פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

ככה עבר כל הזמן. לי ברוך השם היה כוח והחזקתי הכל. לפעמים עבדתי בשביל עוד מישהו שלא יקבל מכות. עזרתי כמה שיכולתי לבחורים חלשים. עד שעברנו עד 1945עד שהאמריקאים באו ושחררו אותנו. אז כל אחד רץ למחסנים ששם היה אוכל שנתנו במחנה והתחילו לאכול מה שמצאו. הילדים מצאו מרגרינה ומצאו ביצים ואכלו הרבה. אחר כך פתאום קבלו כאב בטן והרבה עוד מתו למה שאכלו מרגרינות וקמח חי בלי שום דבר. אבל אני ידעתי שזה אסור לי לאכול. הלכתי וחיפשתי אפוא שהיו מונחים תפוחי אדמה. חיפשתי ומצאתי אותם ולקחתי מלא ועשיתי אש גדולה וזרקתי את התפוח אדמה באש. חיכיתי קצת זמן ותארו לכם שאכלתי כבר שהיה חצי מוכן. אכלתי וכבר לא הייתי רעב. רצתי לבלוק אפוא שהיו ילדים, קצת מבוגרים שלא יכלו לרדת מהאדמה. לכל אחד נתתי 3-4 תפוחי אדמה וככה הצלתי את החיים. רצתי עוד פעם, וזה כבר היה בשעה 8 בבוקר, והבאתי הרבה תפוחי אדמה ועוד פעם זרקתי את זה לאש, סתם זרקתי באש, עד שזה היה כבר מוכן, ועוד פעם הלכתי לצריף שלי וחילקתי, ובאמת הרבה התחילו לרדת מהמיטה, כי לא היה להם בכלל כוח לזוז. עד שאכלו כמה תפוחי אדמה. אני עזבתי אותם ורצתי כי ראיתי הרבה רוסים, גרמנים ואוקראינים, הרגו פרה וכל אחד כמה שיכול להוציא חתיכת בשר. לי לא היה סכין והיה לי חתיכת פח ועשיתי לבד את הסכין הזה. הלכתי וכמה שיכולתי חתכתי וחתכתי עד שהיתה לי חצי קופסה. רצתי בחזרה למחנה ושמתי את זה על האש ונתתי אש גדולה וזה התבשל והתבשל. תארו לכם שאכלנו בשר. היה שמח, כי חמש שנים לא ידעתי מה זה בשר ואף אחד לא ידע. גם חילקתי את זה והרבה בחורים היצלתי את החיים שלהם בגלל התפוחי אדמה.

אני הלכתי עם עוד אחד, בחור יותר צעיר ממני, והלכנו לעיר לינץ. מהמחנה לעיר היה 6 ק"מ. הלכנו ברגל. הרבה אנשים הלכו וגם אנחנו הלכנו. באמצע הדרך, לפני לינץ, הבחור הזה, שהיו קוראים לו זלמן אומר לי שכואבת לו הבטן. אמרתי לו: עוד מעט אנחנו באים לשם ואנחנו נראה. הוא כבר נופל וכבר לא יכול ללכת יותר. עד שאני הרמתי אותו ופתאום באה לי עגלה עם אחד מהמחנה ריכוז, הוא בטח לקח עגלה עם שני סוסים והוא נסע. ביקשתי ממנו ושמתי את זלמן על העגלה ואני גם קפצתי והוא לקח אותנו עד לינץ.

הגענו לעיר. שאלתי חבר'ה: אולי אתם יודעים יש רופא? אף אחד לא ידע. למה? כי הגרמנים פחדו מאתנו. הם היו בבונקרים, בדבר כזה שאנחנו לא נמצא אותם. הם ידעו שאנחנו נהרוג אותם. פתאום אני רואה כבר כל החנויות מסביב פתוחות, פוגרום פשוט. בחורים מהמחנה, מי שהיה לו כוח, רצו למכולת לקחת סחורה, שקיות סוכר וקמח. היה פוגרום שלם. אבל לא ראינו אף גרמני. כל הגרמנים היו מתחת לבונקרים. הם פחדו לצאת. תארו לכם שהבחור הזה שכב ושכב, עד שהוא אמר לי: אני הולך למות. אני שמעתי את זה, לקחתי אותו. היה חדר לא רחוק מאתנו שהיה חצי פתוח. פתחתי אותו עם מכה בדלת, שמתי אותו על המיטה ורצתי. חשבתי שאני אמצא משהו שם. מצאתי קומקום ומים ושמתי על האש. סתם בא לי לראש. אני לבד לא ידעתי מה שאני עושה. נתתי לו מים חמים לשתות. תארו לכם, הוא שתה כוס ועוד כוס, ואחרי רבע שעה הוא אמר לי: הכאבים הפסיקו. אני היצלתי את הבחור הזה. הוא היה אז בן 16 נדמה לי.

ככה השתחררנו. הוא שכב ואני רצתי. לא היה לי שכל. במקום לקחת משהו לקחתי שק סוכר ושק קמח ושמתי את זה על עגלה עם סוס אחד. כמה שרצינו היה. הגרמנים עזבו את העגלות והסוסים בחוץ. תפסתי את זה ובאתי לשם לבחור והתחלתי לעשות עוגות, גם ביצים היה לי. לא היה לי שכל לתפוס, היו חנויות של זהב, בד. אז בשביל עיגול כזה עם בד, שהיה שם 100 מטר, יכולנו לקבל הרבה הרבה דולרים. אבל לא היה לנו שכל. הייתי עוד ילד אז גם. אחר כך רק קיבלתי שכל למה לא עשיתי את זה.

היינו שם עד שהגיעו מארץ-ישראל, הבריגדה היהודית שהם נלחמו בשביל האנגלים.

אנשים פה בארץ הלכו לצבא האנגלי. הם לקחו אותנו, את כולנו על אוטו משא ולקחו אותנו ישר לאיטליה.

באיטליה היה מחנה ריכוז כזה שנתנו לנו אוכל ולשתות ובגדים והתרחצנו. שם היה הצלב האדום האמריקאי והם שמרו עלינו כמו שהיינו ילדים שלהם. ובאמת קיבלנו כל יום בבוקר לחמניה וחלב ואוכל טוב, עד שישבנו וישבנו שם, ואחר כך שלחו אותנו למקום אחר, לרומא. משם נסענו לארץ-ישראל.

לקריאה נוספת:
מעדותה של אדית אטלינגר על יום השחרור באיטליה
מזיכרונותיה של אוה שלוס על השחרור מאושוויץ-בירקנאו
מעדותה של הלפרין רות על חזרתה לשומסק, פולין, אחרי המלחמה

באתר יד ושם:
עדויות נוספות בנושא שארית הפליטה
טקס – "היכן אוכל למצוא מקום שיהיה לי בית?" – כאב השחרור וחזרה לחיים
"לחזור ולחיות" – המוזיאון החדש