| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הוקם בשנת 1964 בקונגרס שהתקיים בירושלים בחסותה של הליגה הערבית, ובעיקר – ביוזמתה של מצרים. הרעיון היה להקים גוף מדיני, שייצג את הערבים הפלסטינים כישות לאומית לא-טריטוריאלית. בקונגרס זה אימץ הארגון אמנה לאומית מפורטת. במהלך השנים האמנה תוקנה והורחבה.
• לעם הערבי הפלסטיני יש זכות חוקית על מולדתו. • הפלסטינים הם: האזרחים הערבים שישבו קבע בפלסטין עד שנת 1947, וצאצאיהם. • הצהרת בלפור, המנדט הבריטי, חלוקת ארץ-ישראל והקמת מדינת ישראל – כל אלה בטלים ומבוטלים, וכל טענה של קשר היסטורי או רוחני של היהודים לפלסטין – מוכחשת. • על כן, על-פי האמנה, שחרור פלסטין הוא חובה לאומית להדוף את הפלישה הציונית האימפריאליסטית ולגרש את הנוכחות הציונית מפלסטין. • ועוד נאמר באמנה: המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרר את פלסטין, ופעולותיהם של לוחמי הגרילה (פֶדָאִיוּן) הן הגרעין של מלחמת השחרור העממית הפלסטינית.
במשך השנים מאז אימוץ האמנה, השתנתה הפילוסופיה של אש"ף בכמה היבטים: אמנם גובשה החלטה להקים מדינה ערבית-פלסטינית עצמאית, אולם חלק מאנשי אש"ף הבינו כי מדינה כזאת תוכל לקום רק לצד מדינת ישראל ולא במקומה.
בשנת 1964 התמנה עורך הדין אחמד שוקיירי1 לתפקיד יו"ר הוועד הפועל של אש"ף, אשר מנה 13 חברים. בדצמבר 1967 הוא הודח מתפקידו בארגון, ובמקומו התמנתה הנהגה קולקטיבית בראשותו של יחיא חודה – עורך דין ועסקן פוליטי. בשנות ה-60 (של המאה ה-20) צמחו ארגוני גרילה ערביים-פלסטיניים, ובהדרגה הם השתלטו על הנהגת אש"ף. מאותו הרגע היה אש"ף ארגון-גג של ארגוני מחבלים שונים, אך הנהגתו המרכזית, בשליטת ארגון פתח2, מעולם לא הגיעה לשליטה מוחלטת בארגונים השונים. למרות זאת, ראש תנועת הפתח, יאסר ערפאת, היה משנת 1969 יו"ר הוועד הפועל של אש"ף. היה זה לאחר התבוסה שנחלו צבאות ערב לישראל במלחמת ששת הימים (1967). מן התבוסה למד אש"ף שהוא לא יוכל לסמוך על צבאות ערב, שיביאו את הגאולה המיוחלת לחיסול מדינת ישראל, ולכן עליו להגשים בעצמו את יעדיו. בינתיים בתוך אש"ף המשיך כל אחד מהארגונים לקיים את עצמאותו האידיאולוגית והמבצעית, וחלק מהם (כגון: החזית העממית), אף נקטו אופוזיציה מתמדת וסירבו לקבל את מרותו ואת החלטותיו של הוועד הפועל של אש"ף.
אופיו של אש"ף היה כפול: א. גוף מדיני מייצג ב. ארגון-גג של קבוצות גרילה אך עיקר פעילותו של הארגון היה פעולות טרור, שמטרותיהן היו, בעיקרו של דבר: א. לשים את הבעיה הפלסטינית על סדר היום הבינלאומי ב. לעורר את ממשלות המערב ואת דעת הציבור העולמית למודעות חריפה יותר לקיומה של הבעיה הפלסטינית, ובכללה: 1. הפליטים הפזורים במדינות ערב 2. הגדרה עצמית
מדינות ערב קיבלו את אש"ף במידה גוברת והולכת כנציגם הבלעדי של ערביי פלסטין. הן התירו לארגון לפעול באופן די חופשי בתחומיהן, ואף תמכו בו בכסף רב ובחסות. כך הצליח הארגון במשך השנים להקים ממסד רחב של משרדים ושל מפקדות, מפעלים כלכליים, מוסדות בריאות, חינוך וסעד, עיתונות, ייצוג דיפלומטי ואף מכונה משומנת של הסברה ושל תעמולה.
משנות ה-70 (של המאה ה-20) הפנו קבוצות באש"ף את פעולות הטרור שלהם אל אירופה – למטוסים אזרחיים, לחטיפות ולתפיסת בני ערובה. כמו כן, הגביר הארגון את פעולותיו נגד ישראל מתוך שטחן של מדינות ערב. פעולות אלה גררו תגובה ישראלית תוקפנית וקשה נגד המדינות, אשר אפשרו לארגון לפעול משטחן.
למעשה, פעל אש"ף על מנגנונו הענף בירדן ובדרום לבנון כאילו היו אלה שטחים אקס-טריטוריאליים (כלומר – שטחים שאינם בתחום השיפוט של המדינות הריבוניות: ירדן ולבנון). הארגון תפס את השלטון בחלקים גדולים של שתי המדינות האלה והקים מעין מדינה בתוך מדינה. אחת הסיבות המרכזיות שגרמו לישראל לפתוח במלחמת "שלום הגליל" בשנת 1982 הייתה ההתקפות הבלתי פוסקות של אש"ף משטח דרום לבנון אל תוך ישראל. פעולות אלה גבו חיי אדם רבים. המטרה של ישראל במלחמה זאת הייתה לחסל את אש"ף ולהבריחו מלבנון. בירדן הגיעו יחסי הממשל הירדני עם אש"ף לכדי התנגשות דמים חריפה. היה זה בחודש ספטמבר בשנת 1970 (האירוע נקרא: "ספטמבר השחור"). ההתנגשות פרצה בשל איבתו הגלויה של אש"ף אל מלך ירדן (המלך חוסיין), ובשל איומו של הארגון על המשטר במדינה.
בשנת 1974 השיג אש"ף הישג רשמי וחשוב: היה זה כאשר מדינות ערב הכירו בארגון באופן בלעדי כנציג החוקי של העם הפלסטיני. אולם במשך כל השנים הבעיה האמתית הייתה: השלמה רשמית של אש"ף עם זכות הקיום של ישראל והתחייבות ברורה מצדו לדו-קיום בשלום עם ישראל (על-פי: החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם).
ניסיונות רבים של ממשלות מדינות ערב ושל ארה"ב להביא להסכם כלשהו בין ישראל לאש"ף עלו בתוהו – עד הסכם אוסלו. הסכם זה נחתם ב-13 בספטמבר 1993, לאחר משא ומתן ארוך בין ישראל לבין הנהגת אש"ף. נסיבות רבות הביאו לחתימתו, אולם בעיקר יש לציין את האִינְתִיפַאדָה (בערבית: התנערות] הראשונה, אשר פרצה בשנת 1987 ונמשכה עד שנת 1991. לאינתיפאדה הראשונה הייתה השפעה על שני הצדדים: א. הנהגת אש"ף (בייחוד הנהגת החוץ) – היא חששה שהמנהיגות הפלסטינית המקומית תגיע להסכם עצמאי עם ישראל, וכך היא תאבד את מעמדה. ב. הנהגת ישראל – מחיר הדמים הכבד שהאינתיפאדה גבתה בישראל, השפיע על המנהיגות בישראל לחפש פתרון להפסקת העימותים האלימים. בהסכם אוסלו התחייבה המנהיגות של אש"ף, בראשות יאסר ערפאת, לשים קץ לסכסוך ולהשיג פיוס היסטורי על בסיס החלטה 242 (של מועצת הביטחון של האו"ם). מדינת ישראל התחייבה בהסכם זה לסגת מן היישובים הפלסטיניים בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, והסכימה להקמה של הרשות הפלסטינית.
את יעדיו הסופיים של אש"ף – שיבה, הגדרה עצמית ועצמאות מדינית – עד כה הוא טרם הצליח לממש. חוקרים ואנשי מקצוע מתלבטים לגבי מהות השינויים, שחלו במשך השנים בתפיסתו המדינית של אש"ף (כגון: ההכרה בישראל והוויתור על חיסול המדינה הציונית-היהודית): א. האם השינויים הם רק טקטיקה בדרך להשגת היעדים האלה בעתיד? ב. ואולי השינויים אכן משקפים שינוי אמתי של הארגון לנוכח המציאות? נדמה כי היום הארגון, על קבוצותיו המתונות, מבין כי מדינה פלסטינית תוכל לקום אך ורק לצד מדינת ישראל, וכי זכות השיבה של הפלסטינים מן הפזורה תתאפשר רק לשטחי המדינה הפלסטינית שתקום. הערות שוליים: 1.אחמד שוקיירי – בעבר היה סגן המזכיר של הליגה הערבית ושגריר באו"ם של סוריה ושל ערב הסעודית. 2.פַתְח (גם: אַלפַתח; נכתב גם כראשי תיבות: פת"ח) [ערבית: כיבוש. השם מתבאר גם כראשי תיבות במהופך של המילים הערביות, שתרגומן: התנועה לשחרור פלסטין] הפתח הוא הארגון המרכזי בקואליציית הארגונים הפלסטיניים, המרכיבים את אש"ף. (על-פי רב-מילים 2000, מטח)
פריט מידע זה נכתב עבור אתר חוסן.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
