פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

(Joint). קיצור מקובל של שמו האנגלי של 'ועד החלוקה המאוחד היהודי האמריקני' (JDC, American Jewish Joint Distribution Committee), סוכנות הסעד והשיקום של יהודי ארצות-הברית ליהודים שמחוצה לה. הג’וינט נוסד ב- 1914.

כבר ב- 1930 צפה ברנרד כהן, מנהל הג’וינט באירופה, את הצורך בהגירת המוני יהודים מגרמניה. ואולם, הירידה בהכנסות הג’וינט בעקבות המשבר העולמי ב- 1929 והאידיאולוגיה היהודית-הגרמנית שעל ברכיה גדלו מנהיגי הג’וינט, שלא יכלו לתאר לעצמם אסון כאותו שעתיד היה לפקוד את יהודי גרמניה אחרי 1933, מנעו הכנות נאותות לקראת מה שאירע. ואולם, בבוא האסון נהיה הג’וינט לגורם ראשון במעלה במאמץ המשותף לסייע ליהודי גרמניה למצוא בסיס כלכלי חדש להישרדותם בגרמניה, ובאותה שעה גם סייע הג’וינט לאותם יהודים שלא יכלו להישאר בגרמניה, לצאת ממנה בצורה שקיוו שתהיה מאורגנת ולא מבוהלת. בשנים 1934-1937 מימן הג’וינט בין 28.7%-36.3% מתקציב הועדה המרכזית של יהודים גרמנים לסיוע ולשיקום, וסכום תרומתו של הג’וינט ל'ועדה' באותן שנים הסתכם ב- 4.6 מיליוני דולר. סכום זה היה 64% מכלל תקציב הג’וינט, ושאר תקציב הג’וינט הוצא בעיקר על תמיכה בקהילות שבמזרח אירופה, שבשנים הראשונות לשלטון היטלר היה מצבן גרוע יותר מבחינה חומרית ממצבם של יהודי גרמניה.

המנהיג הבולט של הג’וינט היה, עד למותו ב- 1937, פליקס ורבורג, יליד המבורג, ועמו פאול ברולד, שאף הוא היה יליד גרמניה. ואולם, במרוצת הזמן גדלה השפעתם של עובדים מקצועיים, במיוחד השפעת יוסף הימן בראשית שנות ה- 30, ואחריו השפעתו של משה ליויט. בימי מלחמת-האולם השנייה היה יוסף שורץ, הממונה על פעולות הג’וינט באירופה, הדמות המרכזית בארגון.

בעת השואה נקט הג’וינט שלושה קווי מדיניות: קו מדיניות אחד, שלפיו פעל מרכז הארגון בניו יורק, היה של שמירה קפדנית על הליכה בתלם המדיניות הרשמית של ארצות-הברית; קו המדיניות השני, שלפיו פעל שורץ בליסבון הניטרלית, היה של הליכה על סף העשייה החוקית, מבחינתה של ארצות-הברית, ופעמים אף מעבר לה; והקו השלישי היה של לשכות הג’וינט באירופה הכבושה, שתכופות הפכו למוקדי עזרה עצמית ופעילות מחתרתית, ואף תמכו בהתנגדות חמושה.

הוצאות הג’וינט ב- 1938-1939 הסתכמו ב- 12.29 מיליוני דולר, וב- 1940-1941 ב- 11.9 מיליוני דולר. הירידה בהוצאות נבעה מהעדר העניין של יהודי ארצות-הברית בנעשה באירופה, למרות מאמצי ההתרמה הנמרצים של הג’וינט. ב- 1942, השנה הגורלית ביותר של השואה, היו ההוצאות שישה מיליוני דולר בלבד, ואולם, ההוצאות הללו היו להלכה בלבד, לפי שאחרי הצטרפות ארצות-הברית למלחמה בדצמבר 1941 שוב לא היה אפשר להעביר כספים לאירופה אלא בדרכים עקלקלות שכל אחת מהן גבתה את חלקה עד שהכסף נמוג. בשווייץ, שיכלה להיות מרכז לחלוקת כספים, מינה ג’וינט לנציגו את סלי מאיר, ראש הקהילה היהודית בשווייץ (כעבור זמן קצר הוא התפטר מנשיאות הקהילה). ואולם, ב- 1942-1943 לא היה אפשר להעביר כספים מארצות-הברית לשוויץ מחמת חילוקי-דעות בין ממשלותיהן. הוצאות הג’וינט בעולם כולו גדלו ב- 1943 והגיעו ל- 8.9 מיליוני דולר, ב 1944 ל- 14.8 מיליון וב- 1945 ל- 26.8 מיליון, אותה שעה כבר לא היו רוב יהודי אירופה בחיים, אך כספי הג’וינט סייעו לאותם שעדיין היה להם סיכוי לשרוד.

כספי הג’וינט הגיעו ליהודי צרפת בחלקם דרך האגוד הכללי של היהודים בצרפת (איז'יף), ובחלקם דרך הפדרציה של האגדות היהודיות בצרפת. ב- 1944 סייע הג’וינט לקבוצות קטנות של יהודים ששרדו בברלין, וכן לשרידי קהילת זגרב. נשלחו חבילות לכמה מחנות ריכוז ולגטו בטרזינשטט, ובשלב מאוחר במלחמה נשלח סיוע ל'עזרה הסוציאלית היהודית' (Juedische Soziale Selbsthilfe) בקרקוב, בראשותו של מיכאל ויכרט – גוף שנוי במחלוקת שהיה בפיקוח הגרמנים.

עד להצטרפותה של ארצות-הברית למלחמה בדצמבר 1941 שלח הג’וינט לפולין בדרכים שונות מזון וכסף. כמה אלפי יהודים הוצאו מליטה למזרח הרחוק בעיקר בסיוע הג’וינט. בורשה פעל ועד פעיל מאוד של הג’וינט, בראשותו של יצחק גיטרמן. הוועד גייס כספים, בניגוד להוראות מניו יורק אך בהסכמה שבשתיקה מצד יוסף שורץ, בהבטיחו תשלום בדולרים אחרי המלחמה (ההבטחות הללו אכן כובדו). בפיקוח הג’וינט הוקמו בגטו ורשה מרכזים לילדים, בתי-חולים וועדי בתים, והם נתנו לתושבי הגטו סעד סוציאלי, תרבותי, כלכלי ומוסרי, נעשו מאמצים גדולים בתחום החינוך, אף הם באמצעות הג’וינט. ולבסוף, משרד הג’וינט בורשה תרם לקרנות לצורכי המרד לא רק בורשה אלא גם בביליסטוק.

הג’וינט היה שותף פעיל מאוד במאמצים להצלת יהודי סלובקיה, גם זאת הודות ליוזמת מנהיגה מקומית של הג’וינט, גיזי פלישמן. סלי מאיר לא יכול היה לתת את סכומי הכסף הגדולים שהיו דרושים בסלובקיה לפי שלא קיבלם מניו יורק או מליסבון, ואולם, הוא שלח כמה סכומי כסף, וגייס כספים בשווייץ עצמה.

יהודים מפולין הוברחו לסלובקיה, וניתנה תמיכה למחנות העבודה שבהם יכלו למצוא ביטחון יחסי. אחרי כיבוש הונגריה בידי הגרמנים במרס 1944 נתן הג’וינט כסף רב והוא שימש להקמת מקומות מקלט לילדים; במרוצת הזמן באו מקומות המקלט הללו בחסות בין-לאומית. חלק מהכסף ניתן לדיפלומטים ממדינות ניטרליות ושימש לסייע ליהודים. בחודשים האחרונים של שנת 1944, בייחוד אחרי עליית הממשלה הפשיסטית לשלטון, בראשות פרנץ סלשי (15 באוקטובר), עד לשחרור בודפשט, היה הסיוע של הג’וינט חיוני בצורה מכריעה. הג’וינט העביר דרך שווייץ סכומי כסף גדולים לרומניה, שבה היה וילהלם פילדרמן, מנהיגם המוכר של היהודים. גם נציג הג’וינט. כספי הג’וינט הוצאו כדי להציל את שרידי יהודי בסרביה ובוקובינה, שב- 1941 גורשו לטרנסניסטריה, וכן לסיוע ליהודי רומניה האחרים.

פעולות הג’וינט היו, בסיכומו של דבר, הדרך העיקרית שבה סייעו יהודי ארצות-הברית לאחיהם שבאירופה בימי השואה. לאמיתו של דבר בא סיוע זה בחלקו מארצות אירופה עצמן, אך הוא אורגן במסווה של סיוע מהג’וינט. הסיוע החומרי של הג’וינט הגיע ליהודים רבים, וסייע להישרדות חלק מהם.

אחרי השואה, כנראה כתוצאה מהתעוררות רגשות נוחם והאשמה-עצמית בקרב יהודי ארצות-הברית על שלא עשו די בימי השואה, היה הג’וינט, עם הסוכנות היהודית והיא"ס, למוסד היהודי המרכזי שקיים את היהודים ששרדו במחנות העקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה, וכן את הקהילות בפולין, בהונגריה ובמקומות אחרים. בשנים 1945-1950 הוציא הג’וינט 280 מיליון דולר (בהשוואה ל-169 מיליון בשנים 1914-1945), דאג לתוספות מזון מעל למה שהוקצב רשמית, וכן דאג לצורכי הילדים, להוצאות לתרבות, לחיי דת ועוד. הג’וינט סייע למרכזי הכשרה מקצועית, בעיקר לקבוצות ציוניות שעמדו לעלות לארץ-ישראל. ניתן סיוע בדרכים עקלקלות ל'בריחה' ול'עליה ב', ואחרי הקמתה של מדינת ישראל במאי 1948 היה הג’וינט אחראי להסעת העולים. עד 1949 סייע הג’וינט גם לפעולות הסוציאליות במחנות קפריסין (ראה גרוש קפריסין). פעולת הג’וינט בקשר לשרידי השואה הגיעה לקיצה עם פירוק מחנה העקורים האחרון בפרנולד (Foehrenwald) ב-1957, והשתתפות הג’וינט ב'ועידת התביעות' (Claims Conference; ראה שלומים), שקיבלה כספי פיצויים מגרמניה לשרידי השואה. בלי הג’וינט היה גורלם של שרידי השואה הרבה יותר חמור.

לקריאה נוספת:
אונרר"א
ארצות הברית
אכזבת הניצולים במחנות העקורים מהופעתם המאוחרת של הארגונים היהודיים