| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
נחזור לאכזבתם של הניצולים בשל הופעתם המאוחרת של הארגונים היהודיים במחנות. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שכוחות בעלות-הברית סירבו להתיר לארגונים אזרחיים לפעול באזורי שליטתם, לפחות בשלושה או בארבעה החודשים הראשונים שלאחר השחרור. ולכן הגיעה המשלחת הקבועה הראשונה מטעם הג'וינט לאזור האמריקני במינכן רק ב-4 באוגוסט, 1945, ונציגי הקונגרס היהודי העולמי וארגונים אחרים - אף מאוחר יותר. הבעיה העיקרית שניצבה בפני גופים אלה, ובמיוחד בפני הג'וינט, שאנשיו היו בבחינת שליחיה של יהדות אמריקה להגשת סיוע לאחיהם בעולם, הייתה הבעיה החוקית. גופים אלה לא היו ערוכים לפעילות בלתי חוקית, וההסבר שניתן לכך בדיעבד היה, שכניסה בלתי חוקית תהיה למעשה בלתי מועילה, שכן לא יהיה ניתן היה להגיש שום עזרה משמעותית בדרך זו. ויתרה מזו, צעד כזה עלול לסכן את הפעילות החוקית שהייתה חשובה יותר לאין ערוך. ניתן לקבוע בביטחון שבכל מה שנוגע לסוכנות היהודית, לא הציע איש גישה אחרת זולת פנייה לשלטונות הצבאיים בבקשה להרשות שיגור משלחת; וזו אכן יצאה לדרכה בנובמבר 1945, לאחר שקיבלה אישור לכך. ואילו החברים הראשונים של ההגנה, שהגיעו לאירופה באופן "פרטיזני" בלא שמפקדת ההגנה תכיר בהם כבשליחים, החלו בפעולתם בהונגריה ובצ'כוסלובקיה כבר ביוני וביולי. התמונה הכוללת היא, אפוא, שאסירי המחנות שוחררו בידי חיילים לא יהודים, קיבלו טיפול טוב או גרוע מידי צבא לא יהודי, וזכו לעזרה רוחנית נפשית מידי חיילים יהודים בצבאות בעלות הברית ומן הרבנים הצבאיים וחיילי היחידות הארצישראליות. רגשות זעם עזים ותחושת התמרמרות עמוקה באים לידי ביטוי בספרות התקופה ובזכרונותיהם של ניצולי המחנות ואנשי תנועת "הבריחה" ממזרח-אירופה. מנהיגם הכריזמטי של ניצולי ברגן-בלזן, יוסל רוזנזאפט, כמו גם אבא קובנר וחבריו סברו שכשם שהניצולים הצליחו בסופו של דבר להקים קשר עם יהודי ארץ-ישראל, כך יכלו גם יהודי ארץ-ישראל להקים קשר עימם. מתוך חכמה שלאחר מעשה טענו הניצולים, ששליחים יחידים היו עשויים להושיט עזרה רוחנית-נפשית, שיכלה להיות לה השפעה מכרעת. מבחינה חומרית הייתה העזרה אפסית, שכן בפני הארגון העיקרי לא נפתחה שום דרך לכניסה בלתי חוקית רבת-היקף, לאירופה, ששוחררה זה מקרוב. יהיו העובדות האובייקטיביות אשר יהיו, ברור לחלוטין שאי הופעת הארגונים היהודיים בזירת הפעילות השאירה חותם בל יימחה על הניצולים. רגשות הזעם על העולם היהודי שנטשם היו עזים ומפעפעים. לקריאה נוספת:
באתר יד ושם:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
