולם באוגוסט ובספטמבר סופקו לוורמכט 6,500 טון, 88 כך שרשמית יצאו הערים בידיים ריקות. מאחר שהכוחות הגרמניים ניזונו "מן הארץ", כמתוכנן, נוצר "מצב קשה ביותר" באספקת המזון באזורים הכפריים בליטא, צפונית מזרחית לגבול, ובכל עריה. 89 אזור אספקה צפון התאמץ לשווא לברר את היקף "האספקה המידית לכוחות מן הארץ", כדי שיוכל לחשב את היקף כמויות האספקה הדרושות. 90 לא היו כל תוצאות להוראותיהם החמורות החוזרות ונשנות של קייטל (Keitel) ווגנר, ביולי 1941, ליידע לפחות את השלוחות הכלכליות על מקרים של הסתייעות חיילים גרמנים במאגרים מקומיים של מזון ובהמות. 91 מספר הצרכנים, לעומת זאת, חושב ביתר קלות. במחצית יולי 1941 הורה מינהל תעשיית המזון בקובנה לכל ראשי העיריות והיישובים לערוך עד ל-1 בספטמבר ספירה של כל התושבים שאינם מגדלים מזון בעצמם, קרי "מתגוררים בערים ובעיירות ואין בבעלותם חלקות אדמה". מטרת ההוראה היתה לקבוע "כמה תושבים זקוקים לאספקת מזון מרכזית". 92 לצורך עריכת מאזן המזון שלהם בליטא, הניחו השלטונות הגרמניים אוכלוסייה בת 803,000 תושבים. 93 בסוף יולי התערבה הנהגת הרייך בפתרון הבעיות הכלכליות שיצרה המלחמה באמצעות צווים עקרוניים; זאת, מכיוון ש"הנחת המוצא שצפתה מבצעים מהירים ביותר שוב לא היתה קיימת". 94 לא היה מנוס משינוי התכניות שהיו בתוקף עד לאותה עת בדבר מדיניות ההרעבה והניצול הכלכלי של האזורים הכבושים. 95 לאחר שמזכיר המדינה במשרד התזונה של הרייך (Reichsernährungsministerium), הרברט בקה (Backe) מסר באוזני נושא האחריות העיקרי לכלכלת המלחמה הרמן גרינג "סקירה על תזונה", 96 ניסח גרינג ב-27/28 ביולי הוראה מסכמת "לנהל את המוצרים החקלאיים בשטחים הכבושים במזרח באופן ריכוזי ולהשתמש בהם בהתאם לשיקולים שיתבססו על מצב אספקת המזון לגרמנים. יש לספק מזון אך ורק למי ש"עושים עבודות חיוניות למען גרמניה". 97 מעתה ואילך קבעה אפוא הכשירות לעבודה מי יקבל מזון ומי לא. שונתה החלוקה המרחבית הקודמת של השטחים הכבושים למה שכונה "אזורי מחסור" (Zuschußzonen), שגזר דינם נחרץ "לגווע", ולאזורים שכונו "אזורי עודפים" שנועדו להפוך ל"אזורי ייצור". 98 מדיניות הרעבה חסרת רחמים הוחלה על אנשים ששוב לא היה מקום לצפות מהם לתפוקה כלשהי לטובת כלכלת המלחמה הגרמנית. ב-28 ביולי 1941 החליטו וגנר וקצין האפסנאות של שלושת הגיסות של כוחות היבשה להשלים את מאגרי המזון בבסיסי האספקה. הוחלט שב-15 באוגוסט תחל בניית המאגרים.99 שבועיים לאחר מכן, ב-12 באוגוסט, קבע וגנר את היקף הצרכים הרבע שנתיים, קרי את הרבע הראשון של כמויות האספקה שהיה על אזור האספקה צפון להכין מ-1 בספטמבר 1941 עד 31 באוגוסט 1942. 100 היו אלה צרכים ניכרים ביותר, שהגיעו ל-250,000 טון חיטה לשנה רק לאפיית לחם, 101 שמתוכם נועדו לפחות 120,000 טון להישלח מליטא.102 כמות זאת היתה כ-15 אחוזים מיבול החיטה והשיפון שהיה צפוי בליטא, שהסתכם ב-800,000 טון. 103 המחלקות הכלכליות בממשל הכיבוש הגרמני הטילו את האחריות לאספקת כמויות אלה על הממשל הליטאי, אשר בתורו הטיל על כל אזור ואזור לספק מכסה מסוימת. אולם גם את המכסות הללו אי אפשר היה לספק. 104 ממשל הכיבוש הגרמני האזרחי היה מודע לבעיית הרעב שנבעה ממצב זה באשר לתושבי המדינות הבלטיות. מחלקת המזון והחקלאות בקומיסריאט הרייך הודיעה לפיכך, שגרינג "החליט באופן ברור לגמרי שהוורמכט כגוף צורך מזון קודם גם לאוכלוסייה האזרחית. לפיכך עליכם למלא בכל תנאי את מכסת האספקה לוורמכט שהוטלה עליכם, במידת הצורך גם לרעת האוכלוסייה האזרחית". 105 ב-31 ביולי נרשם בעניין זה בפרוטוקול ישיבת הרשות העליונה למדיניות הכלכלית בברית המועצות הכבושה: "בקה מבקש מכתב בהתאם מאת הרייכסמרשל (גרינג) אל הגופים הנוגעים בדבר. קרנר (Körner) מצהיר בעניין זה על הוראתו הברורה של הרייכסמרשל שהאינטרסים של משק המזון בגרמניה הגדולה חייבים להימצא בקדימות חד משמעית לגבי צורכי האספקה ביחס לשטחי הכיבוש החדשים". 106 בקה והנס-יואכים ריקה (Riecke), מנהל חטיבת החקלאות במטה הכלכלי מזרח, וכן ראש מחלקת התזונה והחקלאות במשרד הרייך לענייני המזרח (Reichsministerium für die besetzten Ostgebiete, RMO), הדגישו באותו דיון שגם על הממשל האזרחי "להתחיל מראש באספקת מכסות מזעריות לאוכלוסייה". אספקת מצרכי המזון נכרכה באותה ישיבה ישירות בשאלות עקרוניות של הרחבת הייצור החקלאי, שהיה בר ביצוע רק בטווח הבינוני; ובין השאר גם בחשש מפני התנגדות גוברת באזורים שנועדו לביזה.
שלטונות הכיבוש הגרמניים בליטא ניסו מלכתחילה לקבוע היררכיה גזענית של הזנה, שהוחרפה בסוף יולי בהוראת הנהגת הרייך. צעד זה פגע ביהודים שלא היו בעלי מקצוע ואשר הגרמנים לא סברו כי יוכלו להפיק מהם תועלת, וכן בשבויי המלחמה הסובייטים. במחנות בליטא מתו בששת החודשים הראשונים לממשל הכיבוש הגרמני למעלה מ-200,000 שבויי מלחמה, שנמצאו באחריות הוורמכט. הממשל הצבאי הורה לראשונה בתחילת יולי על קיצוב מזון בכל רחבי ליטא, תוך הבחנה בין יהודים ללא-יהודים: לאוכלוסייה הלא-יהודית אושרה כמות מזון שבועית זעומה שכללה: 1,750 גרם לחם, 200 גרם קמח, 150 גרם גריסים, 400 גרם בשר, 125 גרם שומן ו-125 גרם סוכר. לעומת זאת, כמות המזון השבועית שהוקצתה לאוכלוסייה היהודית כללה 875 גרם לחם, 100 גרם קמח ו-75 גרם גריסים. 107 רובעי המגורים היהודיים לא נכללו בתכניות לאספקת מזון ממאגרים עירוניים למטבחי מפעלים ולחלקי עיר שונים. 108 ב-12 ביולי, כשהוחל בקיצוב מאגרי המזון והונהגו תלושי מזון, הורשו יהודים לקנות בחנויות מיוחדות בלבד ובשעות מסוימות בלבד "כדי להקטין את התורים". 109 בעת רישום האוכלוסייה לצורך עריכת מאזן המזון "נעשה רישום מיוחד לבני אדם ממוצא יהודי". 110 ב-5 באוגוסט פרסם העיתון Deutsche Zeitung im Ostland סיכום של כל הוראות הממשל האזרחי בכותרת "הנורמות החדשות במרחב הכלכלי המקומי": "אין למסור מוצרים ליהודים כאשר אין בנמצא מלאי לסיפוק צורכי שאר התושבים". בשל מחסור בכוח אדם, שלא אפשר פיקוח נאות, אי אפשר היה לאכוף את מכסות המזון הזעומות שהוקצבו ליהודים, בניגוד למנות הרעב במחנות השבויים שם היתה מלאכת הפיקוח קלה יותר. אולם מכסות אלה שיקפו את כוונתו של ממשל הכיבוש הגרמני האזורי לפתור את בעיות האספקה על חשבון האוכלוסייה היהודית ולהטילה למצוקה גוברת והולכת. שילוב זה של מדיניות הזנה נאצית עם צעדים אנטי-יהודיים התקיים לא רק בליטא. גרינג הורה ב-28 ביולי להחיל מדיניות זו על כל אזורי ממשל הכיבוש הגרמני בברית המועצות. הוא אף הרחיק לכת מכך, בהשיבו לשאלה מצד המטה הכלכלי מזרח ש"אין ליהודים מה לחפש עוד באזורים שבשלטון גרמניה. בכל מקום שבו ניתן להעבידם, צריך הדבר להיעשות במסגרת של פלוגות עבודה. את הזנתם יש להסדיר בצורה מיוחדת ולהטיל עליה פיקוח מיוחד". 111 מילים אלה היו מעין ניסוח של הקו הכללי של המדיניות האנטי-יהודית שהיתה נקוטה באותו זמן בידי הנהגת הרייך. על הממשל האזרחי שהוקם בליטא בסוף יולי הוטל ליישם מדיניות זו הלכה למעשה, בשיתוף פעולה עם רשויות הס"ס והמשטרה. נציב הרייך של אוסטלנד (Reichskommissariat Ostland, RKO), הינריך לוזה (Lohse), אמר זמן קצר אחר כך ש"לפי החלטת הפירר, המטרה הסופית היא לגרמן את קומיסריאט הרייך אוסטלנד", וכי את היהודים "יש להרחיק מאזור זה ללא שיור". עם זאת, טרם התבררה המשמעות הקונקרטית של הקו המנחה שהתוו היטלר וגרינג, כי "יש להרחיק את היהודים מאזור זה ללא שיור",112 או "כי אין ליהודים מה לחפש עוד באזורים שבשלטון גרמניה". במסגרת הוויכוח שהתנהל במהלך עשרת הימים שלאחר מכן בין הסיפ"ו לממשל האזרחי על ה"הנחיות הזמניות ביחס לשאלה היהודית בקומיסריאט הרייך אוסטלנד", שהועברו ב-13 באוגוסט, הושמעו לגביהן התבטאויות סותרות. אולם ודאי הדבר שעל הפרק עמד תיקון של התכנונים שהיו בתוקף עד לאותה עת. ראש איינזצגרופה A, שטלקר, רשם בשולי מכתב מ-6 באוגוסט הערה ביחס לטיוטת הנחיות הממשל האזרחי: "הטיוטה רואה העברת תושבים מן האזורים הכפריים לערים. אם יוחל ביישוב מחדש כבר עתה, חייב הדבר להיעשות באופן עקרוני ובדרך הבאה".113 עתה הציג שטלקר, מן הסתם על יסוד תכניות קודמות, שיקולים להקמת "אזורי שמורות ליהודים" (Judenreservatsräume), שאליהם "יידחסו" היהודים כדי "להעבידם שם בעבודות מועילות". ניסוחו של שטלקר "כבר עתה" ממחיש שגם הסיפ"ו נאלץ לשנות את תכניותיו בכל הקשור לכלל האוכלוסייה היהודית. נראה כי היישוב מחדש תוכנן למועד מאוחר יותר, קרוב לוודאי לאחר ניצחון מהיר במלחמה. אלא שניצחון זה התרחק והלך. אילו תוצאות הניב הדיון בין הממשל האזרחי לאיינזצגרופה A? אפשר לשחזר תהליך קבלת החלטות זה הן על-פי עדויות (בחלקן מפורטות ביותר) שנמסרו בהליכים משפטיים שלאחר המלחמה והן באמצעות בחינת המדיניות שננקטה בפועל לאחר מכן. אחרי סוף יולי 1941 החמיר מצבם של יהודי ליטא. היהודים שישבו באזורים הכפריים הושמו במקרים רבים בבידוד בפאתי היישובים, בבתי כנסת, בצריפים, באסמים, או במשקים חקלאיים נידחים. אלפים רבים של גברים כבר נאסרו או נרצחו. מאחר שעל הנשים, הילדים והזקנים נאסר לעזוב מחנות מאולתרים אלה, נגזרה עליהם חרפת רעב ומחלות החלו מתפשטות ביניהם. חלק מהנשים אולצו לצאת לעבודה. השמירה עליהן והאכלתן היו נתונות בידי המשטרה והשלטון הליטאיים. דיונים רבים התקיימו עתה הן ברמת הקומיסריאטים המחוזיים והן ברמת הקומיסריאטים האזוריים על החרפת בעיות האספקה. כאן, על-פי עדויות רבות, כבר נשמעו התבטאויות כי לנוכח המחסור במזון אין להקציב עוד מכסות לנשים ולילדים היהודים, אלא יש לרצוח אותם. 114 באחד הדיונים הללו התבטא באותה רוח איש גסטפו מממל, כי הנשים והילדים היהודים ממילא אינם עובדים ולפיכך יש לראות בהם אכלנים חסרי תועלת (unnütze Esser). 115 בעקבות זאת סירב הממשל הליטאי לחלק תלושי מזון ליהודים. ביולי 1941 התלונן ראש עיריית קרטינגה לפני הס"ד שאינו יודע כיצד לספק את צורכי היהודים. 116 ראש העירייה הליטאי של גרגדז'אי, שנתמנה לתפקידו על-ידי הגרמנים, דרש מצרכי מזון בשביל הנשים והילדים היהודים בעיר המחוז קרטינגה. אולם הממשל הגרמני הגדיר את היהודים "אכלנים חסרי תועלת", והודיע כי נתקבלה הוראה לרצוח אותם.117 קומיסר אזור שוולי (Šiauliai), הנס גווקה (Gewecke), הורה למועצת מחוזות ליטא ולראשי העיריות לשלוח את הנשים והילדים היהודים להירצח בירי בידי המשטרה הליטאית הסרה למרות גרמנית. 118 שררה התאמה רבה בנקודה זו בין העדויות השונות. מסמכי הממשל האזרחי שהגיעו לידינו, לעומת זאת, כוללים רק רמזים מעטים לכך, ואף הם טעונים בדיקה קפדנית. ב-13 באוגוסט ניתנה פקודה לכלוא בגטאות בתוך 14 יום את כל היהודים מהקומיסריאט האזורי שוולי. ההוראה היתה לרכז את יהודי האזורים הכפריים בערי המחוז, שם היה על העיריות הליטאיות לדאוג לצורכיהם.119 על סמך המקורות העומדים לרשותנו בשעה זאת עלינו להניח לפרשנות להשיב על השאלה אם יש אמת בעדותו של ראש שלוחת הגסטפו בטילזיט, בֵּמה, המתייחסת לרצח של למעלה מ-500 נשים וילדים יהודים בבטקי (Batakiai). הוא טען שהאופטשטורמפירר-ס"ס הנס מרטן (Merten), קומיסר העיר והממונה על התזונה בטאורגה (Taurage), אמר על מעשי רצח אלה ש"פתרון סופי" כזה תואם את הנחיות הממשל האזרחי מ-13 באוגוסט בכל הקשור ל"שאלה היהודית", שכן היהודים "עומדים להיכלא בגטאות תוך הגבלה של כמות מצרכי המזון שיקבלו". 120 במקורות המוכרים לנו מופיעה ב-3 בספטמבר 1941 ההתבטאות החד משמעית הראשונה שבה נאמר שעל הסיפ"ו הגרמני הוטל עתה "לחסל את כל היהודים" באזור מסוים בליטא. 121 מאחר שהדיון בין הממשל האזרחי לסיפ"ו נסב על שאלת העובדים היהודים ומשפחותיהם בלבד, אין ספק כי במהלך חודש אוגוסט הוסכם ביניהם שיש לרצוח את שאר האוכלוסייה היהודית. ההנחיות הזמניות מ-13 באוגוסט "לטיפול ביהודים בתחום שיפוטו של קומיסר הרייך אוסטלנד" מבהירות חלק מהסכם זה: "יש לטהר את האזורים הכפריים מיהודים". 122 דבר זה אכן נעשה בשלושת החודשים הבאים. ההתרחשויות בשבועות ובחודשים הבאים מצביעות על כך שביחס להכללת הנשים והילדים היהודים במבצעי הרצח לא שררה מחלוקת בין הממשל האזרחי לס"ס, בניגוד לשאלה בדבר הטיפול בעובדים היהודים. רצח הנשים והילדים היהודים בליטא החל ב-15 באוגוסט באזורים הכפריים בצפון-מזרחה ובצפונה של ליטא, ונמשך לאחר מכן בקובנה ובסביבתה. מבין 90,000 היהודים שנרצחו עד אמצע אוקטובר 1941 חיו למעלה מ-40,000 בקומיסריאט האזורי הצפוני שוולי, ולמעלה מ-30,000 באזור קובנה. 123 על סמך העדויות המונחות לפנינו, אשר יש ביניהן התאמה רבה בנקודה זו, אפשר לקבוע שבעיות האספקה בליטא ובמרחב הפעולה של גיס צפון היו גורם רב חשיבות ואולי אף מכריע בקבלת ההחלטה למנוע מזון מן הנשים והילדים היהודים בתוקף היותם אכלנים שאינם ראויים לשימוש ככוח אדם לעבודה, ותחת זאת לרצוח אותם.
בדיקת המדיניות האנטי-יהודית באזור הבלטי מעלה שמנגנון השלטון הצבאי, ושישה שבועות אחריו גם מנגנון השלטון האזרחי, פעלו באזור זה בלחץ גובר והולך. המצב הבלתי צפוי בחומרתו באזורי החזית של הארמיות שפעלו מזרחית לגבולות האזור הבלטי הביא במדינות אלה, שנעשו עתה ל"עורף החזית": להשפעה כפולה, שבאה לידי ביטוי בשני היבטים עיקריים: ראשית, במגמה לכלול באספקה לכוחות הגרמניים כמות גדולה יותר של מוצרים מן המדינות הכבושות עצמן, ולהעבירם אליהם במהירות בתנאים של קשיי הובלה לוגיסטיים תמידיים. שנית, בתפיסת מקבלי ההחלטות שבעיות ההובלה קשורות בשאלות של ביטחון. הוראת המטה הכלכלי מזרח מתחילת יולי שנזכרה לעיל, לספק לאוכלוסייה המקומית מזון בכמות ההכרחית ביותר בלבד, נומקה בצורך "לאבטח את האזור העורפי". יתרה מזאת, אסור היה שמשלוחי האספקה יהיו חשופים לסכנת פיגועים, שנתפסה כחמורה לאור היקפם המצומצם יחסית של כוחות האבטחה של ממשל הכיבוש הגרמני. ההנהגה הנאצית סברה שאפשר לפתור שני מכלולי בעיות אלה, השגת מזון ואבטחת "האזור העורפי של החזית", על-ידי הקצנת המדיניות כלפי האוכלוסייה היהודית. איינזצקומנדו 3 סיכם לפיכך את פעולותיו הרצחניות של קומנדו-המן (Hamann-Kommando) בינואר 1942, שבמהלכן נרצחו כ-60,000 יהודים, כדלקמן: "במהלך פעילותו של קומנדו זה, שהשתרעה על-פני ליטא כולה, נמצא שאי אפשר לייצב את הגזרה העורפית של החזית על-ידי חיסול מספר קטן יותר של יהודים". 124 רצח היהודים נומק באילוצים רציונליים לכאורה, למשל שהדבר יגדיל את כמויות המזון שאפשר יהיה לספק לאוכלוסייה, בעיקר לחיילים הקרביים הגרמנים, ובו בזמן יביא לשיפור מצב הביטחון. האפשרות לגרש את האוכלוסייה היהודית כולה "אל המזרח", שנשקלה לפני המלחמה, היתה מותנית בניצחון על ברית המועצות, ולפי שעה לא נראתה ישימה. במצב של מלחמה התובעת קרבנות רבים, ניצב ממשל הכיבוש הנאצי לפני השאלה אם יש להקצות מזון לאוכלוסייה היהודית שהושמה בבידוד בפאתי היישובים, או לחיילים הלוחמים בחזית. למראית עין היה הממשל הליטאי אחראי על סיפוק צורכי היהודים באזורים הכפריים ובגטאות. הממשל הליטאי לחץ אף הוא לקבל את המזון הדרוש, שנמצא בפיקוח גרמני. הממשל הגרמני התקשה ביותר לספק את צורכי חיילי הארמיות והאוגדות המשוריינות בלי הסיוע של משלוחי אספקה מן הרייך. אולם הוטל עליו תפקיד שונה, שדחיפותו גברה בתוך שבועות מעטים: להמיר בהיקף גדל והולך את האספקה מן הרייך באספקה מן האזורים הכבושים. בנוסף, הגיעו עתה הוראותיו של וגנר להתחיל בצבירת מאגרי מזון בבסיסי האספקה מ-15 באוגוסט ואילך, וזמן קצר לאחר מכן הסתמן צורך במשלוחי מזון רבע שנתיים גדולים ביותר של חיטה ללחם, בשר וכדומה. כשאנו רואים על רקע זה, את הוראותיו של גרינג לספק מזון רק למי שעובדים למען כלכלת המלחמה הגרמנית, מתחוור כי בכך נשללה מן האוכלוסייה היהודית הזכות לחיות. בחירת אופן הביצוע המעשי של הנחיותיהם של היטלר וגרינג הושארה בידי שלטונות הכיבוש האזוריים. כאשר משחזרים את הפרספקטיבה של מקבלי ההחלטות הגרמנים בליטא בפרק זמן זה, מתברר כי במחצית יולי 1941 החל המצב להחמיר באופן בלתי צפוי ולאיים על יכולתם לממש את מטרותיהם. הם נקלעו עד מהרה ללחץ לפעול ולקוצר זמן גוברים והולכים. במצב זה, מנקודת ראותם האנטישמית, נראה להם המעבר לרצח יהודי ליטא לאלתר כאפשרות פעולה ראלית. כוח האדם הדרוש לביצוע פעולת רצח מעין זאת היה קיים בשורות הסיפ"ו הגרמני באזור הבלטי, בפרט בקרב אנשיו בעלי הדעות הקיצוניות, ובקרב השוטרים הליטאים שגילו נכונות לשתף פעולה עם הגרמנים. זאת ועוד, בתחילת אוגוסט החל הס"ס להרחיב את רשת בסיסיו ואת כוח האדם שלו בליטא. הימלר ביקר בקובנה ב-29 ביולי, וב-2 באוגוסט הורה להרחיב את שלוחות הס"ס. 125 יחידות המשטרה הליטאיות הוכפפו על-ידי האורפ"ו למפקדים המקומיים של הס"ס והמשטרה, 126 שסופחו בתורם למפקד הס"ס והמשטרה והועמדו לרשות הקומיסר הכללי לצורך "אבטחה משטרתית". 127 רציחתם השיטתית של יהודי ליטא דרשה משלטונות הכיבוש האזוריות לקבל לגיטימציה מידי הנהגת הרייך. כאן עמד על הפרק רצח המונים שיטתי בסדר גודל אשר בסופו של דבר היה טעון אישור של היטלר. גם ביחס להנהגת הרייך יש לקבוע שהמצב יצא משליטתה בקצב גובר, והזמן שעמד לרשותה פחת והלך. בהיערכות לקראת המלחמה נגד ברית המועצות הדגיש היטלר את החשיבות שבמניעת עיכובים. 128 ברוח זו, ליבה היטלר בסוף יולי 1941 את הדאגה: "כמה זמן נותר לי כדי לגמור עם רוסיה, ולכמה זמן עודני זקוק?" 129 האדמירל קנריס (Canaris) סקר את המצב במטהו הראשי של היטלר באומרו ש"האווירה שם עצבנית מאוד מכיוון שהמערכה הרוסית, כפי שמתחוור, אינה מתנהלת 'לפי כללי המשחק'. מתרבים הסימנים לכך שהמלחמה אינה מביאה לקריסתו הפנימית של הבולשוויזם, כצפוי, אלא להתחזקותו".130 העיכובים מחמת הליקויים הבלתי צפויים במהלכה הצבאי של המלחמה העמידו בסימן שאלה לא רק תכנונים צבאיים משניים, אלא את "תכניתו הכוללת של היטלר". 131 ה"משבר החמור" 132 שחל מאמצע יולי עד אמצע אוגוסט 1941 העמיד בסכנה את אשיות התפיסה הנאצית, שטענה שבאמצעות השליטה ביבשת אירופה אפשר יהיה לאלץ את בריטניה להתייצב לימין גרמניה ולהשאיר בשלב זה את ארצות הברית מחוץ למלחמה. בפועל החל מסתמן ההפך מכך. במקום "ניצחון בזק" על ברית המועצות החלה מלחמת התשה ממושכת, 133 שהתנהלה לא נגד ברית המועצות בלבד אלא נגד ברית של מדינות שהחלו לשתף פעולה ביניהן ונהנו מעדיפות מבחינת הפוטנציאל המלחמתי שלהן. לפי שעה לא נמצאה ראייה מתועדת לתאריך המדויק של שיחה משוערת בין הנהגת הרייך לבין שלטונות הכיבוש האזוריים באזור הבלטי, שנסבה על רצח היהודים בחלק זה של ברית המועצות הכבושה. בסוף יולי ובתחילת אוגוסט היו לראשי הרשויות האחראיות בממשל האזרחי, בכלכלה, בסיפ"ו ובוורמכט הזדמנויות רבות לקיים ביניהם התייעצויות בעל-פה. 134 תוצאת השיחות הללו הובאה לעיל: לוזה דיבר ב-1 באוגוסט על "החלטת הפירר", שלפיה "יש לסלק מאזור זה עד תום" את היהודים. 135 כעבור שבועיים התברר סופית כי אין מדובר עוד בגירוש היהודים "אל המזרח", אלא ברציחתם על-ידי שלטונות כיבוש גרמניים בסיוע ליטאי. ב-15 וב-16 באוגוסט 1941 רצחו יחידות גרמניות וליטאיות 3,200 גברים, נשים וילדים ברוקישקיס (Rokiškis), סמוך לדווינסק, מקום ששכן בתחום השיפוט של הקומיסריאט האזורי שוולי בראשותו של הנס גווקה, ידיד קרוב של הינריך לוזה. 136 לפי התאריך אפשר להניח שהדברים שרשם גבלס בעקבות פגישה עם היטלר ב-19 באוגוסט התייחסו גם לרצח יהודי ליטא, שהחל להתבצע עתה בקנה מידה נרחב: אנחנו משוחחים גם על הבעיה היהודית. הפירר משוכנע כי דבר הנבואה שאמר בשעתו ברייכסטג, שאם יעלה בידי היהדות לחרחר מלחמת עולם נוספת היא תסתיים בהכחדת היהודים, הולך ומתגשם. הוא הולך ומתממש בעצם שבועות וחודשים אלה, בוודאות הנראית כמעט על-טבעית. במזרח יהיה על היהודים לפרוע את החשבון. בגרמניה כבר שילמו אותו בחלקו, ובעתיד יהיה עליהם לשלם אף יותר. 137 בחינת המצב ששרר בצפונה של ברית המועצות הכבושה בקיץ 1941 מצביעה על גורמים רבים לתהליך הפוליטי שהוליך לרציחתם של יהודי ליטא בתוך זמן קצר כל כך. כבר לפני המלחמה תוכנן לעקור (aussiedeln) בהקדם האפשרי את כל היהודים מקומיסריאט הרייך אוסטלנד. מתכניות אלה השתמע גם שהאוכלוסייה היהודית תיקלע חיש מהר למצוקה חמורה ביותר. אחת המטרות היתה לרצוח לאלתר את השכבה שכונתה ה"אינטליגנציה היהודית-בולשוויקית". מדיניות הביטחון הנציונל-סוציאליסטית היא שהכתיבה את התכניות בשלבים הראשונים. יחד עם זאת, לא תוכנן מלכתחילה לרצוח את כל היהודים כבר בזמן המלחמה. אולם ההקשר ההיסטורי העיקרי שעל-פיו תורגמו תכניות הביזה והגירוש, שעמדו על יסודות גזעניים וכלכליים, לרצח מידי של רוב האוכלוסייה היהודית, נוצר רק עקב מהלכה השלילי הבלתי צפוי של המלחמה. אין ספק בכך שהמדיניות הגרמנית האנטי-יהודית הוסלמה כבר לפני המלחמה נגד ברית המועצות במידה כזאת שרצח היהודים נעשה לדבר שבגדר האפשר. אנו מוצאים ראיה לכוונות השמדה אלה גם בתכניות הגירוש. יחד עם זאת, ניתוח המדיניות הקונקרטית מעלה אפשרות שנדרשו לצורך זה גם גורמים נוספים. שינוי מדיניות ההרעבה הגזענית כלפי חלקים גדולים של האוכלוסייה הסובייטית פגע תחילה ביהודים בליטא, שהיו חשופים למצוקה גוברת והולכת ואשר הזכות לחיות עמדה ממילא להישלל מהם. מבצעי הרצח ההמוניים מצאו לגיטימציה גם במדיניות הביטחון הנציונל-סוציאליסטית, שראתה באוכלוסייה היהודית כשלעצמה סכנה ל"ייצוב האזור שבעורף החזית". מדיניות המזון ומדיניות הביטחון מתגלות כאן כשני ההיבטים המכריעים שהביאו להקצנת המדיניות האנטי-יהודית ואפשרו את "תהליכי ההפרדה" (Entkopplungsprozesse) העיקריים. 138 בהתייחסות קונקרטית לליטא פירושו של דבר: הרצח המידי של חלק ניכר מיהודי ליטא עוד בעיצומה של המלחמה נראה למקבלי ההחלטות הנאצים בממשל הכיבוש כאמצעי לצמצום צווארי הבקבוק המסוכנים והבלתי צפויים שהכבידו על כלכלת המלחמה, ובו בזמן להפגת הדאגות המשטרתיות-ביטחוניות. לנוכח התגברותם המהירה של הלחץ לנקוט פעולה ושל לחץ הזמן, הוחלט ש"היהודים הם שישלמו את המחיר". בראייה האנטישמית של מקבלי ההחלטות הנאצים אף זכה דבר זה ללגיטימציה כ"התגוננות" מפני היהודים, "אויבי נפשו" של העם הגרמני. 139 דומני אפוא שיש מקום לפקפק האם הלך הרוח הבסיסי שלאורו נתקבלו ההחלטות מוגדר נכוחה בקביעה שהחלטות אלה נתקבלו במידת מה מתוך שיכרון הניצחון ששרה על ההנהגה הנאצית, ללא התחשבות בשיקולים פרגמטיים.140 תחת זאת יש מקום להניח שההחלטה להקצין את הצעדים נתקבלה דווקא במצבים של מחסור באספקה ושל לחץ זמן גובר והולך שנתפסו כמאיימים ביותר, במגמה להתמודד עם הבעיות מתוך "פרגמטיות" נציונל-סוציאליסטית, קרי - בעזרת כוח מבוקר פוליטית, תוך שימוש בטרור ממניעים גזעניים כוללניים (rassische Generalprävention) ופעולות רצח ממוקדות: יש החייבים למות למען יוכלו האחרים לחיות חיים טובים יותר או להיטיב יותר להילחם.
לקריאה נוספת: באתר יד ושם:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
