| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ההיסטוריה כיום אינה רק היסטוריה נקראת, כפי שהייתה בעבר, אלא גם נראית. מהפכת התקשורת הביאה לכך שחומרים אודיו-ויזואליים משמשים מקורות היסטוריים. המקורות הם בעיקר סרטים דוקומנטריים, המתעדים את האירועים בזמן התרחשותם, אך גם סרטים עלילתיים, שבאמצעותם מתפתחים ומתגבשים בתודעתנו דימויים לגבי אירועים ולגבי דמויות מן העבר. מאז שנות החמישים אנו עדים להתרחשותן של שתי תופעות הנוגעות זו לזו: נושאי המחקר ההיסטורי משנים את אופיים, בעקבות התפתחויות שונות, ובד בבד התקשורת האודיו-ויזואלית הולכת ותופסת מקום יותר ויותר מרכזי בעיצוב התרבות והחברה ובקביעת הערכים השולטים בה. בעקבות התיעוש המהיר והמהפכות החברתיות והפוליטיות שהתחוללו באירופה במאה התשע עשרה החלו מי שנחשבו אז "היסטוריונים חדשים" (דורקהיים, טרנר ואחרים) לשנות את מושאי מחקריהם ולעבור מעיסוק בחקר אליטות לחקר ההמון, שהלך ותפס מקום מרכזי בהתרחשויות ההיסטוריות. התפתחות חקר ההמון הובילה ללידתם של ענפי מחקר חדשים, כמו תרבות ההמונים (mentalié) והפסיכו-היסטוריה. החוקרים ניסו להַבנות מחדש לא רק את ההתנסות החברתית והכלכלית של ההמון אלא גם את הערכים, השקפת העולם והתודעה הקולקטיבית של אנשים שלא השאירו אחריהם טקסטים כתובים. סוג זה של מחקרים היסטוריים חייב חיפוש אחר מקורות שונים מאלה שהשתמשו בהם עד אז.
במקביל להתפתחויות בנושאי המחקר ההיסטורי חלו התפתחויות טכנולוגיות שבעקבותיהן הפכה התקשורת האודיו-ויזואלית לגורם מרכזי בתרבות. הקולנוע והטלוויזיה הפכו למעשה למעצבי תרבות חדשה של עידן פוסט-ליטֶרארי ולבעלי השפעה על הלוך הרוח של ההמונים. הקולנוע והטלוויזיה הפכו למעצבי תודעה היסטורית וזיכרון קולקטיבי, הן בשל העובדה שאינפורמציה רבה מועברת בתקשורת האלקטרונית והן בשל יכולתם של סרטים להחיות את העבר ולתת לו פירושים, גם אם, לעתים, אלה הם פירושים מסולפים. (לדוגמה, סדרת הטלוויזיה ההוליוודית "שואה" שהוקרנה בארצות הברית ב- 1978. הסדרה, שהנהגה את השואה בצורה מרוככת, השפיעה במידה ניכרת על תפיסת השואה בקרב אמריקנים רבים.) תרבות חדשה זו של העידן הפוסט-ליטֶרארי הובילה לפיתוח נושאי מחקר חדשים והסרטים שימשו מקורות היסטוריים מסוג חדש, בעיקר בכל הקשור למאה העשרים. ההכרה בקשר בין ההיסטוריה לקולנוע בא היום לידי ביטוי בספרים, בכתבי עת ובכנסים אקדמיים העוסקים בכך. החוקר היידן וויט אף טבע מונח חדש: "היסטוריופוטיה", כחלופה למונח היסטוריוגרפיה. בעשורים האחרונים המחקר ההיסטורי מודע להשפעה שיש לסרטים על עיצוב תודעתנו ההיסטורית ועל הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי. גם על מערכת החינוך, כמעצבת זהות קולקטיבית, להתייחס לתופעה תרבותית חברתית זו, בעיקר בתחום הוראת ההיסטוריה.
עיקרו של המאמר יעסוק בשילוב הסרט בהוראת ההיסטוריה כניסיון לתת מענה לקשיים המתעוררים בהוראת תחום זה. המאמר יציע למורים דרכי עבודה עם סרטים עלילתיים ותיעודיים העוסקים במאה העשרים תוך בדיקה זהירה של היתרונות והחסרונות שבשימוש בהם ותוך מתן כלים בסיסיים לניצולם המרבי. חלקו האחרון של המאמר ייוחד לייצוג של השואה בסרטים. נושא זה מעלה בעוצמה רבה את הקשר המורכב בין הקולנוע וההיסטוריה: הניסיון לשחזר את העבר מחד, ולעצב את הזיכרון הקולקטיבי – מאידך.
אחת הבעיות שמורי ההיסטוריה נתקלים בה היא הניכור וחוסר העניין שהתלמידים מגלים בדרך כלל כלפי חומר הלימוד, וזאת על אף היותם חשופים למידע היסטורי רב בעיקר בעקבות צפייה בטלוויזיה. סרטי קולנוע עשויים לקרב את התלמידים לחומר הנלמד, מאחר שהם פורטים את האירועים ההיסטוריים לאירועים שחוו בני אדם בחיי היומיום שלהם. בסרטים באים לידי ביטוי רגשותיהם ותחושותיהם של בני אדם הניצבים אל מול התרחשויות היסטוריות או אף נוטלים בהן חלק. הפיכת האירועים ההיסטוריים לאירועים בחייהם של בני אדם מעניקה להם משמעות ועניין. על אף הוויכוח בקרב היסטוריונים בדבר יכולתנו לגלות תובנה ואמפתיה כלפי בני תקופה אחרת, ברור שקל יותר להבין אירוע היסטורי דרך חוויותיהם ומעשיהם של בני התקופה מאשר דרך הנרטיב ההיסטורי. סרטים יכולים, למשל, להמחיש היטב את משמעותם של שמחת הניצחון, כאב המפלה, אי ודאות, סבל, שגשוג או שפל. הם אף יכולים להמחיש את עוצמתם של אירועים שבהם משתתפים המונים כמו מלחמות, הפגנות, שביתות המוניות ומהפכות. המורה יוכל להסתייע בסרטים גם כאשר יעסוק בנושא היסטורי בעל פוטנציאל חינוכי - ואז ישמש הסרט אמצעי לבירור ערכים ולגיבוש עמדות. אך בעניין זה יש לשים לב לקושי מהותי: שהרי קיים פער בין עולמו של התלמיד הנדרש לגבש עמדה לגבי אירועים לבין הקונטקסט שבו הם מתרחשים מכיוון שאירוע היסטורי מקבל משמעות רק מתוך הקונטקסט שהוא מתרחש בו. וכאשר התלמידים מהמקשים לדון בדילמות או להציע פתרונות, הם עושים זאת מתוך עולמם שלהם, בלי להבין את התנאים, את הנורמות ואת דפוסי ההתנהגות של האנשים בתקופה הנלמדת. השימוש בסרטים עשוי לסייע לצמצם פער זה. הסרט ממחיש תקופה על גילוייה ועל היבטיה השונים; האירוע ההיסטורי שהסרט עוסק בו נטוע בתוך סביבה גיאוגרפית נראית, ואירועים המתרחשים בסביבה זו בה בעת מסייעים להבנת הקונטקסט. באמצעות צפייה בסרט אפשר גם להמחיש מושגים מופשטים כמו פער מעמדי, גזענות, מעמד נשים וקבוצות מיעוט וכדומה – מושגים שביטוים ומשמעותם משתנים מתקופה לתקופה. השוואה בין תפיסותיהם של התלמידים לבין תפיסותיהם ומעשיהם של גיבורי הסרט יכולים אף הם להוות בסיס לדיון על שינויים בחברה האנושית, שינויים שהם לב לבה של ההיסטוריה. אלא שאַליה וקוץ בה: האם יוצרי הסרט ההיסטורי מחויבים לשקף בסרטיהם אמת היסטורית? יוצרי הסרטים מחויבים קודם כל למסר שאותו הם מעוניינים להעביר וכן לאילוצי השפה הקולנועית. כרי שהצופה יוכל לעקוב אחר הסיפור, נחוצה שרשרת של סיבות ותוצאות, ואכן, סרט שעלילתו בנויה היטב, ישכנע את הצופים שהתפתחות האירועים היא בלתי נמנעת ויגרום להם להאמין שקיים קשר מהימן בין מהלך העלילה לבין טבען והתנהגותן של הדמויות. לכן לעתים קרובות כרי ליצור עלילה בסרט היסטורי ולעמוד בזמן הצפייה המקובל - יוצרי הסרט משנים אירועים או יוצרים רצף שאינו נאמן בהכרח לרצף האירועים ההיסטורי. זאת ועוד: עצם עיבודו של אירוע היסטורי או דמות היסטורית לסרט יוצר פרשנות לאירוע; כיצד יוכל המורה להבטיח שלא תיווצר אצל התלמיד הצופה תמונת מציאות שגויה, רחוקה מהאמת ההיסטורית? לשם כך על המורה להכיר היטב את העובדות ההיסטוריות המשמשות רקע לסרט ואם הן מוצגות בצורה מסולפת עליו להעמיד דברים על דיוקם. לסיכום, יתרונו של הסרט העלילתי ושילובו בהוראה אינו בהצגת עובדות; צפייה בסרט העלילתי יוצרת מפגש חווייתי עם ההיסטוריה, מפגש אשר בעקיפין מעורר סקרנות גם לגבי העובדות והאירועים ההיסטוריים. המפגש החווייתי הזה מאפשר גם את גיוסה של ההיסטוריה למטרות חינוכיות אחרות.
אין לשכוח שהסרט העלילתי הוא מניפולטיבי מעצם טבעו; במאי הסרט מנסה בשיטות שונות ליצור אצל הצופה תחושה של ריאליזם, ולשכנע אותו שכך באמת אירע, גם אם העלילה היא בדיָה מוחלטת. להלן כמה דוגמאות לשיטות כאלה: צילום סרט באתרי ההתרחשות האמיתיים; שילוב בסרט עלילתי קטעי סרטים תיעודיים; צילום בשחור- לבן, בסגנון תיעודי; שילוב קטעי ארכיון או קטעים מיומני קולנוע, וכן שילוב עדויות. מורה המכין שיעור המתבסס על סרט, צריך לזהות את המלכודות הללו ולעקוף אותן. קודם כל עליו להתמצא בעובדות לאשורן, ואם באפשרותו, כדאי שיברר פרטים על הבמאי ועל מטרותיו בעשיית סרט היסטורי. כמו שנאמר לעיל, נושאים היסטוריים משמשים פעמים רבות להעברת מסרים הקשורים להווה; למשל סרטו של הבמאי ההונגרי אישטוואן סאבו "מפיסטו" העוסק בעליית הנאציזם, עשוי להתפרש כביקורת נוקבת נגד המשטר הקומוניסטי בהונגריה באותו זמן.
הסרטים המומלצים להקרנה בכיתה הם סרטים בעלי מבנה דרמתי מסורתי. סרטים אלה מרתקים ולכן קלים יותר לצפייה. בבסיסו של כל סרט כזה עומדת דרמה; הדרמה מבוססת על קונפליקט, שהוא הכרחי לסיפור העלילה ולמסר המובע בסופה. החוויה הנלווית לצפייה בסרט, בעיקר בסרט עלילתי, היא מעצם טבעה חוויה טוטאלית: רצף של עשרים וארבע תמונות בשנייה אינו מותיר לצופה הפוגה לחשיבה ביקורתית או לעיבוד רגשותיו. כאן יש מקום להתערבותו של המורה; עיבודו של הסרט לשיעור בכיתה יכלול אם כן, הן את עיבוד החוויה הרגשית שעברו התלמידים בעת הצפייה והן התייחמות למרכיבים התוכניים הרלוונטיים. נציין את מרכיבי הסרט: הפתיח של הסרט מציג בדרך כלל את הדמויות המרכזיות שסביבן יתרחשו הקונפליקטים שיעמדו במרכז העלילה. ככל שמתפתחת העלילה מתגלה הקונפליקט עד שמגיע השיא ולאחר מכן - פתרון הקונפליקט. פתרון הקונפליקט המרכזי הוא המפתח לחשיפת המסר של הסרט. כמה סוגי קונפליקטים עשויים להתקיים בסרט או בזמן בין גורמים שונים:
דמויות משנה ועלילות משנה משמשות לעזר כנגד הדמויות וכנגד העלילה המרכזיים. יש לשים לב שבמהלך העלילה דמויות מרכזיות עוברות לעתים קרובות שינוי הדרגתי.
כל ההפעלות המוצעות יכולות להוביל לבירור ערכים בכיתה וגם להמחיש הבדלים בתנאי חיים שונים ובקונטקסט היסטורי שונה.
השימוש בסרטי תעודה בהוראה, מורכב ומסובך מן השימוש בסרט עלילתי. הסרט התיעודי נתפס בעיקר כמקור של מידע אמין, כתיעוד האירועים כפי שאכן התרחשו, שכן הוא צולם בזמן אמת, והדמויות המופיעות בו הן דמויות אמיתיות ולא שחקנים. הבמאי הצרפתי ז'אן לוק גודאר, הגדיר את הסרט התיעודי כ"אמת בעשרים וארבע תמונות בשנייה." האמנם? כיום כמעט אין מתייחסים לספר היסטוריה כלשהו כאל יצירה אובייקטיבית, המנותקת ממי שחיבר אותה, מאישיותו, מהזמן ומהמקום שבהם פעל, מדעותיו, מהשקפת עולמו וממקורות ההשראה שלו. הוא הדין בסרט התיעודי. המצלמה המתעדת את האירועים בסרט התיעודי משמשת כמתווך. יוצרי הסרט מחליטים מה לצלם ומה לא לצלם, ובתום הצילום עורכים את הסרט. מלאכת העריכה, דהיינו הצגת התמונות ברצף מסוים, מעניקה פרשנות ומשמעות מסוימת לאירועים. האירועים בסרט התיעודי אינם מוצגים בדרך כלל על פי הסדר הכרונולוגי של התרחשותם אלא בסדר רעיוני. אין בו עלילה המובילה את השתלשלות הענייניים חוט המחשבה של יוצר הסרט מוביל אותו בצילום ובעיקר בעריכה והוא זה אשר מוביל גם את הצופים. זאת ועוד: סרטים תיעודיים מלווים לעתים קרובות בדברי קישור וגישור, שביסודם הם דברי פרשנות. הוא הדין גם לגבי טון הדיבור של הקריין, ואופן השילוב של קטעי המוסיקה שלעתים מלווים את הסרט. וכשם שמציאות מסוימת נתפסת אצל אנשים שונים בדרכים שונות, מציאות שצולמה בזמן אמת יכולה להיות מוצגת באין ספור דרכים.
מורה ההיסטוריה המבקש להשתמש בסרט התיעודי כמקור ללימוד צריך להיות מודע לכך שהמציאות בסרט התיעודי מוצגת בצורה סובייקטיבית כיצד אפשר בכל זאת לנצל את הסרט התיעודי בכיתה? סרטי תעודה ארוכים מדי מייגעים את התלמידים, בניגוד לסרטים עלילתיים. לכן רצוי לבחור סרטים קצרים או קטעי סרטים שאורכם בין עשר לחמש עשרה דקות. ונוסף על כך: כאשר צופים בסרט תיעודי או חלק ממנו כמו שהזכרנו בנוגע לסרט העלילתי, חשוב לבדוק ולציין במידת האפשר מי עשה את הסרט, היכן ומתי. אופני השימוש בסרט תיעודי בכיתה תלויים במטרת המורה: כאשר סרט משמש כטקסט לימוד, והתלמידים אמורים לשאוב ממנו מידע, חשוב להפנות את תשומת לבם לסובייקטיביות המאפיינת את הסרט ואף לבקש מהם לנסות ולשער מה עמדתו של יוצר הסרט ביחס לנושא המוצג.
לפני הקרנת הסרט: הצגת השאלה המרכזית שתנחה את הצפייה ואת הדיון שבעקבותיו.
זיכרון השואה הגבורה במערכת החינוך אחת המטרות המנוסחות בתיקון לחוק חינוך ממלכתי תשי"ג מ-1980 היא: "לחנך לתודעת זיכרון השואה והגבורה". על פי התיקון, נוסף על היותו חלק מלימודי ההיסטוריה, נושא השואה, בהיותו מרכיב בעיצוב התודעה הקולקטיבית של התלמידים עליו להיכלל בתחומי הוראה שונים. ואכן גובשה תוכנית לימודים בנושא השואה, וכדי להעצים את חווית ההזדהות של התלמידים עם הנושא הוצעו וגובשו בעידודו ובתמיכתו של משרד החינוך דרכי למידה חווייתיות מסוגים שונים. לדוגמה, האזנה לעדויות מפיהם של ניצולי שואה, ביקורים בפולין וצפייה יחדיו בסרטי קולנוע בנושא. ייצוג השואה בקולנוע מקומה המרכזי של התקשורת האודיו-ויזואלית בתרבות ימינו הפך אותה לכלי בעל חשיבות עצומה בתיעוד הזיכרון ובעיצובו בתודעת הציבור, ובכלל זה בתודעתם של תלמידי בתי הספר. עם זאת, טבעו ההמוני של מדיום זה, פנייתו לרגש ולחושים, ואופיו המניפולטיבי, מחייבים את הנחשפים אליו בנקיטת זהירות. יש לזכור, שכל סרט העוסק בשואה, תיעודי או עלילתי, הינו בבחינת מתווך בלבד בין האירועים לבין הצופים, שלא חוו אותם. לדברי הסופר אלי ויזל: "רומן על אושוויץ איננו רומן או שאיננו על אושוויץ." בכך העלה את השאלה האם בכלל אפשר לתאר ולהמחיש את גודל הזוועה וביטא את הסתירה הקיימת בין זוועות הנאציזם לבין ההנאה האסתטית והניסוח האמנותי. שני הסרטים המרכזיים שעוררו לראשונה את הדיון בנושא ייצוג השואה בקולנוע הם הסרט התיעודי "שואה" של קלוד לנצמן - משנת 1985, והסרט העלילתי "רשימת שינדלר" של סטיבן ספילברג - משנת 1993. "שואה" של קלוד לנצמן - זיכרון ההווה סרטו של קלוד לנצמן, "שואה" אינו עוסק בניסיון לשחזר את העבר, אלא בזיכרון ההווה. (נקודת מבט דומה נקט אלן רנה הצרפתי בשנת 1955 בסרטו "לילה וערפל".) לנצמן נמנע במכוון משימוש בחומר ארכיוני; הוא יצר סרט באורך לא רגיל, כתשע שעות, והתעלם מכל סדר כרונולוגי של הנרטיב. בכך הציג תפיסה חדשה בנושא השואה: בחינת משמעותו וחשיבותו של זיכרון השואה בחיינו בהווה. הסרט "שואה" הביא לזרם חדש של סרטים תיעודיים שנושאם הזיכרון ובמרכזם סיפורים אישיים של ניצולים (לדוגמה, "בגלל המלחמה ההיא" של אורנה בן דור ו"הבחירה והגורל" של ציפי רייבנבך). "רשימת שינדלר" - שחזור העבר בניגוד לתפיסתו של לנצמן, התיימר סטיבן ספילבלג בסרטו "רשימת שינדלר" לעסוק דווקא בשחזור העבר וניסה ליצור מסמך מעֵין תיעודי. זכותו הגדולה של הסרט היא בעצם העלאת הנושא על סדר היום ולתודעה בעולם כולו. אין ויכוח על כך שהסרט "רשימת שינדלר" הינו סרט טוב על פי קנה המידה המקובל של הקולנוע הפופולרי. אך דווקא בשל הצלחתו של הסרט ובשל השימוש הרב הנעשה בו בפורומים שונים ברחבי העולם כולו ובכלל זה גם בכיתות הלימוד, מן הראוי להתייחס אליו בזהירות, שכן סרט זה מייצג אולי יותר מכל סרט אחר את הבעייתיות שבייצוג השואה בקולנוע. במנותו ליצור מסמך מעין תיעודי השתמש ספילברג במניפולציות קולנועיות רבות כדי להחיות את ההיסטוריה: הוא צילם בקראקוב, פולין, התפאורנים השתמשו בתוכניות מחנה פלשוב המקורי, הכביש המוליך למחנה חודש, ונבנה העתק כמעט מדויק של הווילה שבה התגורר מפקד המחנה גאט. ספילברג אף ביקש לצלם במחנות עצמם, באושוויץ ובבירקנאו, אך מכיוון שנתקל בהתנגדות מצד ארגונים יהודיים באמריקה, צילם מצידה השני של הגדר. הסרט מצולם בשחור-לבן, בסגנון סרטי תעודה. שמות הניצולים הם שמותיהם האמיתיים. ובכל זאת, ולמרות השחזור המדויק, הסתייגו ניצולי שואה מאי אילו דברים, לדוגמה: משנשאלה אמיליה שינדלר, אלמנתו של אוסקר שינדלר אם הכל היה באמת נורא כל כך כפי שהוצג בסרט, השיבה: "לא, בכלל לא... זה היה עוד הרבה יותר נורא". שופט בית המשפט העליון לשעבר, משה בייסקי, ניצול מחנה פלשוב, אמר בראיון בעקבות הסרט, שדמותו של מפקד המחנה, גאט, אינה משקפת את האכזריות והסדיזם שאפיינו את האיש. גברת מרים ניק, אף היא ניצולת מחנה פלשוב, כתבה בעקבות הסרט מאמר, ובו, לצד שבחים לספילברג, הצביעה על אי דיוקים, היוצרים תמונה היסטורית מעוותת ומרוככת של האירועים: כמי שחייתה בגטו קראקוב, אין בסרט, לטענתה, ביטוי הולם לצפיפות ולתנאי החיים הקשים שם. בסרט מצולם מגרש משחקים, ולפי עדותה לא היה כזה בגטו. ולגבי הסצינה שבה נראו בני האדם הערומים: במציאות הם היו יותר רזים ונראו כשלדים מהלכים. הארכיטקטית היהודיה במחנה פלשוב מופיעה בשנת 1943 כשהיא חובשת מצנפת סרוגה ועטופה בצעיף חם. לדבריה של מרים ניק, לא היו שם בגדים חמים כאלה בנמצא באותה תקופה. בסרט נראים ילדים וזקנים רבים, אך בשנת 1944 לא נותרו זקנים וגם ילדים כמעט ולא נשארו. מעשי זוועה שעשו הנאצים עם המעבר מהגטו למחנה כלל אינם מוזכרים. מרית ניק מציינת שניים מהם: חיסול מהיר של 70 מחולי בית החולים, ובהם הרופאה שטיפלה בהם, ורצח הילדים שהופרדו מהוריהם עם המעבר למחנה פלשוב. מכיוון שספילברג התיימר לשחזר את האירועים ולהחדיר לתודעה את זוועות השואה, הרי שאי הדיוקים שציינה מרים ניק יוצרים תמונה מעוותת ומרוככת של מה שהיה. לשאלה מדוע לא שילב בסרטו את כל העובדות, השיב ספילברג שחשש שלא יאמינו לו. הסרט גם יוצר איזון שאינו במקומו בין הגרמני הרע, גאט, לבין הגרמני הטוב, שינדלר, מבלי שיהיה ברור שהאחרון הוא היוצא מהכלל. גרמניה, כמנגנון שלטוני שארגן את ההשמדה, אינה מוזכרת כלל. גם חלקם של הפולנים בהשמדה וגילויי האנטישמיות בפולין מוזכרים באופן חלקי בלבד. כל היהודים המופיעים ב"רשימת שינדלר" ומעוררים הזדהות רגשית אצל הצופים מצליחים לשרוד, ומכיוון שאחד מסודות כוחו של הקולנוע הוא היכולת ליצור הזדהות עם בודדים המייצגים את הכלל - הדבר מגמד את האימה נוכח רצח מיליונים. לסיכום עניין זה: המציאות בתקופת השואה עלתה על כל דמיון והסרטים שנעשו בנושא מעידים על חוסר היכולת של הקולנוע - על אף יכולת הבדיה שלו – לייצג מציאות זו. אין ספק, שמי שלומד על השואה רק מסרט זה, סרט שהוצג ברחבי העולם, מקבל מושג מעוות וממוזער של מה שאירע. עם זאת, גם תלמידים שרכשו מידע על השואה ממקורות אחרים ובדרכים חווייתיות אחרות עלולים לקבל מהסרט מושג מעוות שכן, כפי שכבר צוין, כוחו של המדיום הקולנועי בעיצוב הזיכרון ובעיצוב העבר הוא רב. הקרנת סרט זה ואחרים לפני התלמידים אפשרית, אולם על המורה לזכור את מוגבלות המדיום בהקשר הזה ולציין אותו, ואף רצוי לדון על כך עם התלמידים. רשימה ביבליוגרפית
מאמרים מתוך זמנים 40-39, חורף 1991
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
