| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בחצי האי קרים ובדרום אוקראינה התפתח בין השנים 1923-1941 מפעל של התיישבות חקלאית יהודית, ובו לקחו חלק עשרות אלפי יהודים אשר חיו עד אז בעיירות הקטנות של תחום המושב לשעבר. על-פי כל קנה-מידה ראוי המפעל הזה לתשומת-לבם של ההיסטוריונים: הוא נתן ביטוי מוחשי למגמות הפרודוקטיביזציה בקרב יהודי מזרח-אירופה, הוא עורר ויכוחים על מיקומו של הבית הלאומי, הוא היה כרוך בגיוס כספים ובהשקעות גדולות מטעם ארגונים פילנתרופיים, ואף היו קשורות בו פעילות פוליטית של יהודי המערב למען אחיהם, והתמודדות על הבכורה בהנהגה של קהילות יהודיות ברחבי התפוצות. אף-על-פי-כן, עד היום נכתב על פרויקט נכבד זה רק מעט מאוד, והדברים שנכתבו נוטים להבליט את צדדיו השליליים. יונתן דקל-חן מבקש לפענח את השתיקה סביב פרק זה בהיסטוריה היהודית, ובוחן את הרכיבים האובייקטיביים והאנושיים בשכחה הקולקטיבית האופפת אותו. תחום המושב – האזור שבו הותר ליהודים להתגורר ברוסיה הצארית – בוטל באופן רשמי באפריל 1917. שנים ספורות לאחר מכן, החל מסוף שנת 1922, קמו מושבות חקלאיות יהודיות חדשות בחצי-האי קרים ובדרום אוקראינה, ויהודים רבים מן ה"שטעטלך" (העיירות המסורתיות) החלו נוהרים אליהן. אולם, מעטים הם החוקרים, גם מקרב אלה המתמחים בהיסטוריה יהודית או סובייטית, שיכולים להרחיב את הדיבור על מפעל ההתיישבות החקלאית היהודית שהתפתח בברית-המועצות והתקיים בה עד לשנת 1941. בשנות השישים של המאה העשרים רבו המחקרים על ההתיישבות היהודית בבירוביג'אן ובביילורוסיה בתקופה שבין המלחמות (כמו, למשל, ספרו המונומנטלי של יעקב לבבי [באביצקי], ההתיישבות היהודית בבירוביג'אן ועבודת הדוקטורט של חנא שמרוק, "הקיבוץ היהודי וההתיישבות החקלאית היהודית בבילורוסיה הסובייטית, 1918-1932"). אולם המחקר על למעלה ממאתיים המושבות היהודיות בקרים ובדרום אוקראינה הוא במידה ניכרת דל ומעמיק פחות. אניטה שפירא עסקה בקבוצה קטנה של סוציאליסטים יהודים מארץ ישראל שהיגרו לקרים, וייסדו בסוף שנות העשרים קומונה בשם "וויה נובה" (Vojo Nova) במאמר שפורסם בכתב העת שבות בשנת 1973. אף שזהו סיפור מאלף בעל השלכות על תולדות הקהילה היהודית בארץ ישראל תחת שלטון המנדט, "וויה נובה" לא הייתה מקרה מייצג של התיישבות יהודית בקרים. כמו כן, מנהיגים בתנועת "החלוץ" וחברים ששרדו משלוש הקומונות החקלאיות בקרים שהקימה התנועה (תל-חי, משמר ומעיין) חיברו כמה ספרי זיכרונות בעברית לאחר שהיגרו לארץ ישראל במחצית השנייה של שנות העשרים, ובין המקיפים ביותר מן הספרים בסוגה זו ראוי לציין את החלוץ בכור המהפכה, שפרסם דן פינס בשנת 1938. אף שספרים אלה מכילים תיאורים מרתקים על חוויות ההתיישבות הקצרה של חברי קומונות ציוניות, הם אינם מספקים מידע על תנועת ההתיישבות הלא-ציונית הגדולה בחצי-האי קרים ובדרום אוקראינה. התקדמות חלקית במחקר ובפרסום על פרשה זו הושגה רק עם הופעת ספרו של יחזקאל קרן, ההתיישבות החקלאית היהודית בקרים (ירושלים 1973). הגירה וולנטרית של משפחות יהודיות מה"שטעטלך" להתיישבות חקלאית בחצי-האי קרים ובדרום אוקראינה החלה בשנת 1922, בתום מלחמת האזרחים ברוסיה. היהודים בעיירות הצפופות באזור תחום המושב לשעבר היו על סף יאוש הם היו מרוששים לאחר שנים של חיים בתוך זירות לחימה, וזה לא כבר נשללו מהם זכויות האזרח כיוון שהוגדרו "נצלנים" על-ידי החוקה הבולשביקית משנת 1918. בניסיון לשנות את מצבם, החלו קבוצות קטנות מתוכם להגר דרומה בשנים 1923-1922. אחדות מהן הקימו קומץ מושבות "ספונטניות" כביכול, בביילורוסיה ובאזור של חוף הים השחור, בעוד אחרות הצטרפו למושבות היהודיות "הוותיקות" ושבעות-הקרבות בדרום אוקראינה, שיושבו לראשונה בתחילת המאה התשע-עשרה. בהתחשב בזמנים הקשים ובעובדה שלא היה להם כמעט סיוע מבחוץ, אותם מאות מתיישבים חדשים וחברי קומונות מתנועת "החלוץ" בקרים ובדרום אוקראינה הגיעו להישגים רבים וקבעו תקדימים חשובים. החל משת 1923, חוותה תנועת ההתיישבות צמיחה מסחררת, שהתחזקה בזכות מפעלי נדבנות זרים, שהחשוב מביניהם היה של ארגון הג'וינט החל משנת 1924 חתם ארגון הג'וינט על סדרת חוזים עם הקרמלין, אשר מיסדו והרחיבו את ממדי ההתיישבות ה"ספונטנית". הסובייטים מצדם סיפקו אדמה ודלק חינם, תחבורה לצורכי ההגירה ופטורים ממסים. על-פי החוק הסובייטי, עבודת אדמה, כמו עבודות נוספות שנחשבו "יצרניות", השיבו למתיישבים היהודים את זכויות האזרח שנשללו מהם. בשיאו, העסיק התאגיד החקלאי של הג'וינט Joint Agricultural Corporation), הזרוע המבצעת של הג'וינט ברוסיה הסובייטית, שנודעה בשם "אגרו-ג'וינט") למעלה מאלף עובדים במשרדים שפעלו ממוסקבה ועד קרים. הודות לתרומות של למעלה מ- 16 מיליון דולרים (למעלה מ- 200 מיליון דולרים בשווי של ימינו), בנה האגרו-ג'וינט וניהל קרוב למאתיים מושבות חקלאיות מודרניות לעילא על פני שטח של מיליוני דונמים, וסייע לארבעים מושבות נוספות שנוסדו טרם הגעתו. חבילת הסיוע של האגרו-ג'וינט כללה הפעלת צוותי טרקטורים וכן ייעוץ טכני, הכשרה מקצועית, מכשור מודרני והלוואות בריבית נמוכה למתיישבים ולשכניהם הלא-יהודיים סביב הים השחור. הסיוע לשכנים נחשב בג'וינט כמנוף לקבלת פנים חמה של המתיישבים היהודיים באזור החדש. בסך הכול יישב האגרו-ג'וינט כ- 200,000 יהודים או תמך בהם בצורה אחרת. הג'וינט עזב את רוסיה הסובייטית בשנת 1937, עם חתימת הסכם על פירוק הארגון עם הממשלה. בזכות הסיוע החומרי והפיקוח של האגרו-ג'וינט הצליחו המושבות להגיע לרמת חיים גבוהה בהשוואה לכפר הרוסי הממוצע. הציוד והידע החקלאיים שיובאו על-ידי האגרו-ג'וינט הפכו למוקדי התעניינות בקרב גורמים ממשלתיים: המושבות היהודיות היו יעד לביקורים חוזרים ונשנים של משלחות רשמיות ופקידים מטעם גופים ממלכתיים, אשר התעניינו בשיטות החקלאיות ובפרקטיקות הארגוניות שיישם האגרו-ג'וינט. משום שהמשטר הסובייטי היה חלש באופן יחסי בפריפריה הכפרית במשך רוב התקופה הנדונה, פעל האגרו-ג'וינט כממלא-מקום מינהלי משנת 1924 עד תחילת שנות השלושים לפחות. עמדה כזו אפשרה לו גם להתמקח עם המשטר הסובייטי על נושאים שלא היו קשורים במישרין להתיישבות. לדוגמא, האגרו-ג'וינט נשא ונתן על שחרורם של עצירים ציוניים. רבים מהם עלו לארץ ישראל מיד עם שחרורם מהכלא או מן ההגליה. במונחים של ההיקף-ההשקעה ושל תוצאותיה המידיות, גימד הפרויקט של אגרו-ג'וינט את מפעל ההתיישבות הציונית בארץ ישראל באותן שנים. בבעלותה של הקרן הקיימת לישראל, למשל, היו כמיליון דונמים של אדמה מעובדת בשנת 1948, בעוד שהמשטר הסובייטי הקמה שטח גדול פי ארבעה בקירוב לשימושן הקבוע של המושבות היהודיות עד תחילת שנות השלושים. חלק מאדמה זו הוחזר, בהסכמת הארגונים הפילנתרופיים הזרים והגופים הממלכתיים המופקדים על המפעל ההתיישבותי, למשטר הסובייטי המרכזי במהלך שנות השלושים בשל מחסור במתיישבים חדשים. מבחינה רשמית יצר הקרמלין חמש נפות (raiony) יהודיות אוטונומיות באזורי ההתיישבות החקלאית, אבל בפועל התרכזה ההתיישבות היהודית בכמה גושים צפופים. במקרים מסוימים נשזרו הגושים עם הנפות; במקרים אחרים הם התגבשו סביב מושבות יהודיות שהוקמו מחוץ לגבולות הנפות היהודיות הרשמיות. בתוך גושי התיישבות (ולמרות תחלופה גדולה ברשימות החברים ברוב המושבות), איישו יהודים כמעט את כל התפקידים המינהליים וטיפחו חיי תרבות ודת. הנחיות המשטר הבולשביקי חייבו אמצעי זהירות מסוימים בפיתוח התרבות והדת, אך תחומי החיים האלה במושבות התנהלו בדרך-כלל הרחק מהישג-ידה של המדינה. כל אותו זמן הפעיל המשטר הסטליניסטי לחץ הרסני גובר והולך על שאר החברה הסובייטית, הן במרכזי האוכלוסייה והן באזורים הכפריים. היישובים החקלאיים היהודיים, לעומת זאת, שרדו ועל-פי-רוב אף שגשגו באופן יחסי תחת המשטר הסובייטי. החיים היהודיים במושבות תמו רק עם הכיבוש של האזורים הללו בידי הוורמאכט הגרמני בסתיו של שנת 1941. ההשלכות העקיפות של מפעל ההתיישבות של האגרו-ג'וינט חרגו מעבר למספר הקטן היחסי של חקלאים יהודיים בברית-המועצות, שחלקם לא עלה על תשעה אחוזים מכלל היהודים במדינה בין מלחמות העולם. מסע תעמולה בשפה הרוסית יצר דימוי של יהודי-סובייטי חדש, מומחה לחקלאות, שעמד בניגוד מוחלט לסטראוטיפים השליליים של היהודים בספרות של התקופה הצארית. בעוד שדימוי חדש זה לא תאם את רוב היהודים בברית-המועצות, הוא שינה את הדרך שבה לא-יהודים ראו את בני ארצם היהודיים, והעניק לגיטימיות לקווים בסיסיים של זהות יהודית לאומית בעידן של לחצי התבוללות גוברים מלמעלה. ההגירה למושבות סייעה גם להקלת צפיפות היתר בעיירות ולפתרון בעיות סוציו-אקונומיות נלוות בתחום המושב לשעבר. חרף כל ההישגים הללו, ההיסטוריוגרפיה לא שפטה לחיוב את הניסוי של האגרו-ג'וינט. בין חוות-הדעת השליליות במחקר הקיים מופיעה הטענה, כי המתיישבים היהודיים סבלו מעוני ממושך ומדיכוי קשה ומדיכוי קשה בידי המשטר הסטליניסטי. בקרב החוקרים רווחת גם האמונה לפיה המושבות איבדו מצביונן היהודי במהלך הקולקטיביזציה המלאה של החקלאות בברית-המועצות בחורף של שנת 1929/30, וברוב הדיונים ישנה גם הסכמה ללא סייג על הנקודות הבאות: המשטר הדיקטטורי של יוסף סטלין גירש את האגרו-ג'וינט משטח ברית-המועצות בשנת 1937; למשטר האימה שייסר את הערים בברית-המועצות במחצית השנייה של שנות השלושים הייתה השפעה דומה על המושבות היהודיות; רוב המתיישבים נרצחו זמן קצר לאחר הכיבוש הנאצי של האזור. מן הטעמים הללו, השמדת המושבות במהלך מלחמת העולם השנייה – בשילוב עם הבדיה הצינית של "עלילת קרים" (שתידון להלן) על-ידי המשטר הסובייטי בשנותיו האחרונות של סטלין – דנה את המפעל כולו לכישלון. אני מבקש אפוא לבחון, כיצד נוצרה תמימות-דעים היסטוריוגרפית כה חד-צדדית על אודות פרשה כה מורכבת בהיסטוריה היהודית והסובייטית.
במחקר העוסק בחברות סגורות, כמו רוסיה הסטליניסטית, הסתמכות על מקורות מצומצמים או לא-מייצגים היא אולי בלתי-נמנעת. אי-נגישותם של ארכיונים בברית-המועצות לשעבר עד תחילת שנות התשעים העצימה את קשייהם של חוקרים מערביים. כתוצאה מכך, אפילו ספרי היסטוריה כלליים הנוגעים לפרשת האגרו-ג'וינט, שהופיעו לאחרונה באנגלית ובעברית, ציטטו בעיקר מקורות משניים. המצוטט ביותר הוא המחקר הקלסי על תולדות ארגון הג'וינט מאת יהודה באואר, My Brother`s Keeper. באואר, שכתב באמצע שנות השבעים, לא התכוון ולא התיימר להציע תיאור מפורט של מפעל ההתיישבות, והוא נעזר רק בארכיון אחד (ארכיון הג'וינט בניו-יורק) כאשר חקר את תולדות האגרו-ג'וינט. מחקרים ממוקדים יותר באנגלית או בעברית, שעסקו בהתיישבות היהודית-הסובייטית, נשענו עד היום על אוטוביוגרפיות, על כתבי עת מהתקופה הסובייטית ועל חומרים אחרים שפורסמו. היעדר מחקר מעמיק ויסודי, יחד עם המנהג לצטט מקורות לוקים בחסר, הוביל אם כן לשכפול המחקר האקדמי הרעוע על הנושא החל משנת 1942 ועד היום. גם ספרו של יחזקאל קרן, ההתיישבות החקלאית היהודית בקרים, היה מוגבל בעיקר לקומונות של "החלוץ", כיוון שבשעתו לא הייתה לו עדיין גישה אל הארכיונים בברית-המועצות. ההסתמכות היתרה על עדויות ניצולים הטתה אף היא את המחקר האקדמי. אין ספק אמנם, כי זיכרונותיהם של ניצול שואה מבין המתיישבים, וכן הזיכרונות של חברי תנועת "החלוץ" שנרדפו בידי המשטר הסובייטי, סיפקו עדויות מהימנות "מלמטה" על הזוועות שחוו בעצמם. עם זאת, תיאורים אישיים מועילים פחות בכל הנוגע לנושאים אחרים, בייחוד לפענוח ההתנהגות של המשטר. הקורבנות לא נחשפו בדרך-כלל למניעים או לכוחות שפעלו בדרגי הממשל השונים. יתר על כן, כאשר גורמים סובייטיים הביאו לדפוס זיכרונות מתקופת השואה, הם עיוותו לרוב את הסיפורים כדי להדגיש את מה שכינו "הפשעים הפשיסטיים" של הכובשים הנאצים, וגם מוציאים לאור מטעם הממשלה הסובייטית צמצמו, כפי שנראה להלן, כל אזכור לחיים במושבות. אמונתם הבלתי-מעורערת של חוקרים בכתבי הזיכרונות של אישים מהנהגת הג'וינט – שעברו בעצמם את טראומת השואה כצופים שלא הצליחו למנוע את האסון – התגלתה גם היא כבעייתית. נשיא האגרו-ג'וינט, ג'יימס רוזנברג, סיכום באורח קודר במיוחד את המפעל הגדול במכתב לבן משפחתו בשנת 1959:
כיוון שרוזנברג ובני זמנו במערב לא הובאו בסוד ההתפתחויות באזורי הכפר של ברית-המועצות מסוף שיות השלושים ואילך, הם הניחו כמעט תמיד שהתרחש הגרוע מכול. רוזנברג לא יכול היה לדעת, שהמשטר פינה את רוב מתיישבי האגרו-ג'וינט לפני כיבוש חצי-האי קרים בידי הגרמנים. ההיסטוריוגרפיה הרשמית מדברת אפוא על השמדה כמעט טוטלית, בעוד שמהארכיונים מצטיירת תמונה קרובה יותר למציאות, לפיה כשישים אחוז מהמתיישבים בקרים הועברו לקולחוזים במרכז אסיה עוד בקיץ של שנת 1941.
מה גרם לאותו ריק היסטוריוגרפי סביב סיפור ההתיישבות היהודית-הסובייטית? למען ההגינות, אי-אפשר להפריז בהדגשת הסיבה הבסיסית ביותר – הארכיונים הסובייטים שהיו מחוץ לתחום לחוקרים עצמאיים. אף שהייתה אפשרות לערוך מחקרים חלקיים ללא המידע שבארכיונים אלה, אי-אפשר היה להרכיב תמונה מלאה רק באמצעות החומרים הזמינים במערב. אולם גורמים נוספים תרמו אף הם לחמישים השנים של שכחה היסטורית. בלב העניין מצויה העובדה, שמעט מאוד אנשים אשר יכולים היו לספר את תולדות המפעל, שרדו אחרי שנת 1952. הצוות הרוסי-היהודי הבכיר של האגרו-ג'וינט נספה בטיהורים הסטליניסטיים של השנים 1937 ו- 1938. גורל טרגי דומה נגזר על שכבות ההנהגה בשתי הסוכנויות הסובייטיות שהיו אחראיות לפיקוח על המושבות (הידועות בראשי התיבות ברוסיה "קומזט" ו"אוזט"). בין כל היהודים בברית-המועצות הייתה לאותם גברים ונשים בסגל של האגרו-ג'וינט, הקומזט והאוזט, ההיכרות הקרובה ביותר עם הפרויקט, והכישורים האישיים הדרושים לתיעוד תולדותיו. יחד אתם נרצח הסיכוי הטוב ביותר לתיעוד ולהפצת הנרטיב המלא. טרגדיה זו הוכפלה בשנת 1948, כאשר המשטר עצר חלק מן האליטה התרבותית של יהדות ברית-המועצות. הקבוצה הזאת נכנסה לתודעה הלאומית הכללית בברית-המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה, כיוון שחברים רבים בה כיהנו בראש הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי. הודות לנכונות של אנשי הג'וינט לאחר המלחמה להיות מעורבים שוב בפעילות למען יהודי רוסיה, קידמו רוב מנהיגי הוועד היהודי תכנית לחידושו של מפעל ההתיישבות כאמצעי לתחיית יהדות ברית-המועצות. באירוניה אופיינית לשנים האחרונות של שלטון סטלין, הסית המשטר הסובייטי נגד הוועד היהודי האנטי-פשיסטי באמצעות מניפולציה של הזיכרונות החיוביים מתקופת האגרו-ג'וינט. סטלין ועוזריו רקמו עלילה זדונית סביב הפוטנציאל שהתגלה, בשנים שבין שתי מלחמות העולם, להתיישבות יהודית בקרים ובדרום אוקראינה בתמיכה שהגיעה מארצות-הברית. בשנת 1947 הציעו שני החברי הפולטבירו (ויאצ'סלב מולוטוב ולזר קגנוביץ') להנהגת הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, להגיש לסטלין תכנית מחודשת להתיישבות יהודית חקלאית בקרים. ההצעה לא זכתה לתגובה כלשהי מצדו, אך כעבור שנה-שנתיים השתמש המשטר במסמך זה כדי להאשים את חברי הוועד בקשירת קשר עם אמריקנים (כלומר, עם הג'וינט) במטרה לנתק את קרים מברית-המועצות כך נפתחה הדרך למה שנודעה כ"עלילת קרים". כל החברים בנשיאות הוועד, שנעצרו במהלך שנת 1948 (למעט אחת מהם), הוצאו להורג באוגוסט 1952 אחרי משפט צבאי סגור. עקב אירועים אלה (ואחריהם) השתרש בקרב מנהיגים סובייטים הדימוי של קרים כראש גשר אמריקני-יהודי פוטנציאלי בברית-המועצות גם הרבה אחרי מות סטלין ואחרי חשיפת מסכת השקרים של שלטונו. בשל המדיניות האנטישמית אחרי המלחמה נאלצה התרבות היהודית-הסובייטית לרדת למחתרת. עצם קיומה של אנטישמיות ממלכתית חייב את הקהילה היהודית לנקוט אמצעי זהירות בכל הקשור לזהותם הלאומית במרוצת ארבעים השנים הבאות. לפיכך מחקר של פרשת האגרו-ג'וינט על-ידי יהודים מברית-המועצות היה לא מציאותי. המפנה שחולל ה"גלסנוסט" במחצית השנייה של שנות השמונים לא הוביל עדיין לשינוי מהותי בתחום זה. אמנם החלו אז להופיע בפומבי ניצנים של תרבות יהודית, אך המשימות העצומות של שיקום קהילות פעילות ברחבי המדינה עלו בחשיבותן לאין-ערוך על הדחף לחקור נושאים בעלי חשיבות היסטורית בלבד. בקרב חוקרים סובייטים לא-יהודים, נחשבו האגרו-ג'וינט ומפעלו בגדר טאבו. מאחר שהממשלה השמיצה את הג'וינט באופן שיטתי מסוף שנות הארבעים, כל עיסוק בנושא נחשב מסוכן לחוקר. אך מה לגבי המתיישבים ששרדו את המלחמה? אחרי הכול רובם של יהודים אלה פינה את חצי-האי קרים לפני בואו של הצבא הגרמני. אלה מביניהם שלא גויסו לצבא האדום בילו את שנות המלחמה על-פי-רוב בביטחון היחסי של מרכז אסיה. רבים מהם שבו לקרים לאחר המלחמה בניסיון לאכלס את המושבות היהודיות מחדש. חלק התיישב אמנם שוב במושבות המקוריות, אבל הללו קיבלו כבר בזמן הכיבוש הנאצי צביון ואוכלוסייה כלל-סובייטיים. האם הם לא ניסו להנציח את הישגי מושבותיהם בעידן של טרום-המלחמה? יש להניח, כי בשנותיו האחרונות של סטלין, הגברת העוינות כלפי הג'וינט והדמוניזציה של "שוביניזם לאומי" כביכול, הרתיעו אותם מכל מאמץ להנצחה ציבורית של מפעל האגרו-ג'וינט. היו סיבות נוספות לשתיקתם של המתיישבים לשעבר. אלה ששרדו איבדו את קולם הקולקטיבי במהלך מלחמת העולם השנייה: רבים ממנהיגיו של מפעל ההתיישבות, הגברים, נהרגו בעת שירותם בצבא האדום, והמושבות היהודיות נפוצו לכל עבר במרחבים העצומים של מרכז אסיה והקווקז בזמן הפינוי המאורגן מחצי-האי קרים בקיץ-סתיו של שנת 1941. אלה מהם שהתיישבו מחדש ביישובים המקוריים אחרי שנת 1944 לא היוו עוד קהילות קוהרנטיות, אלא חיו במובלעות יהודיות קטנות בתוך קולחוזים לא-יהודיים. כתוצאה מכך לא נותרו להם עניין ויכולת רבים לשמר את זיכרון האגרו-ג'וינט. החשש מהנצחת פועלו של הג'וינט לפני המלחמה רק גבר נוכח האווירה האנטישמית שפשתה בברית-המועצות בשלהי העידן הסטליניסטי. הפלישה הגרמנית עצמה גזלה מן המושבות את חשיבותן הסמלית. ברגע שבו תפסו לא-יהודים את בתי המתיישבים היהודים ואת חוותיהם בתקופת המלחמה, הפכו אותן מושבות להיות רק נקודה נוספת בפריפריה הכפרית של ברית-המועצות.כלומר, מעתה לאיש מבין היהודים שבקולחוזים הלא-יהודיים לא היה עניין בהנצחת העבר הלא-רחוק המקומי. מהלומה נוספת ניחתה על הסיכוי להנצחת הזיכרון ההיסטורי, כאשר נשיאות הסובייט העליון עיצבה מחדש את המפות הפוליטיות של קרים ואוקראינה בסוף שנת 1944, ובכך ביטלה את מעמדן הרשמי של חמש הנפות היהודיות האוטונומיות. ארבע שנים מאוחר יותר העניקה הנשיאות שמות רוסיים לאותם קולחוזים יהודיים לשעבר, שעדיין החזיקו בשמות ביידיש או בעברית – וכך "נאידורף" הפך ל"ניקולייבו" ו"חרות" הפך ל"דמיטרובקה" מנקודה זו ואילך רק לאותם מתיישבים ששבו לאזור לאחר המלחמה היה זיכרון מוחשי של חיי קהילה יהודיים לפני הכיבוש הנאצי. ההגליה הברוטלית של האוכלוסייה הטטארית ושל מיעוטים אתניים אחרים בידי סטלין בשנת 1944 מקרים למרכז אסיה, הייתה גורם קריטי נוסף בהיווצרות ההשכחה ההיסטוריוגרפית גם אלמלא הוויכוחים המתמשכים על הסיבות לגירושים ועל השפעותיהם, גרפה הסוגיה את רוב תשומת-הלב האקדמית והעיתונאית שהוקדשה לאזור זה מאז מלחמת העולם השנייה. עד קריסתה של ברית-המועצות, עורר נושא ההגליה בעיקר את שימת-ליבם של אנשי אקדמיה במערב. מאז שנת 1991, עם שובם של הטטארים לחצי-האי, היא זכתה לעניין רב גם בקרב חוקרים ופרשנים בברית-המועצות לשעבר. במטה של הג'וינט בניו-יורק הצטלבו זו בזו פוליטיקה אמריקנית-יהודית וטרגדיה אישית ותרמו לעמעום הזיכרון. האיש בעל הידע הרב ביותר על אודות המפעל – ד"ר ג'וזף רוזן, שעמד בראש האגרו-ג'וינט בברית-המועצה – הלך לעולמו בטרם עת בשנת 1948. הוא לא הותיר אחריו זיכרונות כתובים, ומה ששרד מרשימותיו שופך אור רק על סוגיות ותקופות מסוימות. פקידים בכירים אחרים בג'וינט כתבו בעיקר יומני מסע אופטימיים, ולזיכרונות כאלה לא היו כמעט הדים מחוץ למעגל המצומצם של המנהיגים והתורמים העיקריים של הג'וינט. משום כך הציבור הרחב בארצות-הברית לא נחשף כמעט למידע רב על מפעל ההתיישבות. ההתפתחויות הפוליטיות בקהילות היהודיות בתפוצות אחרי שנת 1944 הרתיעו את הג'וינט מאזכור רב-היקף של האגרו-ג'וינט. במהלך מלחמת העולם השנייה ומיד אחריה התמקדו מנהיגי הג'וינט (כמו רובה של יהדות אמריקה) במאמצי סיוע לניצולי שואה ובהקמת מדינת ישראל. ככלל, נושאים לא-ציוניים נעלמו מן העמודים הראשיים של ההיסטוריוגרפיה היהודית. באקלים ציבורי כזה נותר מעט מאוד זמן להתעניינות במושבות היהודיות-הסובייטיות שכבר עבר זמנן. ההאשמות המופרכות בריגול, שהטיחו הסובייטים כלפי הג'וינט החל משנת 1948, דיכאו מן הסתם כל רצון לחדש את הדיון בנושא האגרו-ג'וינט. נוסך לכך, כיוון שהג'וינט המשיך לפעול מאחורי הקלעים למען יהודי ברית-המועצות עד תחילת ה"פרסטרויקה" במחצית השנייה של שנות השמונים, הוא לא יכול היה להרשות לעצמו למשוך אליו את אור הזרקורים. לכל הסיבות לעיל נוסף עוד גורם להתעלמות ממפעל ההתיישבות הנדון כאן. במבט ראשון אפשר היה להניח, כי עשרות החברים מן הקומונות של "החלוץ", שהגיעו לארץ ישראל בעזרתו של ג'וזף רוזן במחצית השנייה של שנות העשרים, יהיו מקור אפשרי לתיעוד פעילות האגרו-ג'וינט. זיכרונותיהם אכן צוטטו בקביעות בהיסטוריוגרפיה, אך החלוצים לא גילו כמעט על אודות האגרו-ג'וינט. ספרי הזיכרונות שלהם התמקדו בקשיים שחוו קהילות "החלוץ" הקטנטנות מידי השלטון של סטלין. למען האמת, לא סביר היה לצפות ליותר ממחברי הזיכרונות: הם עזבו את רוסיה הסובייטית זמן קצר אחרי שהאגרו-ג'וינט החל במלאכתו, והספיקו לאגור בעצמם מעט מאוד על הישגיו של ג'וזף-רוזן. יש גם לציין, שניסיונם היה שונה לחלוטין מזה של רוב המתיישבים – המשטר ראה בתנועת "החלוץ" גורם עוין כבר מאמצע שנות העשרים, בזמן שעדיין הילל את המתיישבים של האגרו-ג'וינט והארגונים הפילנתרופיים האחרים. מנהיגים סובייטיים מכובדים פרסמו אז ספרים ונשאו הרצאות מתוקשרות במסע התעמולתי למען המפעל הלא-ציוני (בניגוד ליחס אל "החלוץ"): הבולטים ביניהם היו נשיא ברית-המועצות (מיכאל קלינין), שר החינוך וההשכלה (אנטולי לונאצ'רסקי), שר הבריאות (ניקולאי סששקו) וסגן יושב-ראש הנשיאות של הוועד הפועל הכלל-ארצי של המפלגה הסובייטית (פיוטר סמידוביץ', שכיהן גם כיו"ר קומזט).
האם נכון לתלות בהתרחשויות בברית-המועצות את עיקר האשם בדחיקת פרשת האגרו-ג'וינט מהנרטיב השולט בהיסטוריה היהודית המודרנית? הייתכן שתרמו לכך גם אידיאולוגיה ודעות קדומות בקרב אנשי אקדמיה מחוץ לרוסיה? כאשר חוקרים מנסים לתעד מחלוקות פוליטיות מן העבר ולנתחן, הצד "המנצח" נהנה בדרך-כלל מיתרון. היו אשר היו הישגיו של אגרו-ג'וינט, אין חולק על כך, שניסוי האגרו-ג'וינט "נכשל" בהיבט אחד ברור – הוא הגיע אל קצו בסתיו של שנת 1941. מההיבט הזה גם אין טעם רב בהשוואות בין עוצמתן של המושבות שלו בברית-המועצות לבין סוגיות דומות בבניית היישוב היהודי בארץ ישראל באותה תקופה. בפרספקטיבה זו מצטייר האגרו-ג'וינט כ"מפסיד" במאבק נגד המפעל הציוני על מקום תחת "השמש ההיסטוריוגרפית". מרגע שהחל הג'וינט בהקמת מושבות יהודיות ברוסיה הסובייטית ובתמיכה שיטתית בהן, הוא משך אליו הן תומכים נלהבים והן מבקרים חריפים. בעיני יריביו, בעיקר משורות הארגונים הציוניים, היה זה מאבק "סכום אפס": כל דולר שנאסף מיהודי ארצות-הברית למען האגרו-ג'וינט היה דולר אבוד לפיתוח הבית הלאומי בארץ ישראל. יתר על כן, בתחילה הכריזה התעמולה הסובייטית ברוב קולות על היישוב היהודי החקלאי סביב הים השחור כאות מבשר לייסודה של רפובליקה סובייטית-יהודית. מנהיגים ופובליציסטים ציוניים, שנבהלו מן השד הפיננסי והפוליטי הטמון בפרויקט זה, ומן הקלות שבה היה נדמה כי הג'וינט אוסף סכומי כסף עצומים באמריקה, תקפו את עצם הלגיטימיות של האגרו-ג'וינט. נוסף על החששות הפוליטיים והכלכליים העיבה חשדנות עמוקה כלפי המשטר הבולשביקי על יחסם של הציונים כלפי ההתיישבות היהודית ברוסיה הסובייטית. ליהודים אמריקנים רבים היו עדיין זיכרונות טריים מן הפוגרומים באימפריה הרוסית טרם המהפכות בשנת 1917 ומן האימה שנפלה על יהודי ברית-המועצות בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה.יהודי ארצות-הברית אף זעמו על דיכוי ארגונים ציוניים ברוסיה הסובייטית. כמו כן, כיוון שרוב הסופרים הציוניים דחו כל זיהוי של אמריקני-יהודי עם "הבולשביק", הם הגיבו מלכתחילה בספקנות כלפי שיתוף הפעולה של הג'וינט עם המשטר הבולשביקי. דלות תשומת-הלב האקדמי למפעל ההתיישבות הלא-ציוני נובעת גם מכך, שעיקר הדגש בחקר ההיסטוריה היהודית המודרנית מושם על סוגיות פוליטיות. כתוצאה מכך, רוב החוקרים המערביים טיפלו בפרויקט האגרו-ג'וינט מן ההיבט של ניתוח מדיניות הלאומים בברית-המועצות. אחרים דנו בהתיישבות רק באופן מקוטע, ולא הציגו את התמונה המלאה, או שהתייחסו רק להיבטים מצומצמים של המפעל, כגון התפקיד הזוטר של אוזט או היווצרותן של הנפות היהודיות הלאומיות. כאשר נדון מפעל ההתיישבות בהרחבה כלשהי, השקיפו עליו מן הזווית של רכיביו הציוניים, דהיינו הקומונות של "החלוץ" ו"וויה נובה". אולם ארבע הקומונות האלה היו משניות בחשיבותן בתוך המפעל הנרחב של הקמת מושבות יהודיות באזור, ובחינתו של המפעל כולו רק דרכן, מניב בהכרח תוצאות מבוטלות בחשיבותן. המחקרים הקיימים נוטים גם להסיק מסקנות מן הניסויים המוצלחים-פחות בהתיישבות יהודית חקלאית בביילורוסיה ובבירוביג'אן, ולהחיל אותן על המושבות בחצי-האי קרים ובדרום אוקראינה. על אף שהיא התרחשה באותה תקופה, ההתיישבות היהודית שנתמכה על-ידי האגרו-ג'וינט סביב הים השחור לא דמתה לנעשה באזורים אחרים בברית-המועצות. היעדר נדבנים זרים חרץ את גורלן של המושבות בביילורוסיה: ללא בסיס כלכלי איתן ואטרקטיבי, הן לא הצדיקו על התחשבות מיוחדת מצד המשטר הבולשביקי. יחד עם הבעיות האובייקטיביות הכרוכות בהתפרנסות מהאדמה, הותיר המחסור בסיוע כספי מגורם חיצוני את היישובים היהודיים בביילורוסיה חשופים להיבטים הגרועים ביותר של המדיניות הסובייטית הכפרית. בקצה השני של היבשת, בבירוביג'אן, הקולחוזים היהודיים, מחוסרי-פטרון זר איתן, דעכו לאיטם. חרף הבדלים עקרוניים אלה, היו חוקרים שהחילו את הכישלונות המתועדים בביילורוסיה ובבירוביג'אן גם על המושבות של האגרו-ג'וינט. אחדים מן המחברים החילו על קרים את מסקנותיו התקפות של חנא שמרוק לגבי ה"הבינאום" (Internationalization) הכפוי בקולחוזים יהודיים בביילורוסיה במהלך המערכה לקולקטיביזציה מלאה בחורף בין השנים 1929-1930. באופן זה מיוחסים שלא בצדק השינויים הדמוגרפיים הקיצוניים, שחיסלו את אופיין היהודי של המושבות בביילורוסיה, גם לקולחוזים היהודיים סביב הים השחור. כותבים אחרים עורכים עורכים אנלוגיות בין היישובים במחוז האוטונומי היהודי בבירוביג'אן למושבות בקרים ובדרום אוקראינה. יעקב לבבי, בספרו ההתיישבות היהודית בבירוביג'אן, ורוברט ויינברג, בספרו משנת 1998, Stalin's Forgotten Zion, זיהו נכונה את הבעיות הכרוניות של בירוביג'אן: תנאים חקלאיים גרועים, מינהל לקוי, השקעת חוץ זעומה, ההרס שזרעו הטיהורים של סטלין בהנהגה היהודית המקומית, וכישלונן של הרשויות הסובייטיות למשוך מספיק מתיישבים יהודיים למזרח הרחוק. ואולם אין כל בסיס תיעודי להחלת אותן מסקנות על המושבות בקרים ובדרום אוקראינה. מרוב הבחינות, פרויקט האגרו-ג'וינט פרח בדיוק מאותן סיבות שבעטיין נכשלה ההתיישבות בבירוביג'אן ובביילורוסיה: שפע של סיוע והכשרה מבחוץ, הקמת מינהל מסודר, ואתר אטרקטיבי לגיוס מתיישבים.
בפני כל מי שחקר את ברית-המועצות לשעבר ניצבו בעיות מיוחדות הנוגעות למידת אמינותם של מסמכים מסוגים שונים. באימפריה הסובייטית האדירה היו עיוות ביודעין של מידע וחוסר-מיומנות ביורוקרטית חלק בלתי-נפרד מן המערכת השלטונית. חוקרים נאלצו, לפיכך, להתייחס בזהירות ובספקנות לפרסומים רשמיים ולדיווחים בעיתונות הסובייטית. פעמים רבות הפרסומים הללו, כמו גם מכתבים לפקידי ממשלה מאת אזרחים מן השורה, שיקפו את מה שהכותב חשב כי הקהל המיועד או "הבוס" מעוניינים לשמוע. במקרה של ההיסטוריות שנכתבו אחרי שנת 1945 על ההתיישבות היהודית, הארכיונים הסובייטים הרלבנטיים היו סגורים לגמרי או באופן חלקי בפני חוקרים משני צדדיו של מסך הברזל. גם מחקרים מערביים מן העת האחרונה עשו שימוש מוגבל בלבד בחומרים ארכיוניים מן התקופה הסובייטית. מפתיעה אף יותר העובדה, כי המקורות הארכיוניים שהיו זמינים במערב צוטטו מעט, אם בכלל, במחקרים קודמים על האגרו-ג'וינט. אוספים חשובים על אודות המפעל קיימים בארצות-הברית ובישראל, אולם עד היום עשה בהם שימוש נרחב רק החוקר זושה זשייקובסקי (Zosa The Mirage of American Jewish Aid in Soviet Russia, 1917-1939), אשר פורסם בהוצאה פרטית בשנת 1977. מסיבות הקשורות בדרך-כלל למצוקה כלכלית, מחקרים חדשים מידי מחברים בברית-המועצות לשעבר תוחמים עצמם מלכתחילה למקורות מצומצמים מאוד. שימוש לא מבוקר בחומרים שיצרה הממשלה הסובייטית הביא להתמקדות היסטוריוגרפית באירועים או באישים מפורסמים. על-ידי כך נופחה באופן מלאכותי החשיבות של דמויות מסוימות על חשבון קריאה מדויקת יותר של ההתרחשויות. לדוגמא, חוקרים מערביים, שכללו בפרסומיהם רק מקורות ממשלתיים נגישים, הפריזו בהערכת תרומתם המעשית של מנהיגים בולשביקים מסוימים. הבולט בעניין זה הנו נשיא ברית-המועצות דאז, מיכאל קלינין, אשר דיבר פעמים רבות בפומבי בשבחה של ההתיישבות היהודית, אבל לא היה מעורב באופן ישיר בפרויקט. תלות זו בפרסומים סובייטיים רשמיים גרמה לטעויות גם בהערכת חשיבותו של ויכוח פוליטי קצר-ימים אשר התנהל במוסקבה באמצע שנות העשרים על הפיכת המפעל ההתיישבותי לרפובליקה יהודית באזור חוף הים השחור. במציאות, ההצהרות בעניין זה יצאו מחוגים צרים מאוד במפלגה הקומוניסטית או מחוגים פוליטיים מצומצמים אחרים, והן לא זכו מעולם לאהדה רחבה בברית-המועצות או להתייחסות מתמשכת בקרמלין. מסיבות דומות ייחסו חוקרים אחרים חשיבות מופרזת לכינוסים ארציים של אוזט ושל היבסקציה (הסקציה היהודית של המפלגה הקומוניסטית בברית-המועצות) בבניית ההתיישבות היהודית בקרים ובדרום אוקראינה. כל אלה לא היו בעצם אלא תופעות שוליות בהתפתחות המפעל. אולם פרשנויות מוטעות כאלה על היבטים אידיאולוגיים של הפרויקט או על המרכזיות של הזיקה בין ההתיישבות החקלאית לייסוד רפובליקה הזינו את חשדנותם של מחברים ציונים. פרשנות לקויה היא שסייעה לחיזוק הדימוי השלילי של מפעל ההתיישבות בהיסטוריוגרפיה עד היום. בהיסטוריוגרפיה הלקויה של ההתיישבות היהודית אפשר להבחין על-ידי התבוננות בהערות השוליים הממוחזרות בספרות הקיימת. כמו כן בולט במחקרים הקיימים היעדרו של תיעוד שמקורו בארכיונים מקומיים. במאגרים הללו נמצא תדיר חומר גלוי-לב ולאו דווקא דיווחים "לעוסים" שמצאו את דרכם במעלה הסולם הביורוקרטי מהנפות עד למרכז האדמיניסטרטיבי (במקרה זה, מחצי-האי קרים למוסקבה). הארכיונים המקומיים בברית-המועצות לשעבר מכילים מידע שטרם עובד וקוטלג בידי פקידים בכירים, ומשום כך המסמכים המקומיים חושפים תמונה אותנטית יותר של התנאים בשטח. יתרה מזאת, מסקנות מעניינות אפשר להסיק מהשוואת הקשר שבין המשרד המרכזי של הג'וינט לשלטון הסובייטי לבין הקשר שהתקיים על-ידי משרדיהם המקומיים. כשבוחנים את המסמכים הרלבנטיים מברית-המועצות האוטוריטרית מול אלה מניו-יורד ה"חופשית", רואים פער משמעותי בין האירועים בפריפריה לבין התמונה שהציגו אנשי השטח של שני המוסדות בפני הקרמלין ומטה האגרו-ג'וינט. מסיבה זו הפרסומים הן של הממשל המרכזי הסובייטי והן של משרדי הג'וינט הראשיים בניו-יורק על אודות מפעל ההתיישבות היו לעתים מזומנות מנותקים למדי מן המציאות בשטח בקרים ובדרום אוקראינה.
נראה מההיסטוריוגרפיה, כי המנצחים במאבק הפוליטי סביב האגרו-ג'וינט קבעו מאוחר יותר את הנרטיב ההיסטורי. לעניות דעתי, האירועים סביב פרשת אגרו-ג'וינט הם מפתח לבדיקת הדקויות של תקופה זו בהיסטוריה היהודית והסובייטית. מפעל ההתיישבות הנדון כאן חושף צדדים בהוויה של יהודי ברית-המועצות שהיו מעורפלים עד כה. מעל לכול, הוא עוזר להבהיר את מידת השתלבותם של יהודים בחברה הסובייטית החדשה, את הפרמטרים של ההישרדות בכלכלה הכפרית ואת יחסי הכוחות בין משטר ששאף לשלוט באופן טוטלי לבין הפריפריה הכפרית החמקמקה. יתר על כן, הערכה מציאותית של פרשה זו חיונית, כשניצבים היום מול ניסיונות בפדרציה הרוסית ובאוקראינה להחיות מחדש האשמות מרושעות בנוסח "עלילת קרים". עלילות כאלה מופיעות מדי פעם בעיתונות ובתקשורת הפוט-סובייטית. פרשת האגרו-ג'וינט נחוצה גם לצורך הבנה כללית של החיים הפוליטיים בתפוצות בין מלחמות העולם. היא מאירה את עינינו לא רק לגבי עומקו ומורכבותו של הקונפליקט בין הציונים לשאר חלקי יהדות אמריקה, אלא היא חושפת גם סוגיות ממוקדות יותר, כגון שכלול הטכניקות לגיוס כספים בתפוצות. לימוד מקרוב של פעילות הג'וינט למען ההתיישבות היהודית שופך גם אור נדיר על דרכי הפעולה הלוטות באפלה של הדיפלומטיה הלא-רשמית בין ממשלות ארצות-הברית וברית-המועצות בתקופה שבין מלחמות העולם, כאשר לא התקיימו קשרים רשמיים ביניהן. (על פיתולי הדיפלומטיה הבלתי-רשמית של הג'וינט ראו מאמרי, "An Unlikely Traingle", שהופיע בכתב העת Diplomatic History בשנת 2003). לבסוף, כדי שרוסיה הדמוקרטית תגיע לידי הבנה מושכלת ואובייקטיבית של האירועים והכוחות שפעלו בתקופה הסטליניסטית, יש לסייע ולחשוף גם פרשות ואירועים שנדחקו מן ההיסטוריוגרפיה – במזרח ובמערב – מסיבות שונות; פרשת האגרו-ג'וינט היא חלק קטן במשימה כבירה זו. לקריאה נוספת: אליהו בנימיני, מדינות ליהודים: אוגנדה, בירובידז'אן ועוד 34 תוכניות, תל-אביב, 1990. יעקב לבבי (באביצקי), ההתיישבות היהודית בבירוביג'אן, ירושלים 1965. צבי לבנה (ליברמן), איכרים יהודים ברוסיה, תל-אביב 1967. חנה שמרוק, "הקיבוץ היהודי וההתיישבות החקלאית היהודית בבילורוסיה הסובייטית, 1932-1918", חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 1961. Jonathan Dekel-Chen, Framing the Red Land: Jewisch Agricultural Colonization and Local Soviet Power, Yale University Press, 2005. Robert Weinberg, Stalin`s Forgotten Zion: Birobidzhan and the Making of the Soviet Jewish Homeland, Berkeley 1998. מקורות האיורים: תמונות בעמודים 71, 74, 79: ארכיון הצילומים. בית התפוצות, תל-אביב.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
