פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

הלכתי לגימנסיה, אבל אחר-כך הוציאו את כל היהודים, אז הלכנו לבית-ספר אחר. לימודים סדירים כבר לא היו. אני לא הייתי ציוני וגם הורי לא היו ציונים. אני זוכר שאבי תמיד אמר שפלשתינה זה פתרון, מבחינה זאת הוא צדק באמת. כאשר אחרי האנשלוס הנאצים כבשו את אוסטריה...

ש. אתה יליד 25' אז בטח אתה לא זוכר כל-כך, אבל לפני האנשלוס היה איזה שינוי באווירה הכללית באוסטריה, אחרי הבחירות של 33'?
ת. אני כן זוכר, היתה כמיהה לכיבוש הנאצי של כלל האוכלוסיה, כלומר, רוב האוכלוסיה. לא היה משטר דמוקרטי בתקופה הזאת, כי הרי היתה מלחמת אזרחים כמה שנים קודם בין הסוציאל-דמוקרטים לימיניים, ואחר-כך השתלב דולפוס ושושניק. הם השתדלו לנווט את הספינה, ולמנוע את הסיפוח, אבל הם לא הצליחו בזה. אחר-כך שושניק גם נאסר. כאשר הצבא הגרמני פלש הוא התקבל בספר פנים יפות. אני זוכר את זה היטב, כי אני לבד עם חברים שלי יהודים, היינו בני שלוש-עשרה, והלכנו לכיכר (פלאץ) במרכז העיר, והיינו שם עדים לקבלת הפנים הנלהבת כשכל האוסטרים צעקו והריעו. דרך אגב, סופר אוסטרי כתב מחזה אנטי-נאצי, אפשר אפילו להגיד, אנטי-אוסטרי חריף ביותר, שנקרא פלאץ, זה שם הכיכר הזאת. המחזה הזה הוצג, ועדיין מוצג מדי פעם בוינה. במחזה הזה הוא מראה את האופי ההפכפך של האוסטרים בתקופה ההיא. את זה אני בודאי זוכר. אני גם זוכר שהיתה תערוכה על היהודי הנודד הנצחי ועל התרבות הקלוקלת שהיהודים גרמו לה.

ש. זו כבר אנטישמיות.
ת. כן. שהיטלר בא לפתוח אותה, אז הוא עבר ברחוב שלנו, אנחנו ישבנו בדירה, ונכנסו שוטרים ובדקו מי נמצא בדירה, כדי שחס ושלום מישהו לא יירה עליו. אני זוכר שראיתי אותו במרחק של איזה שישים מטר מהקומה השניה איך שהוא נסע למטה בשיירה. אני זוכר את כל זה. אני זוכר גם שאחרי שהנאצים נכנסו אז אני ואחותי הצטרכנו לנקות סיסמאות אנטי-נאציות.

ש. מה עובר ככה במחשבות שלך בתור נער יהודי בן שלוש-עשרה שרואה איך היטלר והגרמנים נכנסים לוינה?
ת. ידעתי שזה רע, ידעתי שזה אסור בשביל היהודים, וקיבלתי את זה גם מהשכנים, היו שכנים יהודים. אני זוכר שכשהם פלשו- ישבנו ושמענו את הרדיו ביחד בלילה את ההודעות שהם נכנסו לזלצבורג, ושחיל האויר- הלופטואפה- כבר טס מעל וינה. היינו מאוד חרדים, ידענו שאסרו, ידענו ששלחו אנשים לדכאו, ודאי ידענו את כל זה.

חיפשנו, הורי חיפשו מוצא. אבי כמו רבים מאוד מיהודי אוסטריה בתקופה ההיא וגם יהודי גרמניה, חשב שמאחר והוא היה קצין בצבא האוסטרי ונפצע, אז בו לא יפגעו, ושזאת תופעה חולפת. אבל חיפשו מוצא. לא היה לנו כסף לקנות ויזות אי-לגאליות, אבל אני זוכר שהלכו איתי לאיזשהו מוסד בינלאומי במחוז הראשון. עמדנו בתור בחדר המדרגות בשביל להירשם כנראה לאיזו ויזה. אני זוכר שהלכנו כולנו בשביל להשיג פספורט, והשגנו פספורט. אני זוכר שבתעודת הזהות הטביעו את האות J - יודה. אבא שמו היה סלומון אז הוא לא היה צריך לקבל שם מזהה יהודי, מפני שהוא כבר היה סלומון. אמי שמה היה סיציליה, אז היא כן קיבלה את השם שרה.

את כל זה אני כמובן זוכר, את החרדות. אני אפילו זוכר שלא היה מה לאכול, כי כבר אי אפשר היה להרוויח, אז הלכנו לפעמים לבית תמחוי שנפתח על-ידי איזשהו ארגון יהודי.

לקריאה נוספת:
אנשלוס
אוסטריה
מעדותו של דן כרמל על האנטישמיות באוסטריה עם עלית הנאצים לשלטון

באתר יד ושם:
עדויות נוספות בנושא מדיניות נאצית כלפי לא יהודים
מבחר חומרים בנושא מדיניות נאצית כלפי לא יהודים