פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

ש. אני לא שאלתי אותך במשך הפגישות שלנו על החיים הדתיים בגטו, כפי שאת זוכרת וחווית אותם. לפני שאנחנו נגמור את העדות הייתי רוצה שתתייחסי לזה.

ת. כפי שאת יודעת היה קשה מאוד לשמור על משהו, אבל במסגרת האסור היתה שמירה. גם השבת נשמרה, אם לא במעשה, כי היינו צריכים לצאת לעבודה, אז היא נשמרה בזיכרון, בתוך ד' אמות של הבית, עם הדלקת הנר, לא תמיד היה נר, אבל אמא הקפידה כמה שיכלה, והרבה פעמים היתה מדליקה על יד התנור את האש ומברכת. היה ויכוח, הרבה פעמים, בתוך הבית, וגם בקרב החברים בדבר אכילת בשר סוס. היו ויכוחים רבים: כן לאכול, לא לאכול. מצד אחד היתה דעת הרבנים שהודיעו שחובה לאכול, בגלל סכנת נפשות, בגלל התמותה הנוראה, אבל מצד שני גם היה קשה מאוד להתגבר על האיסור הזה, ולאכול אותו. בבית, אני זוכרת, שהיה ויכוח בין אחי ואמי, שאחי אמר לאמי: את מוכרחה לאכול, את חייבת לאכול, את חייבת לשמור על נפשך, אני יכול להתגבר בלי זה ואני לא אוכל. ואמנם כך היה. הוא לא אכל את הבשר כל הזמן. אבל היתה בעיה שניה אתי: אני לא אכלתי את הבשר עד מצב מסוים. לפתע פתאום הפסקתי לראות על עין אחת. כאילו משהו נקרע בעין, ובמקום ראייה ראיתי לנגד עיני מטלית כזו, או רשת שנקרעת. והרופא אמר אז שאני חייבת לשכב ולהשתמש בהרבה מאוד אספירין, להזיע מאוד, כדי שהעין תחזור למקומה, כאילו. ועד אז לא אכלתי את הבשר.

ש. מתי זה היה? כמה זמן?
ת. שנה לפחות לא אכלתי את הבשר. אחר כך הוא אמר: את מוכרחה. ואז אני כן אכלתי את הבשר.

ש. בהכשרה שלכם אכלתם בשר?
ת. לא.

ש. במארישין?
ת. לא קיבלנו, אני חושבת שגם לא היתה חלוקה של בשר, עד כמה שאני זוכרת. דבר בולט מאוד של מאבק - למען ההקפדה לא הייתי אומרת - אלא למען הזיכרון היה בערב פסח. לקראת פסח התעוררה השאלה: מה עושים? אין מצות ולאכול חמץ זה דבר נורא. חודש ויותר לא לקחנו את הלחם, והיתה אפשרות להמיר אותו בקמח, וקיבלנו קמח. ואת הקמח הזה, מן הקמח הזה, במרתף, ולא רק אנחנו, גם אחרים במרתפים אפו מצה. זה ברור לך שזאת לא היתה מצה כשרה, זה ברור לך שהיא לא היתה מצה של פסח, אבל היא היתה, היא לא אפשרה לנו לשכוח, או שימשה מין הדגש לשמירה על הזיכרון של חג הפסח. אלה היו דברים שעד כמה שאפשר היה הקפדנו עליהם. גם תפילה של הגברים - היו מתאספים מניינים בסתר, ומקיימים את התפילה. אחי באופן קבוע היה מעורב בקריאת התורה מתוך החומש, לא מתוך ספר תורה, והיה קורא את הפרשה.

ש. יחד בקבוצה?
ת. בקבוצה של גברים. היתה בעיה של בוקר, שהלכו לעבודה, ואיך שהוא היו עושים את זה אחרי העבודה, לפני העבודה. על כל פנים היו דברים מסודרים, ששמרנו עליהם בצורת זיכרון, לא בצורת הקפדה, לא כפי שחייבים, כי לא היתה אפשרות כזאת. אבל כזיכרון בהחלט שמרנו עליהם.

ש. את זוכרת שחילקו מצות בגטו?
ת. גם חילקו בשלב מסוים, כן, אבל זה היה אחרי שכבר לא חילקו מצות. יכול להיות שזה מה שאנחנו עשינו זה היה אחרי שהפסיקו לחלק מצות - או לפני שחילקו מצות זה היה איזו שהיא תקופה שהיה מין פתרון, שנתנו לנו את הקמח, וזה היה דבר מקובל, שהיו מוכנים להחליף במקום הלחם, לתת את הקמח.

ש. את דיברת שלפעמים צמתם ביום כיפור? לפעמים או תמיד, כל השנים האלה?
ת. ביום הכיפורים - את המרק כל אחד מאתנו - הבאנו את המרק הביתה.

ש. ואכלתם אותו במוצאי החג?
ת. בערב. כן. באופן קבוע הבאנו את המרק הביתה, ואכלנו אותו בערב. זה אני זוכרת באופן ברור.

לקריאה נוספת: 
מעדותה של רבקה וולבה על שמירת המסורת בגטו קובנה
מעדותו של חנוך צינוירט על חיי דת בעיירה גריבוב שבפולין 
מעדותה של בלהה שפר על בת- מצווה במחנה ברגן-בלזן

באתר יד ושם:
עדויות נוספות בנושא חיי דת בתקופת השואה
בקדושה ובגבורה- מבט על אורח החיים הדתי בתקופת השואה (תערוכה מקוונת)
עדויות וידאו – מבט אל עולמם של היהודים החרדים בתקופת השואה