מראשיתה של העליה השניה התאגד הציבור הפועלי בארץ במסגרת שתי מפלגות מרכזיות: 'הפועל הצעיר' - שהוקמה בשנת 1905 ופעלה עד שנת 1930 ומפלגת 'פועלי ציון' שהוקמה אף היא בשנת 1905 אך התאחדה בשנת 1919 עם קבוצת 'הבלתי מפלגתיים' והקימה במשותף את 'אחדות העבודה'.

למושג מפלגה היתה משמעות שונה מזו הנהוגה כיום: תפקידיה היו נרחבים ומקיפים בהרבה. המפלגה דאגה למציאת עבודה עבור חבריה, לשיבוצם בה, להשגת דיור ולהקמת מטבחים ציבורייים עבורם, לעזרה רפואית ולהסדרים של ערבות הדדית בין חבריה. מספרם של חברי המפלגה לא עלה בתחילה על עשרות בודדות, ועם תום התקופה הגיע לכדי מאות.

הקמת מפלגות אלו באה לענות על צרכים שונים, בכמה מישורים:

• דאגה לפועל הבודד, שעלה ארצה ללא משפחתו והיה חסר רשת חברתית תומכת בארץ, הן במישור הכלכלי והן במישור החברתי.
• התאגדות משותפת לשם השגת עבודה חקלאית ומאבק על 'כיבוש העבודה העברית' במושבות.
• הצורך להגדיר במשותף את ערכי היסוד החברתיים והלאומיים, שהיו משותפים לפועלי העליה השניה.

'הפועל הצעיר'

אגודות הפועלים שהוקמו על-ידי עולי העליה הראשונה לא תאמו לצורכיהם של עולי העליה השניה, שכן הן נועדו בעיקרן לשמש כמסגרת לשם התיישבות חקלאית, בעזרתה של יק"א. עולי העלייה השניה, שביקרו את שיטת ההתיישבות הפילנטרופית, כמעודדת השחתה של המתיישבים במסגרתה, לא יכלו להזדהות עמן.

אסיפה ראשונה של פועלי העליה השניה התכנסה ביולי 1905 בפתח-תקוה. ההשתתפו בה בין 30 ל- 40 פועלים, בין הדוברים היו שלמה לבקוביץ (לביא), רפאל סברדלוב, שלמה צמח ואליעזר שוחט. הדוברים הציעו לפועלים להקים עבור עצמם הסתדרות פועלים שתנהיג את המאבק לכיבוש העבודה וכן תפעל לרווחתם של הפועלים באמצעות הקמת מטבחי פועלים, השגת עזרה רפואית וכן הקמת לשכות עבודה במושבות. הצעה זו התקבלה והוחלט כי שמה של ההסתדרות החדשה יקרא: הסתדרות הפועלים הצעירים בארץ-ישראל . אגודות נוספות הוקמו בהמשך במושבות נוספות. בסוכות תרס"ו (1905) התקיימה אסיפה כללית של אגודות הפועלים הצעירים מפתח-תקוה, ראשון לציון, רחובות ונס-ציונה. אסיפה זו דנה שוב בשמה של האגודה וכן בתכניה העתידיים לבסוף הוחלט לקרוא לאגודה הארצית 'הסתדרות הפועל הצעיר' . אסיפה זו נחשבת לאסיפת היסוד של 'הפועל הצעיר'. בעקבותיה הוקם ביפו 'משרד מודיעין' (שנועד בעיקרו לספק מידע ראשוני לעולים המגיעים ארצה) וכן 'לשכה מרכזית לחיפוש עבודה' (שנועדה לאתר במרוכז מקומות תעסוקה לפועלים).

בשנה זו נוסחו גם מטרותיה של 'הפועל הצעיר'. תכניותיה של 'הפועל הצעיר' היו מעשיות, ולא דנו בהשקפות עולם או בתאוריות חברתיות ולאומיות. עמדותיו של 'הפועל הצעיר' שללו את השקפות העולם המבוססות על אמונה בעיקרון 'מלחמת המעמדות', שאפיינו את החשיבה הסוציאליסטית-מרקסיסטית ואת תורת ברוכוב בפרט. בארץ-ישראל, כך גרסו מנהיגי 'הפועל הצעיר' אין מקום לדבר כלל על מלחמת מעמדות, שכן כלכלתה הינה בלתי מפותחת ועדיין לא קיימים בה כלל מעמדות חברתיים מבוססים. יתר על-כן, כך גרסו, הגורם העיקרי העתיד לפעול למען פיתוחה העתידי של הארץ הן מבחינה כלכלית והן מבחינה תרבותית וחברתית הוא ציבור הפועלים היהודי. עשייתו ועבודתו העצמית הן שיקנו לו את הנהגת היישוב היהודי בארץ, על-כן אין העקרון המעמדי מתאים כלל למציאות החיים בארץ.

עמדות אלו של ראשי 'הפועל הצעיר' לא התקבלו על דעתם של חלק מן הפועלים, שדרש כי יתלווה להן גם ניסוח השקפת עולם ועמדות אידיאולוגיות. עולים אלו, שהיו קשורים בעברם למפלגת פועלי ציון והיו בעלי השקפת עולם סוציאליסטית-מרקסיסטית לא הצטרפו למסגרת החדשה והקימו עבור עצמם את 'מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטים פועלי ציון' (ראו בהמשך).

בשנת 1907, במסגרת האסיפה השלישית של 'הפועל הצעיר' הוחלט על הוצאתו לאור של עיתון בשם 'הפועל הצעיר', בעריכתו של יוסף אהרונוביץ. בשנה זו נשלחו לראשונה צירי 'הפועל הצעיר', יוסף אהרונוביץ ואליעזר שוחט לקונגרס הציוני השמיני בהאג.

כישלון המאמצים לשינוי משטר העבודה בארץ גרם למשבר פנימי ב'הפועל הצעיר'. רבים מן העולים שנקלעו לכלל יאוש בהתמודדותם עם התנאים בארץ בחרו לעזוב. אחרים, בהם גם הנהגת 'הפועל הצעיר' התמודדו עם המשבר בשתי דרכים עיקריות:

האחת - באמצעות התאמתם של הרעיונות הראשוניים למציאות החיים. רעיון העבודה הוגדר לא רק כמשימה ציונית חלוצית, אלא הועמק, בהשפעתו של א.ד.גורדון והוגדר כתוכן חיים שלם, הנשען על שאיפת האדם לחזור וליצור את הקשר עם הטבע ועם האדמה - ובאמצעותם עם עצמו וחברתו.

השניה - באמצעות הגדרת מטרות חלופיות - פניה אל הדרך של התיישבות עצמית. בועידת 1908 הוצע לחברי 'הפועל הצעיר' להתאגד לחבורות המיועדות להתיישבות, אך מרביתם של החברים בחרו עדיין לדבוק בעיקרון 'כיבוש העבודה' . מציאות החיים פעלה בהדרגה לשינוי היעדים, וכך בשנת 1910 קיבלה על עצמה קבוצת פועלים ראשונה, אשר מרבית חבריה השתייכו ל'פועל הצעיר' את עיבוד אדמות אום ג'וני. קבוצה זו החליטה בהמשך לעבור להתיישבות קבע שיתופית במקום והקימה את אם הקבוצות דגניה.

'פועלי ציון' בארץ ישראל

במקביל להקמתה של מפלגת 'הפועל הצעיר' החלה להתארגן מפלגת 'פועלי ציון' בארץ ישראל. 'פועלי ציון' בארץ ראו עצמם בתחילה כממשיכי מסורת מפלגתם ברוסיה והיו קשורים בתנועת 'פועלי ציון' העולמית ובאידיאולוגיה הסוציאליסטית - מרקסיסטית.

על פועלי ציון ברוסיה ראו - בפרק העוסק בציונות הסוציאליסטית.

תולדות מפלגת 'פועלי ציון' בארץ-ישראל הנן במידה מרובה תולדות השתחררותם מן התיאוריות של מפלגת האם, שנוסחו ברוסיה ומזרח אירופה, בהתאם למצב החברתי והכלכלי ששרר בארצות אלו. המפלגה הארצישראלית התאימה והוסיפה על העקרונות הללו את השקפותיה, שנקבעו מתוך הכרתה של מציאות החיים הארצישראלית.

בסוף שנת 1905 הגיעה לארץ קבוצה שהשתייכה ל'פועלי ציון' בהומל. קבוצה זו נאלצה לעזוב את רוסיה לאחר שחבריה זוהו כפעילים בארגון ההגנה העצמית בעיר, בעת הפרעות שפרצו בה באוקטובר 1905. חברים אלו היו קרובים בהשקפותיהם לסויאליזם המרקסיסטי, ונודעה להם השפעה מרובה על חברי 'פועלי ציון' שהיו בארץ באותה עת. בסוכות שנת 1906 התכנסו חברי המפלגה ביפו ובחרו בועדה מצומצמת, בת עשרה חברים לשם ניסוח תכנית המפלגה. תוכנית זו כונתה 'פלטפורמת רמלה' (על שם מקום כינוסם של החברים).

תכנית זו הושפעה מהתיאוריה של ברוכוב. היא אף פותחת בנוסח הקרוב לפתיח של המניפסט הקומוניסטי שכתבו מרקס ואנגלס, אף כי בהמשך ניתנת בה פרשנות ברוח ברוכוב. עיקרה: הארץ עתידה להבנות על-ידי הקפיטליסטים, אך אלו יהיו זקוקים לפועלים משכילים, שיבואו מקרב הפועלים היהודים שיהגרו לארץ וינהלו בה את מלחמת המעמדות להטבת תנאי חייהם. בכך ביקשו המנסחים גם להתמודד עם הרצון ל'כיבוש העבודה העברית', שנמצא סותר באופן עקרוני את התיאוריה הסוציאליסטית. התכנית אושרה בשנת 1907 ולאחריה נבחר ועד מרכזי למפלגה, שכלל את ישראל שוחט ודוד בן גוריון, אליהם הצטרף בהמשך גם יצחק בן צבי.

ניתן להבחין בשלושה שלבים עיקריים שאפיינו את התפתחותה של המפלגה בארץ:

• העתקת הדגש הרעיוני מ'מלחמת המעמדות' למאבק לעבודה עברית.
• מעבר מתמיכה בשימוש בשפת היידיש למאבק על השפה העברית.
• מעבר משלילת התיישבות הפועלים למאבק על הקמתה של התיישבות עובדת.

כבר בועידתה השניה של המפלגה בארץ, בשבועות 1907 התגלעו חילוקי דיעות ראשונים בתוכה. היו שטענו כי על המפלגה לבדל עצמה ממפלגת האם הרוסית, להקדיש את עיקר פעילותה לקליטת העולים וסידורם ולנהל את פעילותה ופרסומיה בעברית בלבד. אחרים ביקשו לשמור על הקשר עם המפלגה ברוסיה, במקביל לטיפול בבעיות המקומיות, וכן ראו בשאלת השפה בעיה מקומית שאינה עקרונית, כלומר חברים אלו לא שללו את השימוש בשפת היידיש, כפי שנהוג היה במפלגת האם. בנוסף החליטה המפלגה לפנות לקונגרס הציוני בדרישה להתחיל בעבודה שיטתית במטרה ליצור תנאים לעלית יהודים רחבה ולהתיישבותם בארץ. כמוכן הוחלט על הוצאת עיתון מפלגתי, בשם: 'דער אנפאנג'(ההתחלה), שיצא בשפת יידיש. עיתון זה נדפס רק פעמיים במהלך שנת 1907.

במהלך השנים הבאות הלכה המפלגה והתרחקה מן העקרונות שנוסחו ב'פלטפורמה הרמלאית' ובחוזר של מרכז המפלגה שנדפס בשנת 1909 כבר הביעה ההנהגה הסתייגות מן 'הפלטפורמה הרמלאית'. בניגוד למפלגת 'פועלי ציון' הרוסית, שהחליטה שלא להשתתף בקונגרס הציוני באותה שנה החליטה המפלגה בארץ-ישראל להשתתף בו.

עמדות המפלגה בנושא השפה השתנו אף הן. כבר בוועידתה השלישית של המפלגה, בשנת 1907 עלתה שאלת השפה לדיון. מצדדי המשך השימוש ביידיש טענו כי מרבית הפועלים בארץ אינם דוברי עברית עדיין ואף לא יוכלו לקרוא עיתון בשפה זו, לעומתם טענו המצדדים כי קיבוץ הגלויות העתיד להתרחש בארץ מצריך מעבר לשפת דיבור משותפת לכלל, שפה בעלת משמעות לאומית ותרבותית משותפת: עברית.

בשנת 1910 הוחלט על ניהול כלל פעולותיה של מפלגת 'פועלי ציון' בארץ בעברית. כתוצאה מן ההחלטה הזו החלה המפלגה לפרסם בשנת 1910 את עיתונה 'האחדות, עיתון לעניני פועלים והמוני העם בארץ ישראל' יוצא לאור על-ידי מפלגת הפועלים העבריים הסוציאל-דימוקרתים [כך במקור] בארץ-ישראל 'פועלי ציון'.

עמדותיה של המפלגה בנושא 'כיבוש העבודה' השתנו אף הן בחלוף שנים מועטות להקמתה: בתחילה סברו 'פועלי ציון' כי קליטתם של הפועלים היהודיים במשק הארצישראלי תתרחש מאליה, הן משום שיביאו עימם ידע חקלאי מתקדם והן משום שיחשבו למועדפים על-ידי מעסיקיהם היהודיים. הנחות אלו התבררו עד מהרה כבלתי מבוססות ואף מוטעות. בפועל נאלצו הפועלים החדשים להתחרות על מקומות העבודה עם פועלים ערבים, שהועדפו על-פניהם ברבים מן המקרים. הצורך להאבק על עבודה עברית, שנבע הן מעמדות עקרוניות והן מכורח המציאות עמד בסתירה להנחות היסוד של מפלגת האם הרוסית, שחתרה ליצירת סולידריות בין-פועלית ללא קשר ללאום.

נימוקם של חברי 'פועלי ציון' בארץ לשינוי עמדתם בנושא זה היתה כי במשק הערבי בארץ אין כל מקום לעבודה יהודית, בעוד שבמשק היהודי ניתנת עבודה לערבים. כתוצאה מכך ניטלת מן הפועל היהודי זכות הקיום שלו (בהעדר אלטרנטיבה חלופית להעסקה) ועל כן - זכותו להיאבק לשם קיומה של עבודה עברית.

כישלון המאבק ל'כיבוש העבודה' הוביל לשינוי רעיוני גם ביחסם של חברי 'פועלי ציון' לרעיון ההתיישבות העצמית של פועלים. בהדרגה הגיע ציבור זה למסקנה כי על הפועלים עצמם ליצור את מקורות פרנסתם, בהתאם לעקרונותיהם (עבודה עצמית, לא נצלנית, עברית) ולא להתבסס על תלות במעסיקים חיצוניים. אל מסקנות אלו חברה גם ההכרה כי לשם השגתן של מטרות לאומיות רחוקות טווח, על ציבור הפועלים היהודי לשאוף להתיישבות עצמית וחקלאית, שתשמש הן כבסיס כלכלי עתידי ליישוב היהודי המתרחב והן תאפשר קליטה עתידית של פועלים נוספים.

במהלך שבע שנותיה הראשונות של מפלגת 'פועלי ציון' בארץ הספיקו מנהיגיה לייחד עצמם רעיונית ומעשית: חברי המפלגה החליטו על מעבר משפת היידיש לעברית, על מעבר משלילת רעיון 'כיבוש העבודה' לחיובו, ועל מעבר מתמיכה ברעיון מלחמת המעמדות למעבר להתיישבות לאומית. במערכת היישוב היהודי בארץ הפכה המפלגה לכח מדיני משפיע. חבריה היו בין מקימי ארגוני ההגנה הראשונים (בר גיורא והשומר) ומנהיגיה השתלבו בהמשך בראש הנהגת ציבור הפועלים.

לקריאה נוספת: אתר תנועת העבודה בארץ ישראל

לחלקים נוספים של המאמר:
עליה שניה : מבוא - גורמי משיכה ודחף
עליה שניה : רקע כללי - באירופה ובא"י
עליה שניה : תנועת העבודה בעלייה השניה
עליה שניה : א.ד.גורדון ורעיונות העליה השניה
עליה שניה : מפלגות הפועלים (פריט זה)
עליה שניה : הסתדרויות הפועלים בעלייה השניה