| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בתקופת העליה השלישית נבחן מודל חדש של התיישבות קבוצתית במסגרת של קבוצה גדולה, שהיווה פיתוח והרחבה של מודל הקבוצה הקטנה, שהוקמה בתקופת העליה השניה בדגניה. תכנית הקבוצה הגדולה נוסתה באופן מעשי בקיבוצי 'גדוד העבודה' עין-חרוד ותל יוסף, שפעלו באותה עת כיחידה משקית אחת במסגרת גדוד העבודה. הוגה התכנית היה שלמה לבקוביץ (לביא), מאנשי העליה השניה שהצטרף לגדוד העבודה והתיישב בעין חרוד. על פי תכנית זו אמורה היתה המסגרת המשקית להתנהל כמסגרת שיתופית פתוחה, הנשענת על זיקה רעיונית בין חבריה ועל שותפות בעבודה, אך לא על אינטימיות חברתית,שבה דגלו אנשי הקבוצה הקטנה. לביא שאף להקים מערכת משקית רחבת היקף, שתהא מבוססת על חקלאות ותעשיה ותיישב את גוש נוריס כולו . תכנית זו לא נמצאה מעשית בתנאי אותה עת, אך היא היוותה קרקע צמיחה עליה התפתחו מאוחר יותר ראשוני הקיבוצים .
במושב העובדים נוסה דגם התישבותי שונה מזה של הקבוצה. הדגש בצורת התיישבות זו הועבר מן המערכת השיתופית אל יחידת המשק המשפחתית. הבעלות על אמצעי היצור במושב, למעט חלקות משותפות, ניתנה למשק המשפחתי. כמו-כן נקבע כי הצריכה לא תיעשה במשותף. עם זאת הקים המושב מסגרות קואופרטיביות אשר במסגרתן נוהלו שיווק התוצרת החקלאית, הושג אשראי כספי למשקים ונוהלה רכישה מרוכזת של אמצעי ייצור וצריכה. מחוללי רעיון מושב העובדים היו יצחק וילקנסקי, אליעזר יפה וברל כצנלסון. עקרונות היסוד של המושב, אותם ניסח אליעזר יפה, היו: 1) רכוש פרטי על אדמת לאום; 2) עבודה עצמית; 3) עזרה הדדית ושיתוף פעולה בין חברי המושב בכל התחומים. שני המושבים הראשונים, נהלל וכפר יחזקאל נוסדו בשנת 1921 על אדמת הקרן הקיימת ומכספי קרן היסוד.
גדוד העבודה נוסד בתחילה כקבוצת עבודה שיתופית בעבודות הציבוריות בכביש טבריה-צמח, בשנת 1920 על-ידי יוצאי תנועת 'החלוץ' מרוסיה, חניכיו של יוסף טרומפלדור, אליהם הצטרפו גם חברים מארגון "השומר". קבוצה זו נבדלה מקבוצות העבודה האחרות בכביש בכך שהתנהלה למן הראשית באופן עצמאי, קיימה במסגרתה קופה משותפת כללית (כלומר חילקה באופן שוויוני את שכר העבודה בין כלל חבריה), וקיימה בתוכה מערכת חברתית שנשענה על נכונות חבריה לפעול על פי עקרונות יסוד שהוגדרו במשותף. שנה אחר-כך, בכינוס שנערך במגדל ביוני 1921 הוחלט על הקמתה של מסגרת קומונלית ארצית קבועה. כבר בשנתו הראשונה הצטרפו לגדוד מאות חברים (בשיאו הוא מנה כ- 600 איש). מנהיגיו הבולטים של גדוד העבודה מקרב אנשי העליה השלישית היו מנחם אלקינד, יהודה קופילוביץ (אלמוג) ויצחק לנדוברג (שדה). חברי הגדוד התארגנו במסגרת של פלוגות עבודה, שעסקו בעבודות ציבוריות, בהן - סלילת כבישים, חציבה, בניין ועבודות חקלאיות. כמו-כן הקים גדוד העבודה משקים קיבוציים: הקיבוצים עין חרוד ותל-יוסף בעמק יזרעאל (1921), פעלו בתחילה כמסגרת משקית משותפת ויצרו לראשונה בארץ מסגרת קיבוצית גדולה. למסגרת הגדוד השתייכו גם המשקים כפר-גלעדי ותל-חי, שהתאחדו למסגרת משותפת בשנת 1926. מאוחר יותר הוקם על-ידי חברי הגדוד בירושלים קיבוץ רמת רחל. כקומונה ארצית חתר הגדוד ליצירתה של 'קומונה כללית של כל פועלי ארץ ישראל' ושאף לכוון את ההסתדרות הכללית לדרך אירגונית ורעיונית זו. הגדוד שאף לקיים בתוכו מערכת ארגונית ריכוזית, שתפעל מכח מרותה של הנהגה משותפת נבחרת; לקיים בין פלוגותיו השונות מערכת כלכלית משותפת הן בייצור והן בצריכה ולנייד את חבריו ביניהן בהתאם לצרכיה המשתנים של המערכת הארצית. כמו-כן ראה הגדוד בעצמו מסגרת קולטת עליה, וככזה קבע כי כל המסכים עם עקרונותיו של הגדוד, כפי שהוגדרו בתקנונו יקלט במסגרתו ללא תנאים מוקדמים. משימה נוספת, שנכללה אך במרומז בתקנון הגדוד היתה יצירת מסגרת הגנה ארצית, ניידת, שאמורה היתה לפעול תחת מרותו של ארגון "ההגנה". מאוחר יותר התברר כי במסגרת הגדוד פעלה גם , שלא בידיעתם של מרבית חברי הגדוד והנהגתו, מסגרת מחתרתית ('הקיבוץ'), אותה הנהיגו ותיקי "השומר" בכפר גלעדי. מסגרת זו לא ראתה עצמה כפופה ל'הגנה', אלא ישירות לאנשי 'השומר' (שפסק לפעול באופן רשמי עם הקמת 'ההגנה'). 'הקיבוץ' פורק על-ידי ההסתדרות בשנת 1926. בשנת 1923 חל פילוג ראשון בגדוד העבודה ומשק עין חרוד פרש ממנו. במוקד העימות בין מנהיגי עין חרוד - יצחק טבנקין ושלמה לביא לבין הנהגת הגדוד עמדה שאלת מידת האוטונומיה של משקי הקבע החקלאיים אל מול המסגרת הארצית של הגדוד. מרביתם של אנשי הגדוד ובהם גם מרבית חברי המשק המאוחד עין-חרוד -תל-יוסף תמכו בעמדת ההנהגה כי זכותה לקבוע את חלוקת התקציבים בגדוד ואף ליטול מתקציבי ההתישבות שהוענקו לקיבוץ לצורך תמיכה בפלוגותיו האחרות של הגדוד. עמדת קבוצת המיעוט , עליה נמנו גם אנשי העליה השניה שהצטרפו לגדוד, היתה כי כספים אלו יועדו למשק עין-חרוד-תל-יוסף וכי לגדוד לא היתה כל זכות לשנות את ייעודם. עוד טענו אנשי קבוצה זו כי מניעת השימוש בכספים הללו לפיתוח המשק החקלאי תגרום לפגיעה ממשית במאמצים להביאו לכלל עמידה ברשות עצמו ולדרדרו לכלל פשיטת רגל. עמדת הנהגת ההסתדרות וחברי 'אחדות העבודה' צידדה בדעת המיעוט והמשק המשותף חולק בשווה בין משק עין חרוד, בו התרכזו חברי המיעוט לבין משק תל-יוסף שנשאר במסגרת הגדוד. משק עין חרוד שפרש מן הגדוד הקים את 'קיבוץ עין חרוד' : מסגרת בין-קיבוצית ארצית בה השתתפו חברי פלוגות עבודה לצד משקים קיבוציים (איילת השחר, גבעת השלושה, גשר ויגור) במסגרת של ערבות הדדית ושותפות אידיאולוגית, אך בלא שקיימו ביניהם מערכת קומונלית ריכוזית. בשנת 1927 שינתה תנועה קיבוצית זו את שמה ל'הקיבוץ המאוחד'. מאז פילוג 1923 ואילך חל כירסום במעמדו של גדוד העבודה בתנועת הפועלים בארץ ישראל והשפעתו הלכה ופחתה. בעקבות העליה הרביעית והמשבר הכלכלי שהחל בשנת 1926 חל תהליך של הקצנה והשמאלה בגדוד. מנהיגיו של זרם זה היו דוד הורוביץ ומנחם אלקינד. חלק מחברי השמאל בגדוד אף דרשו לשנות את תקנון היסוד שלו ולהדגיש את מטרותיו החברתיות תוך המעטה (אחדים גרסו גם תוך שלילה) של דגשיו הלאומיים. בסופה של שנת 1926 התפלג הגדוד לגדוד 'ימני' ולגדוד 'שמאלי'. קבוצה מן השמאל הגדודי, בהנהגתו של מנחם אלקינד שבה לברית המועצות וייסדה בחצי האי קרים קומונה בשם 'וייה נובה' (חיים חדשים). סופה של קבוצה זו היה טראגי. חלק מחבריה נשפט בימי הטיהורים הגדולים של סטאלין, הוגלה לסיביר ולא שב. אחרים, שנותרו בקומונה נהרגו על ידיד הגרמנים בתקופת מלחמת העולם השניה. הימין הגדודי, אליו השתייכו קיבוצי הגדוד , הסתפח בשנת 1929 ל'קיבוץ המאוחד'.
הקיבוץ הגדול הראשון שהוקם בארץ - קיבוץ 'עין חרוד' , נוסד במסגרת גדוד העבודה. תכנית הקמתו והמבנה החברתי שיועד לו היו שונים מאלו המוכרים לנו היום. כאמור, בתחילה הוקם הקיבוץ על-פי תכניתו של שלמה לביא כ'קבוצה גדולה'. עם עלייתו של קיבוץ תל-יוסף לקרקע בסמוך לקיבוץ עין חרוד הוחלט על איחוד משקי בין שני הקיבוצים . הקיבוצים עין-חרוד - תל-יוסף קיימו בתוכם מסגרת שיתופית מלאה - כלומר שותפות יצרנית וצרכנית מלאה בין כל החברים. תקציב הקיבוץ נוהל במשותף: סך כל ההכנסות מן הייצור, כמו-גם ההוצאה השוטפת של מוסדות הקיבוץ ושל כל אחד מחבריו נוהלו באמצעות תקציב משותף. ייחודו של המשק המשותף הזה, בראשיתו, היה בכך שלבד מן השותפות הקומונלית שהתנהלה במסגרתו של הקיבוץ היה הקיבוץ כולו חלק ממערכת קומונלית ארצית - גדוד העבודה. מערכת קומונלית זו אמורה היתה אף היא ליצור מערכת כלכלית של שותפות מלאה בין כלל מרכיביה, (שכללו, לבד מן הקיבוצים פלוגות עבודה זמניות בערים ובמושבות, קיבוצים קטנים ופלוגות קבע עירוניות). עד מהרה נוצר ניגוד בין המערכת הקיבוצית לבין המערכת הארצית של הגדוד בשל ניגודי אינטרסים כלכליים. בשנת 1923 התפלג קיבוץ עין חרוד מן הגדוד. קיבוץ תל-יוסף נותר בגדוד, עדיין כקיבוץ גדול. במקביל לו החלו לקום קיבוצים נוספים מחוץ לגדוד, ולמן שנת 1927 החלו להתגבש גם תנועות בין קיבוציות בעלות גוון תנועתי שונה ודגשים חברתיים שונים. עם זאת עיקריה של ההתיישבות הקיבוצית בארץ נותרו דומים בין כל הזרמים הקיבוציים. הקיבוץ הגדול, בניגוד לקבוצה הקטנה גרס כי ניתן לקיים מערכת חיים משותפת, רחבת היקף מבחינה חברתית, שאינה מבוססת על קשרים קרובים בין מספר חברים מוגבל (כפי שהיה נהוג בקבוצה). מסגרת החיים בקיבוץ הגדול תתבסס על שותפות חיים מלאה בין אנשים רבים, המסכימים ביניהם על עקרונות החיים המשותפים, ואינם מתנים את חייהם בחברה הקיבוצית בקרבה אישית אלא פועלים ליצירת מערכת חברתית הנשענת על שותפות לדרך אידיאולוגית דומה, למשימות חברתיות ולאומיות מוסכמות ועל ערבות חברתית.עיקריו של הקיבוץ, כפי שהתגבשו בהדרגה היו:
במישור הלאומי ראו עצמם הקיבוצים כגוף התיישבותי בשליחות האומה. מתוך כך הוקמו רבים, במסגרת תכניות ההתיישבות הלאומיות, באיזורים שונים, (לדוגמה: במסגרת 'חומה ומגדל') ובאיזורי ספר כמתווי גבולות המדינה שבדרך .
לקריאה נוספת: אתר תנועת העבודה בארץ ישראל
לחלקים נוספים של המאמר:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
