עליה שלישית ורביעית : המאבק על ההגמוניה ביישוב ובתנועה הציונית

בראשית שנות העשרים היתה התנועה הציונית שרויה במחלוקת רעיונית פנימית בין שתי גישות ציוניות שונות. שניים מן המנהיגים הבולטים בציונות העולמית ייצגו את שתי הגישות הללו: חיים ויצמן ולואי ברנדייס.

חיים ויצמן סבר כי לאחר הצהרת בלפור על התנועה הציונית ליצג את האינטרס הלאומי של העם היהודי הן כלפי בריטניה בארץ ישראל והן בגולה. לגישתו אמורה היתה התנועה הציונית להוות גוף מרכזי עליון לכלל העם היהודי.

לואי ברנדייס ראה בהצהרת בלפור סיום לפרק המאבק המדיני. תפקידה העתידי אמור היה, על-פי גישתו, לסייע להתיישבות הציונית בא"י, אף כי לא בדרך ריכוזית. להערכתו , אמור היה עיקר הנטל של הדאגה להתיישבות בארץ להיות נחלתם של יזמים פרטיים בעוד ההסתדרות הציונית תפעל לשם גיוסם של בעלי ההון וכן לשם עידוד הקמתן של תשתיות חיוניות.

העימות בין ויצמן לברנדייס התמקד בשאלת תוכנה של האחדות היהודית: ויצמן ראה בפעילות ההסתדרות הציונית יצירה של מוקד ארגוני עולמי שיבטא את האחדות היהודית הכוללת. ברנדייס גרס קיומם של מרכזי פעולה יהודייים אוטונומיים, אשר יקיימו ביניהם שיתוף פעולה חלקי, סביב נושאי עניין משותפים.

ניצחונו של ויצמן בעימות הביא לפרישתו של לואיס ברנדייס מפעילות בתנועה הציונית. עימו פרשו מנהיגים מרכזיים נוספים מקרב יהדות ארה"ב. פרישה זו הביאה, בין השאר לפגיעה ממשית בגיוס הכספים שנועדו לשם פיתוחה של ההתיישבות בארץ. דבר זה אילץ את ההסתדרות הציונית לקבוע סדרי עדיפויות חדשים. עיקר הכסף הופנה להתיישבות בארץ ישראל. בין השנים 1923-1920 הוקמו בארץ 31 נקודות יישוב: 6 ישובים הוקמו על-ייד פיק"א, 22 ישובים על-ידי המוסדות הציוניים והאחרים - בידי גופים פרטיים.

משלב זה עבר עיקר המפעל ההתיישבותי הציוני בארץ מידיים פרטיות או מניהולן של חברות כפיק"א, אל ההסתדרות הציונית.כאן גם נוצר החיבור שבין ציבור הפועלים הארץ-ישראלי לבין ההסתדרות הציונית, ובין חיים ויצמן, שהיה ציוני-ליברלי (לא סוציאליסט) לבין הציבור הסוציאליסטי הזה. החיבור נוצר בשל ההסכמה באשר למטרות המעשיות של הציונות בארץ - הסכמה בין התנועה הציונית, היוזמת והמארגנת לבין הציבור הפועלי שהגשים באופן מעשי את ההתיישבות הציונית, וראה עצמו מחוייב אישית להגשמתו של החזון הציוני.

הקשר בין חיים ויצמן לבין תנועת הפועלים הארץ-ישראלית נקשר גם במשוואה של כח: ויצמן נזקק לתמיכתו של הציבור הזה (שכוחו, בשנים הראשונות, לא היה רב, אך היתה לו השפעה מוסרית ידועה) במאבקו בברנדייס. ציבור הפועלים הבין כי אם ברצונו להוביל את התנועה הציונית בדרכו, עליו להשיג מימון למפעליו ההתיישבותיים, הכלכליים והחברתיים. ציבור הפועלים נעדר מקורות מימון עצמאיים, התנועה הציונית יכולה היתה להוות גוף מתווך יעיל בין כספי הבורגנות היהודית בגולה לבין ציבור המתיישבים בארץ, שהשתייך ברובו לתנועת הפועלים. הקשר ההדדי שבין חיים ויצמן לבין תנועת הפועלים הארץ-ישראלית פעל אם-כן לטובת שני הצדדים.

לקריאה נוספת: אתר תנועת העבודה בארץ ישראל