עליה שלישית ורביעית : ייסוד ההסתדרות הכללית

המסגרת החברתית החשובה ביותר שהקימה תנועת הפועלים בארץ היא ההסתדרות הכללית, ששימשה ארגון כולל, פדרטיבי, על-מפלגתי של ציבור הפועלים. נכללו בה לא רק הפועלים החקלאיים (שהקימו לעצמם, כזכור, בעליה השניה הסתדרויות חקלאיות ביהודה ובגליל), אלא גם פועלים עירוניים ואינטליגנציה עובדת. הנהגת ההסתדרות הורכבה ברובה על-ידי מנהיגי העליה השניה, אך חברי המעגל השני, כמו רבים מחבריה – היו מאנשי העליה השלישית.

ערב הקמתה של ההסתדרות הכללית התפצלה הפעילות המשקית של ציבור הפועלים בין שתי מפלגות הפועלים העיקריות: "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר". שתי המפלגות קיימו במסגרתן מערכות נפרדות לעזרה הדדית, משרדים למציאת עבודה ועוד. במצבו הקשה של הישוב עם סיום מלחמת העולם הראשונה נוצר צורך אמיתי לאחד את מעט הכוחות לא רק לשרידה, אלא, בעיקר מתוך הצפייה להתחזקות ולהתרחבות, עם חידוש העלייה. עולי העליה השלישית לא היו שותפים למציאות זו של פיצול, הן לנוכח המציאות הפוליטית שהשתנתה - הצהרת בלפור, כיבוש הארץ בידי האנגלים וחידוש העליה , והן משום חששם כי היריבות הבין מפלגתית לא תפעל לטובתם. על כן תמכו בהקמתה של מסגרת משותפת כללית לפועלים.

ב- 4 ל- דצמבר 1920 התכנסה בחיפה ועידת היסוד של ההסתדרות. הקמתה של ההסתדרות לא הביאה לביטולן של מפלגות הפועלים. מפתח ההצבעה למוסדותיה נותר מפלגתי, אך במהותה היא נועדה לשמש כמסגרת פועלית משותפת, על-מפלגתית. בבחירות לועידת היסוד של ההסתדרות השתתפו 4.433 פועלים, 42% מהם השתייכו ל'אחדות העבודה'; 30% ל'הפועל הצעיר' ; 19% לרשימת 'החלוצים העובדים החדשים' ; 7% ל- מפס"ע ( 'מפלגת פועלים סוציאליסטית עברית'); 2% נוספים הצביעו לרשימות נפרדות.

'אחדות העבודה' עמדה במהלך שנות ה- 20 במוקד העשייה ההסתדרותית, בהיותה הרשימה הגדולה בהסתדרות. מנהיגיה : דוד בן גוריון, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, דוד רמז ואחרים עמדו במרכז העשיה ובמוקדי התווית המדיניות בהסתדרות. מדיניותה של 'אחדות העבודה' התאפיינה בשאיפה לביטול המפלגות ולהקמת גוף מאוחד, שיעסוק בקשת נושאים רחבה: פעילות מדינית, ניהול משק עובדים כללי, הגנה מקצועית לפועל, ומתן שירותי רווחה, חינוך, תרבות.

מנהיגי 'הפועל הצעיר' - יוסף שפרינצק, יוסף אהרונוביץ, חיים ארלוזורוב, אליעזר קפלן ואחרים, השתתפו בועד הפועל של ההסתדרות ובניהול מוסדותיה, אף כי ייצגו גישה כלכלית וחברתית שונה מזו של חברי 'אחדות העבודה'. גישתו של 'הפועל הצעיר' לשאלת אפייה ותפקידיה של ההסתדרות היתה מינימליסטית יותר והתאפיינה ברצון להקים מסגרת בעלת סמכויות ותפקידים מוגבלים ומוסכמים, אשר יותירו תחומי אחריות מוגדרים גם בידי מפלגות הפועלים. על אף חילוקי הדיעות הוקמה ההסתדרות כמסגרת גג משותפת, המתבססת על חברות אישית (כלומר - כל חבר נרשם בעצמו, לא כחלק מגוף מאורגן), אך נשענת על מסגרת מפלגתית בבחירת מוסדותיה.

ההסתדרות הוקמה כארגון כללי של העובדים, כלליותה התבטאה בהיותה מסגרת -על רב מקצועית, רב-מפלגתית ובעלת מגוון רחב של תפקידים, בהם גם תפקידים לאומיים, אותם נטלה על עצמה.
במסגרתה יוצגו מגוון מועסקים: פועלים עירוניים, פועלים חקלאיים ובעלי מקצועות חופשיים המפרנסים עצמם ואינם חיים על חשבון עבודת זולתם.
החברות בהסתדרות היתה על בסיס אישי - כלומר לא דרך איגוד מקצועי , קבוצה מאורגנת פוליטית או מקצועית או מועצת הפועלים המקומית.
מבנה ארגוני רב-תחומי: כארגון גג ארצי יצרה ההסתדרות בתוכה מבנה ארגוני שכלל בתוכו מכלול רחב של תחומים, בהם:

מוסדות כלכליים מרכזיים:, בהם: המשביר, בנק הפועלים, המשרד לעבודות ציבוריות ואחר כך (מ- 1923) סולל בונה, כחברה שיתופית לעבודות ציבוריות, בניין וחרושת.
מוסדות התיישבותיים, שעסקו הן בקליטת עלייה והן בהקמתם של יישובים חקלאיים שיתופיים: המרכז החקלאי – כמייצג תנועות ההתיישבות העובדת.
מוסדות ביטחוניים: ההגנה; (ומאוחר יותר החל מ- 1934) אירגון עלייה ב'.
מערכת תרבות וחינוך: הקמה והחזקה של זרם העובדים בחינוך, הקמת ועדת התרבות המרכזית, קידום והשרשת השימוש בלשון העברית משנת 1923 פעילות ספורט (ששימשה גם מסווה לאימונים טרום צבאיים) – "הפועל" ועוד.

לקריאה נוספת: אתר תנועת העבודה בארץ ישראל