פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

אחת הפרשות החמורות ביותר של גזל רכוש קורבנות השואה התרחשה בבריטניה. חומרת הפרשה נובעת מצירופן של שתי עובדות, שכל אחת מהן קשה בפני עצמה: העובדה שמדובר בבריטניה, מנהיגת העולם החופשי במאבקו נגד הנאציזם; והעובדה שלאחר השואה בריטניה השתמשה ברכוש היהודי לצרכיה.

הרכוש היהודי שבו מדובר הגיע לבריטניה מארצות רבות באירופה בשנות ה- 20 וה- 30. חלק ממנו עשה דרכו לממלכה המאוחדת במסגרת פעילות עסקית שגרתית; חלק אחר נועד לממן לימודים של בני משפחה בבריטניה; וחלק הועבר במיוחד כדי לאפשר לבעליו לפתוח בחיים חדשים, אם וכאשר יוכל להגר לבריטניה. כמו ברוב מקרי הרכוש היהודי השדוד, גם כאן לא ניתן לדעת את מלוא שיעורו. עם זאת, ברוב החשבונות שהתגלו עד כה הופקדו אלפי ורבבות ליש"ט, השווים כיום פי 25- 30 מערכם בעת ההפקדה. לכן, גם בהערכה הזהירה ביותר, מדובר כיום בעשרות מיליוני ליש"ט.

בה במידה, לא ידוע כמה יהודים הפקידו רכוש בבריטניה. ודאי שמספרם היה נמוך ממספר המפקידים בשוויץ, שהייתה המדינה המועדפת להפקדות כאלו הן בשל מיקומה הנוח בלב אירופה והן בשל הסודיות הבנקאית הידועה. מכל מקום, אין ספק שמספרם בבריטניה לא היה מבוטל. במקומות שבהם קיימות רשימות של בעלי רכוש ממדינות זרות - בעיקר רשימות של כספות שנפרצו בידי השלטונות הבריטיים - מהווים בעלי השמות היהודיים שליש עד מחצית מכלל המפקידים.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הקים משרד המסחר הבריטי את מחלקת "הנאמן לרכוש אויב" (Custodian of Enemy Property). תפקידה של מחלקה זו היה לתפוס את רכוש האויב (ממשלתי ופרטי כאחד) בבריטניה ולמנוע את השימוש בו למימון המאמץ המלחמתי של מדינות הציר. תחילה תפס הנאמן את רכושן של גרמניה ואיטליה ואת רכוש אזרחיהן. לאחר מכן הורחבה פעילותו גם לגרורותיה של גרמניה - הונגריה, בולגריה ורומניה - וליפן, עם פרוץ המלחמה בינה לבין בריטניה. כמו כן, תפס הנאמן את רכושם של אזרחי המדינות הכבושות, כדי למנוע מברלין לתבוע את הבעלות עליו ולקבלו לידיה.

בסך הכול תפסה ממשלת בריטניה מ- 220,000 יחידים, חברות וממשלות רכוש בשווי נומינלי של 350 מיליון ליש"ט, שהם 8.75 מיליארד ליש"ט בערכים ריאליים. יש לזכור, שחלק ניכר מרכוש זה שייך למדינות, ומניתוח הנתונים שהתפרסמו לאחרונה ניתן להניח, שלא יותר מ- 100מיליון ליש"ט (2.5 מיליארד ליש"ט בערכים ריאליים) השתייכו ליחידים - עדיין סכום ענק.

כל עוד נמשכה המלחמה, היה גורלו של הרכוש ידוע: הוא נותר בידי הנאמן, שלא נגע בו, אך באותה מידה לא אפשר לבעליו לגעת בו. בשל המצב הכלכלי הקשה ששרר בבריטניה לאחר המלחמה התגבשה בממשלתה הדעה, שיש מקום להשתמש ברכוש האויב כדי לפצות את בריטניה על הנזקים שנגרמו לה. נזקים אלו נחלקו לשניים: נזקי מלחמה למדינה ולאזרחיה, ותביעות טרום - מלחמתיות שהיו לאזרחים וחברות מבריטניה נגד מדינות האויב לשעבר. הרכוש המוחרם נועד לשמש כפיצוי על הנזקים שנגרמו לאזרחים ולחברות בריטיים. לגבי רכוש בעלות הברית (לרבות המדינות הכבושות) ואזרחיהן, היה ברור שהוא יוחזר; הבעיות נגעו לרכושם של מי שהתגורר במדינות האויב לשעבר.

הרכוש בגרמניה היה כמובן רכושו של האויב. אך מה בנוגע ליהודים שנרדפו בידי הממשלה הנאצית? מקס הירשפלד, ניצול מחנה הריכוז טרזיינשטט, ביקש לקבל את רכושו של אחיו הרמן, שנרצח באושוויץ. לאחר שנים אחדות של התכתבות, קיבל הירשפלד רק את השעון שהעניקו הוא ואחיו לאביהם, ועליו הקדשה ברורה שהעידה על בעליו. לגבי שאר הרכוש - בשווי עשרות אלפי דולרים - תחילה טענו הפקידים הבריטים, כי אינם מצליחים לאתרו. לאחר מכן טענו, כי גם אם יאותר רכוש כזה - מדובר ברכוש אויב שאין להחזירו. העובדה שה"אויב" נרצח באושוויץ בשל היותו יהודי לא שינתה דבר.

הסכמי השלום שנחתמו באמצע שנות ה- 40 בין בריטניה לבין רומניה, הונגריה ובולגריה קבעו, כי ממשלת הוד מלכותו רשאית ליטול לעצמה את רכושם של אזרחי אותן מדינות שנותר בתחומה. רכוש זה יוכל להימכר, והתמורה תשמש לכיסוי תביעותיהם של נושים בריטים, אשר נוצרו עוד לפני מלחמת העולם השנייה. ממשלות הונגריה, בולגריה ורומניה התחייבו מצדן לפצות את אזרחיהן שרכושם יוחרם. בשל המצב הכלכלי הקשה של אותן מדינות באותן שנים שמשטרן הקומוניסטי שלא כיבד את זכויות קניין הפרט, נותרה התחייבות זו מן השפה ולחוץ בלבד.

יש לומר, שמבחינה משפטית אלו הסכמים חוקיים לחלוטין. פורמלית, מה שנעשה היה כך: ממשלה של מדינת אויב לשעבר נטלה לעצמה את רכוש אזרחיה שהופקד בבריטניה, שכן ממשלה רשאית להפקיע כל רכוש אחר. אותה ממשלה התחייבה לפצות את הבעלים - שוב, כמקובל בכל מדינה בעולם. את הרכוש המופקע עצמו אותה ממשלה העניקה פורמלית לממשלת בריטניה. זו האחרונה העבירה את הרכוש לאזרחים בריטים. הללו בתורם נמנעו מלתבוע את ממשלת האויב לשעבר, בגין חובות שלה ושל תושביה.

מבחינה כלכלית לא היה לכאורה היגיון בתנועה הסיבובית הזו: מה משנה לממשלת הונגריה, למשל, אם היא מפצה ישירות את התובעים הבריטים, או שעליה לפצות את אזרחיה שרכושם נתפס? אלא שכאן נכנס לתמונה המצב העובדתי באותן שנים. ממשלות בריטניה ומדינות האויב כאחת ידעו היטב, שחלק מן הרכוש לעולם לא ייתבע, שכן בעליו נרצחו. במקרה והרכוש ייתבע בכל זאת, לא יהססו הממשלות הקומוניסטיות להודיע שהוא פשוט הולאם; אולי יציעו פיצוי חלקי שייפרס על פני שנים רבות, ואולי לא יציעו פיצוי כלל.

השאלה במקרה שלפנינו, אינה, אם כן, משפטית אלא מוסרית. במאות המסמכים הבריטיים, שקרא כותב שורות אלו אין סימן לכך שבזמן כלשהו העלה איזה פקיד בריטי נימוק מוסרי כלשהו. אין ולו רמז לכך שאחד מפקידי ממשלת הוד מלכותו קם ואמר: אנו עושים עוול למי שסבלו סבל איום כל כך, הבה ונחזיר להם מעט מרכושם ונמצא דרכים אחרות להסדיר את הבעיות הכספיות שלנו. להיפך: המסמכים הבריטיים בני התקופה מצטיינים בקור ביורוקרטי עז, באנוכיות גמורה ובאטימות מוחלטת לעברם הקשה כל כך של קורבנות השואה.

עם זאת היה לבריטניה ברור, שלא כל גרמני, בולגרי, הונגרי או רומני היה "אויב" (לגבי איטליה נעשו הסדרים אחרים, בשל חשיבותה, כבר בשנות ה- 40 לברית המערבית). המקרה של הירשפלד היה יוצא דופן; הפקידים הבריטים הבינו בדרך כלל שיהודי שנרדף בידי הנאצים אינו יכול להיחשב לאויבה של בריטניה - אך השאלה לא הייתה ההכרה הרשמית אלא משמעותה המעשית. הכרה זו הייתה נחלתן של כל בעלות הברית, שכבר בשנת 1946 קבעו חמישה כללים שיאפשרו לשחרר את רכושם של אזרחי אויב לשעבר שנתפס באותן מדינות. כל הכללים היו צריכים להתמלא כדי לאפשר את שחרור הרכוש:

1. על התובעים להוכיח, כי חירותם נשללה מהם על פי חוק, הכרזה או תקנה אשר הפלו קבוצות דתיות, גזעיות או ארגונים אחרים.
2. עליהם להוכיח, כי לא נהנו מזכויות אזרח מלאות בארץ האויב שהתגוררו בה, במועד כלשהו בין 1 בספטמבר 1939 לבין ביטולו של החוק, ההכרזה או התקנה המפלים.
3. בעלי הרכוש עזבו את ארץ האויב, או מתכוננים לעשות זאת בתוך פרק זמן סביר, כדי לקבוע את מקום מגוריהם הקבוע מחוץ לארץ האויב.
4. בעלי הרכוש לא היו בלתי נאמנים למטרות בעלות הברית בזמן המלחמה.
5. המקרה מצדיק שיקול אוהד.

במקרים שבהם היורשים הם אלו שפנו בבקשה לקבל את הרכוש, קבע משרד המסחר הבריטי כללים משלו, ואלו הם:

1. המוריש עצמו עמד בכללים 1 ו - 2 שצוינו לעיל.
2. מותו של המוריש התרחש לפני תום פעולות האיבה בארץ האויב בה התגורר.
3. היורשים מתגוררים, או מתכוונים להתגורר, מחוץ לארץ האויב.

הבעיה הגדולה, כאמור, לא הייתה בכללים עצמם, אלא באופן שבו יושמו; ובריטניה יישמה כללים אלה בצורה מחמירה ביותר, הרבה יותר מכל מדינה אחרת. הפקידים הבריטים עצמם הודו בכך, כאשר השוו מדי פעם את מדיניותם לזו של מדינות אחרות, ובעיקר לזו של ארצות הברית.

הסעיף הבעייתי המרכזי היה זה שדרש להוכיח "שלילת חירות": מה משמעותו של מונח זה? כיצד מוכיחים את הטענה בדבר שלילת חירות? הפרשנות הבריטית המקורית הייתה מצומצמת ביותר: לדעת פקידי ווייטהול רק מי שנאסר במחנה ריכוז או בבית סוהר מוכר נחשב למי שחירותו נשללה. נציגי הקונגרס היהודי העולמי והארגון היציג העיקרי של יהודי בריטניה, Board of Deputies, ניסו במשך שנים לשכנע את ממשלת בריטניה להרחיב את האינטרפרטציה של המושג "שלילת חירות". הנציגים ניסו להסביר, שגם מאסר במחנה עבודה ובגטו היה בגדר שלילת חירות, וכך גם עבודות כפייה ללא מאסר רשמי.

בדרך כלל עלו מאמצים אלו בתוהו. לדעת ממשלת הוד מלכותו, מי שגווע ברעב או במגפות בגטו ורשה לא היה קורבן לשלילת חירות, ויורשיו לא היו זכאים לקבל את רכושו. גם עובדי כפייה בתשלובת אושוויץ לא נחשבו למשוללי חירות, וגם הם היו צפויים לתשובה שלילית אם היו מבקשים את רכושם. מי שטען שחירותו נשללה נדרש להציג תצהירים בשבועה ועדויות היסטוריוגרפיות אובייקטיביות שיתמכו בטענתו.

תיקי הנאמן לרכוש אויב, בארכיון המדינה בלונדון, דחוסים בעשרות מקרים המדגימים את השלכותיה של הקשיחות שהפגינה בריטניה. דן ישענו, מנהיג ציוני ברומניה, נאסר בידי הקומוניסטים שנים אחדות לאחר ששוחרר ממחנות הריכוז הנאציים. לאחר שחרורו מן המאסר הצליחו ישענו ורעייתו קלרה להימלט לאוסטריה ומשם עלו ארצה. במשך שש שנים ניהלו השניים מאבק עם פקידי ממשלת בריטניה, בניסיון לקבל כמה מאות ליש"ט שהיו בבעלותם. באחד ממכתביו התפרץ ישענו וזעק: "מדוע עלי לסבול כל כך מידי בריטניה, אחרי מה שעבר עלי מידי הנאצים והקומוניסטים?" התשובה הבריטית הייתה קרה, והוא נדרש להביא עוד מסמכים ועוד הוכחות לסבל שעבר עליו.

פונים אחרים ניסו לפרוט על רגשי החמלה של הפקידים. בכמה מקרים נאמר במפורש, כי הרכוש שנתפס בבריטניה הוא כמעט כל מה שנותר לאותם ניצולים, והם זקוקים לו נואשות כדי לפתוח מחדש - בגיל מבוגר, בבריאות לקויה ולאחר תלאות כה רבות - בחיים חדשים. אחד הפונים לא היסס לומר: "אנא, רחמו עלינו". באף לא אחד מן המקרים יש תיעוד המלמד על כך שפניות אלו - המעוררות חלחלה אפילו כיום - זכו להתייחסות המתאימה.

מסמך מאיר עיניים במיוחד נכתב באוגוסט 1949. למעשה, אין זה מסמך אלא מלה אחת בלבד, המסגירה יותר מעשרות מסמכים ארוכים את מידת המוסר של פקידי המחלקה. עו"ד פ"ר ביננפלד מן הקונגרס היהודי העולמי בלונדון כתב למחלקת הנאמן וטען, שאין זה ראוי שמדינה כלשהי תרוויח מאסונו של העם היהודי. אחד מפקידי המחלקה - כנראה מנהלה או סגנו - הוסיף מלה אחת בכתב יד בשולי מכתבו של ביננפלד: "רודפת". כעת נאמר כביכול במכתב: "אין זה מן הראוי שממשלה רודפת כלשהי תיהנה מן האסון". אך מכיוון שבריטניה לא רדפה את יהודי אירופה, היא רשאית ליהנות מפירות רצח העם.

המסמכים הבריטיים מגלים בבירור מדוע נקטה בריטניה מדיניות כה קשוחה וחסרת הגינות. הפקידים אמרו בגלוי, כי הם חוששים שאינטרפרטציה רחבה יותר של המונח "שלילת חירות" תביא לכך שהם ייאלצו להיענות לרוב הבקשות להשבת רכוש, וכך לא יישאר די כסף כדי לפצות את הנושים הבריטיים. אם זה ייעשה, כתב פקיד בכיר בשלהי שנות ה- 40 , "תיערך התקפה כבדה על נכסינו" - "נכסינו", ולא נכסיהם של קורבנות השואה.

בעיה נוספת, אם כי חמורה פחות, הייתה הדרישה שבעלי הרכוש יתגוררו בעת הגשת התביעה מחוץ לארץ האויב לשעבר או שיוכיחו שבכוונתם להגר מאותה מדינה. תנאי זה מנע מיהודים רבים, שהתגוררו מעבר למסך הברזל, לקבל חזרה את רכושם. העובדה שהבעלים רצו עד מאוד לעזוב את ארצותיהם, אך הפכו לשבויי המלחמה הקרה, לא שינתה דבר מבחינת הבריטים.

בעיה בולטת שלישית נגעה למקרים שבהם נפטר בעל הרכוש. לכל אורך הדרך דרשה בריטניה להוכיח, כי מותו היה תוצאה ישירה של הרדיפות שעבר. ההקלה היחידה שניתנה בסעיף זה הייתה דחיית תאריך הפטירה האחרון שהבריטים היו מוכנים להכיר בו כקשור למוראות השואה. בסיומו של מאבק ממושך נקבעה אמצע שנת 1947 כתאריך אחרון, אך עדיין היה צורך להוכיח, שניצול שואה שמת מתשישות גופנית ונפשית שנתיים לאחר שחרורו אכן היה קורבן נוסף של היטלר.

עם זאת, לא יהיה נכון לומר, שבריטניה לא השיבה כלל את הרכוש. היו לא מעט מקרים שבהם הוחזר הרכוש המופקע, אך זאת רק לאחר שנים רבות של מאבקים שניהלו בעליו, לעתים בגיבוי הארגונים היהודיים או ממשלת ישראל, אך לרוב בכוחות עצמם. בשנים אלו איבד הרכוש עשרות אחוזים (בדרך כלל יותר מ- 50%) משוויו, בשל האינפלציה בבריטניה. החוק אמנם חייב את ממשלת הוד מלכותו לשלם ריבית של 0.75% לשנה על הרכוש, אך הדבר לא נעשה. לעומת זאת, במקרים רבים גבה הנאמן עמלה של 2% משווי הרכוש בטרם החזיר אותו. בכל מקרה הוגדרה ההשבה כ"אקס גרציה" - "לפנים משורת הדין" - מונח פוגע ומשפיל בפני עצמו, כאילו ניתנה לבעלים נדבה שאינה מגיעה להם.

במקביל לניסיונות להגמיש את הכללים שהסדירו את החזרת הרכוש ניסו נציגי הארגונים היהודיים לשכנע את הממשלה להפנות רכוש ללא יורשים של קורבנות השואה לטובת שיקומם של פליטי המלחמה, כפי שקבעו כל בעלות הברית (למעט ברית המועצות), ובהן בריטניה, בהסכמים בין לאומיים משנת 1946. אלא שלבריטניה לא הייתה כל כוונה להיענות לבקשה זו, שכן כך הייתה מפחיתה את הסכומים שנועדו לתשלום לאזרחיה. רק בשנת 1956 הוחלט להקים קרן צדקה ששוויה 250,000 ליש"ט, מכספים גרמניים שנותרו ממילא ללא שימוש לאחר התשלום לנושים, ורוב הכסף הופנה לארגונים יהודיים.

פרשת הרכוש היהודי בבריטניה נחשפה בעיתון הישראלי "גלובס" ביוני 1997, ובעקבות פרסום זה הורתה ממשלת בריטניה להיסטוריונים של משרד החוץ לחקור את הנושא. בספטמבר 1997, בעוד ההיסטוריונים עוסקים בהכנת מחקרם, פורסם דין וחשבון בעניין "הקרן ללימודי שואה" בראשותו של הלורד גרוויל ג'אנר, שאישר את ממצאי התחקיר העיתונאי. ועדת הכנסת להשבת הרכוש היהודי דנה בנושא כבר ביולי 1997, ויושב ראש הוועדה, ח"כ אברהם הירשזון, דרש שוב ושוב משגרירות בריטניה בישראל לדווח לו על התקדמות הטיפול. ג'אנר מצדו העלה את הנושא בבית הלורדים, וממשלת בריטניה ספגה ביקורת נוקבת על מדיניותה בעבר ועל הסחבת בהווה.

דוח ממשלת בריטניה פורסם באפריל 1998. אף שאישר את הממצאים שהועלו, נותרו כמה שאלות מפתח ללא מענה. המרכזית שבהן הייתה הקביעה, שמתוך 220,000 תיקים של החרמת הרכוש נותרו רק 25,000; כל התיקים שתיעדו מקרים שיושבו, טענה לונדון, הושמדו. טענה זו תמוהה לנוכח העובדה, שארכיונים שומרים רשימות ביעור של תיקים שהושמדו. בריטניה טוענת, שאין היא יכולה לשחזר כיום את רשימת בעלי הרכוש. עובדה תמוהה נוספת היא, שהנאמן לא השאיר בידיו - לפי הגרסה הרשמית - אפילו את האישורים שנתקבלו מבעלי הרכוש המוחזר, על כך שקיבלו את כספם ואין להם תביעות נוספות. בארכיון בלונדון דווקא מצויים תיקים שהטיפול בהם הסתיים, אך הם לא הושמדו.

בעיה נוספת בתחקיר הממשלתי היא התעלמותו מן ההיבטים המוסריים של הפרשה. כפי שכבר נאמר, היבטים אלה מטילים צל כבד על התנהגותה של בריטניה. הדין וחשבון מעלה את השאלה מדוע לא שיחק המוסר תפקיד כלשהו במדיניות בנושא זה.

בעקבות פרסום הדין וחשבון הודיעה שרת המסחר והתעשייה דאז, מרגרט בקט, כי משרדה יקציב 2 מיליוני ליש"ט לצורך בדיקה נוספת של הדוח ולצורך קביעת מנגנון לפיצוי בעלי התביעות המבוססות. הודעה זו הייתה בגדר שינוי של הרגע האחרון בתגובת הממשלה על הדין וחשבון, שכן 48 שעות לפני פרסומו עוד תכננה בקט להקציב אותם 2 מיליוני ליש"ט כתרומה לארגונים המסייעים לניצולים, ובכך לנסות לסגור את העניין. רק ההכרה בכך שדעת הקהל, בבריטניה ומחוצה לה, לא תשלים עם צעדים כאלו, הביאו את בקט להחליט על מסלול שונה.

גם המסלול שנקבע אינו מבטיח דבר באופן מעשי. ממשלת בריטניה, כאמור, מדברת על מנגנון "לפיצוי בעלי התביעות המבוססות" - מונח שאינו ברור כלל ועיקר. האם היורשים יידרשו להגיש תעודות פטירה של קורבנות שואה - דרישה בלתי אפשרית; האם יידרשו להוכיח שהם היורשים היחידים - עוד משימה קשה מאוד בנסיבות השואה. כיצד יוכל אדם לדעת אם לקרובו היה רכוש שהוחרם, אם 90% מהתיקים אינם קיימים? ומה משמעותו של מנגנון כזה, כאשר באותה נשימה אומרת בריטניה, כי אין לה מחויבות חוקית להחזיר את הרכוש, וכי על התובעים לפנות לממשלות הונגריה, בולגריה ורומניה?

בחודש יולי 1998 מינתה ממשלת בריטניה את הלורד ארצ'ר, פוליטיקאי ותיק ממפלגת הלייבור השלטת, אשר הביע עמדה פרו - יהודית נלהבת בדיון בבית הלורדים על הפרשה, לבדוק את הדוח ולהמליץ על הדרך להמשך הטיפול. לעבודתו של ארצ'ר לא נקבעה מסגרת זמן, וסימני השאלה בנושא מרובים. העולם עודנו ממתין לראות, האם המדינה שהנהיגה את המאבק במפלצת ההיטלראית, תעשה צדק - גם אם באיחור רב - עם יורשי קורבנות השואה, שאת רכושם נטלה לעצמה.

באתר יד ושם:
מחקרים נוספים בנושא העולם והשואה
תערוכה לציון שישים שנה למשפטי נירנברג (תערוכה מקוונת)
פעילות חינוכית בנושא אנטישמיות