רוסיה – ממונרכיה לרפובליקה

לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה החמיר המצב בחזית הרוסית. מיליוני חיילים נהרגו, המדינה איבדה שטחים רבים והאזרחים סבלו מרעב. המורל בקרב האוכלוסייה כולה היה ירוד.

הממשלה הזמנית הדמוקרטית המשיכה במלחמה והתכוננה לבחירות. בה בעת תבעו הסובְיֶיטים – מועצות נבחרות של איכרים ופועלים – שרוסיה תפרוש מן המלחמה ודרשו עריכת רפורמות במדינה.

הכישלונות הצבאיים בחזית והתסיסה בקרב האיכרים והפועלים הובילו למהפכה נוספת: בלילה שבין ה- 24 ל- 25 באוקטובר 1917 התחוללה מהפכה – כמעט ללא אלימות וללא שפיכות דמים. המהפכנים היו חברי הסיעה הבולשביקית, סיעת הרוב של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית. הבולשביקים שאפו לשנות את המבנה הכלכלי והחברתי של המדינה; הם רצו לְהַלאִים קרקעות ובנקים, לבטל את הרכוש הפרטי, לפקח על הייצור ולחלק אדמות לאיכרים. הם תכננו לשנות את המבנה הפוליטי של רוסיה ולהפוך את רוסיה המונרכית שבראשה צאר, לרפובליקה סובייטית, רפובליקה שבה השלטון נתון בידי המועצות הנבחרות – הסובייטים. הבולשביקים דגלו בסיסה: "שלטון למועצות, אדמה לאיכרים, לחם לנצרכים ושלום לכול!" . את המהפכנים הבולשביקים הנהיג ולדימיר איליץ' לנין, ששב לרוסיה ממקום גלותו בשוויץ.

בסיוע יחידות צבא ופועלים תפסו לנין והבולשביקים את השלטון והקימו ממשלה חדשה. לנין היה לראש ממשלה, טרוצקי מונה לשר החוץ וסטלין – לשר לענייני לאומים. הבולשביקים חתמו על הסכם שלום עם גרמניה ואוסטריה, הסכם בְּרֶסְט-לִיטובְסְק, ורוסיה פרשה מן המלחמה (מרס 1918). הסכם זה כלל ויתור הדדי על פיצויים וויתור רוסי על שטחים נרחבים. לנין טען כי החתימה על הסכם השלום והפרישה מן המלחמה נועדו לבסס את המהפכה ולהבטיח את הצלחתה.

הממשלה החדשה חתרה להגשמת האידאולוגיה של קרל מרקס. היא רצתה להגיע למצב שבו תבוטל הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור – האדמות, המפעלים וההון הפרטי. מנהיגי המהפכה קיוו לבטל את ההבדלים בין המעמדות בחברה ושאפו לבנות "עולם חדש" המבוסס על שוויון ועל צדק חברתי. אך האידאולוגיה של מרקס התמקדה במהפכה בחברות מתועשות, ורוסיה בשנים אלה לא הייתה מדינה מתועשת ומעמד הבורגנות בה לא היה חזק.

הממשל החדש הגביל את חופש העיתונות ואיים בסגירת עיתונים שיקראו להתנגדות לממשלה החדשה. עיתון המפלגה הבולשביקית, "פְּרַבְדָה" (ברוסית: אמת), הופקד על מסירת הידיעות החדשותיות, והמאמרים שהופיעו בו ביטאו את הקו הפוליטי של מנהיגי המפלגה.

המשטר החדש נאבק במתנגדיו

מתנגדיה של המהפכה מבית ומחוץ היו רבים. המדינה נסחפה למלחמת אזרחים שנמשכה שלוש שנים ותבעה קורבנות רבים ( 1918 - 1921). במלחמת האזרחים לחמו תומכי המשטר הישן בבולשביקים. הם חששו מן המשטר החדש והבלתי מוּכָּר שנטל את המפעלים והאחוזות החקלאיות שהיו בבעלותם וקראו להחזיר את שלטון הצאר.

אל מתנגדי המהפכה מִבַּיִת חברו בעלות בריתה של רוסיה במלחמת העולם הראשונה. גם הן חששו מן המשטר החדש שקם ברוסיה ומשאיפתו להפיץ את המהפכה אל מחוץ לרוסיה. נוסף על כך התעוררה בקרב בעלות הברית מורַת רוח קשה על פרישתה של רוסיה מן המלחמה. בשל כך התערבו יפן, צרפת ובריטניה במלחמת האזרחים ברוסיה ולחמו לצד מתנגדי הבולשביקים.

טרוצקי החל לארגן מחדש את הצבא הרוסי שזה עתה נחלץ ממלחמת עולם קשה וממושכת והכריז על גיוס חובה ל"צבא האדום" – שנרתם להגנת המהפכה. המתנגדים למהפכה החלו לארגן צבא משלהם וכינו אותו "הצבא הלבן". גדודי "הצבא האדום" הביסו את "הצבא הלבן", אויביהם מבית, וגם את אויביהם מחוץ – הצבאות הזרים שפלשו לרוסיה. בעת מלחמת האזרחים הבולשביקים הוציאו להורג ללא משפט את הצאר, ניקולאי השני, ואת בני משפחתו.

לנין משליט את האידאולוגיה בכוח הזרוע

במהלך מלחמת האזרחים החריף המצב הכלכלי ורעב שרר בקרב חיילי "הצבא האדום" ובקרב תושבי הערים. הבולשביקים החלו להשתלט בכוח על כל תחומי החיים במדינה תוך גילויי אלימות אפילו כלפי הציבור שאותו ביקשו לייצג. הם החלו בהלאמה של הקרקעות, התעשייה, התחבורה, הבנקים והמסחר, וביטלו את זכות ההתאגדות ואת זכות השביתה של הפועלים.

לנין הנהיג קומוניזם מלחמתי – גיוס הכלכלה לצורכי המאמץ המלחמתי (1918 -1921). מפעלי התעשייה שהולאמו נמסרו לניהולם של חברי מפלגה חסרי ניסיון וחסרי ידע בניהול מפעלים, אך בפועל נוהלו המפעלים בידי פועלים שעבדו בהם לפני ההלאמה. מחסור בחומרי גלם וגיוס של פועלים רבים ל"צבא האדום" שיבשו את הייצור התעשייתי.

הוראות המשטר לא פסחו אף על האיכרים. הם נדרשו למסור לממשלה את עודפי התוצרת החקלאית במחיר סמלי. באזורים רבים סירבו האיכרים למלא פקודה זו; חלקם הסתירו את עודפי התוצרת, היו כאלה שייצרו לצריכה עצמית בלבד והיו אפילו מי ששרפו עודפי יבולים ושחטו בקר כדי להימנע בכל מחיר ממסירתם לשלטונות. בקרב האיכרים בתקופה זו רווחה האימרה: "אנו בולשביקים, אך לא קומוניסטים. אנו תומכים בבולשביקים משום שהם סילקו את אֲדונֵי האחוזות, אך אין אנו תומכים בקומוניסטים משום שהם מתנגדים לחֶלְקות פרטיות."

השלטון חיסל מפלגות אופוזיציה ואסר להשמיע דעות שונות מן הקו המפלגתי האחיד שגובש על ידי לנין ומרכז המפלגה הקומוניסטית, כפי שכונתה עתה המפלגה הבולשביקית. כך התבסס ברוסיה משטר שהשתלט על כל מגזרי החיים ונקט אמצעי טרור כלפי כל מתנגד.

חדירת השלטון לכל תחומי החיים בוצעה באמצעות פרסום צווים. בין הצווים נכללו, למשל, הֶתֵרִים לחיפוש בבתי האזרחים, העברת כל בתי הספר מרשות הכנסייה לפיקוח המדינה, הלאמת בתי החרושת, ביטול כל הדרגות בצבא ועוד. כמו כן הוקמה משטרה חשאית וּבְצִדָה בתי דין מהפכניים שנקטו שיטות טרור כלפי מתנגדים.

לנין מנהיג ליברליזציה מוגבלת בכלכלה

לנין הבין כי התנאים ברוסיה עדין לא בשלו להנהגת קומוניזם מלא ולכן, בניגוד גמור לקומוניזם המלחמתי, הכריז על המדיניות הכלכלית החדשה, הנא"פ – ראשי התיבות שלה ברוסית (1921). על פי מדיניות זו אומץ ליברליזם כלכלי מוגבל. הותרה יוזמה חופשית והאיכרים נדרשו למסור לשלטונות רק חלק מיבולם ואת העודף הורשו למכור בשוק החופשי במחירים שנקבעו על ידם. התעשייה הזעירה נותרה בידי האזרחים וחלק מן המפעלים אף הוחזרו לבעליהם. עם זאת נותרו התעשייה הכבדה וסחר החוץ בידי המדינה.

צעדים אלה היו לדברי לנין "סטייה לשעה קלה" ו"נסיגה לצורך התקפה מחודשת" והם נועדו לשקם את הכלכלה ולהחזיר את אמון האזרחים במהפכה. מן ההיבט הכלכלי זכה הנא"פ להצלחה ואכן שוקמו חיי הכלכלה במדינה: התפוקה בחקלאות ובתעשייה עלתה, והמסחר התאושש. עם זאת, הנא"פ פגם באידאולוגיה המהפכנית. בערים נוצר מחדש מעמד של סוחרים ומתווכים שהתעשרו, ובכפרים התבססו קוּלָאקִים, איכרים אמידים, אשר העסיקו פועלים שכירים ומכרו כמויות גדולות של תוצרת חקלאית.

מאבק בין טרוצקי לסטלין

בעקבות מותו של לנין (1924) פרצה בברית המועצות, כך נקראה רוסיה מ- 1922, מלחמת ירושה בין טרוצקי לסטלין. בין השניים התעוררה מחלוקת אידאולוגית בעניין הפצת רעיונות המהפכה ויצירת עולם קומוניסטי בהנהגת ברית המועצות. סטלין דגל בסוציאליזם בארץ אחת, ולדעתו יש קודם כל לבסס את המהפכה בברית המועצות עצמה, כדי שזו תשמש דגם לשאר המדינות, שגם בהן יתחוללו בעתיד מהפכות. ואילו טרוצקי דגל במהפכה מתמדת – הוא סבר שיש צורך לעודד את התרחבות המהפכה מברית המועצות לכל מדינות העולם.

טרוצקי, אשר סייע ללנין בימי המהפכה והקים את "הצבא האדום", נראה כמועמד הטבעי להיות יורשו של לנין. אך לסטלין, אף שלא בלט כמנהיג וכנואם, הייתה השפעה במפלגה הקומוניסטית ובמוסדותיה. הוא הצליח להשתלט על מוסדות המפלגה ועל מוסדות המדינה ולהרחיק את טרוצקי יריבו מן המפלגה. סטלין הִגְלָה את טרוצקי למזרח ברית המועצות. משהמשיך טרוצקי בהתקפותיו על סטלין הוגלה מברית המועצות (1929). לאחר שנדד בין אחדות ממדינות אירופה התיישב טרוצקי במכסיקו ושם נרצח בידי שליחו של סטלין (1940). סטלין נהג בדרכים דומות אף כלפי מי שעזרו לו לצבור כוח בתוך המפלגה. אנשים שהיו חשודים כיריבים – הוגלו או חוסלו.

המהפכה בכלכלה מלווה בטרור

סטלין תכנן מהפכה במשק הסובייטי. את יעדי הכלכלה הגדיר בתכניות חומֶש, כלומר, תכניות המיועדות לתקופה של חמש שנים. בשלוש תכניות החומש, שהראשונה מתוכן החלה להתבצע ב- 1928, שאף סטלין להשיג בזמן קצר יעדים אחדים. הוא רצה לפתח תעשייה מודרנית ובעזרתה ליצור חברה סוציאליסטית מודרנית ובה מעמד פועלים רחב. כן רצה לארגן את החקלאות במסגרת חוות שיתופיות מודרניות וגדולות, המצוידות באמצעי מיכון משוכללים לזירוז הייצור החקלאי. הקמת החוות השיתופיות הגדולות נועדה לחסל את המשקים הפרטיים. יעד נוסף של החומש היה בתחום החינוך. סטלין שאף לשפר את רמת ההשכלה של התושבים.

ביצוע תכניות החומש הביא לשינויים במבנה הכלכלה והחברה במדינה. אוכלוסיית הערים גדלה והוקמו ערים חדשות סמוך למקורות חומרי הגלם ולמפעלי התעשייה, גם בהרי אוראל ובסיביר, המרוחקות מאזור המרכז. תפוקת הפחם והברזל גדלה, התרחב ייצור החשמל, פותחו ענפי תעשייה חדשים, ונסללו כבישים ומסילות ברזל. המדינה חוּבְּרָה לרשת חשמל והוקמו מפעלי ענק לייצור מכונות, מכוניות וציוד חקלאי. ההישגים האלה הושגו באמצעות כפייה, הַגְלָיָה וטרור. מספרם המדויק של קורבנות המהפכה הכלכלית אינו ידוע. פועלים ואיכרים רבים אולצו לעבור אל הערים והועסקו במפעלים בתנאי עבודה קשים, בשכר נמוך וללא זכות התאגדות או שביתה.

לצורך ביצוע תכנית החומש בחקלאות בוטלו המשקים הפרטיים הקטנים והגדולים, והוקמו חוות חקלאיות שיתופיות על אדמות המדינה (קולְחוזִים). גם תהליך זה לווה בגילויי אכזריות רבים. הקוּלָאקִים, האיכרים המבוססים, בעלי המשקים הגדולים שנחשבו לאויבי הקומוניזם, ניסו להתמרד. במקום למסור את היבולים לנציגי המשטר הם שרפו אותם וכן חיסלו עשרות מיליוני סוסים וראשי בקר. בתגובה לניסיונות המרד גורשו האיכרים ממשקיהם ואלפים הובלו למחנות כפייה בסיביר. מצבם של בעלי המשקים הקטנים לא היה טוב יותר. הם הועברו בכפייה למשקים שיתופיים ושם הוטל עליהם לעבוד כשכירים. מיליוני איכרים שהתנגדו למדיניות הממשלה הוגלו מכפריהם למחנות עבודה, ורבים רבים, שמספרם אינו ידוע, נרצחו. שרשרת מעשים זו הֵסֵבָּה נזקים חמורים למשק החקלאי ובמדינה שרר רעב כבד.

לקראת סיום הפעלת תכנית החומש השנייה (1937) היה אפשר להעריך את ההישגים. הולאמו יותר מ- 90 אחוזים ממפעלי התעשייה ופותחו טכנולוגיות חדישות. מרבית האיכרים עבדו במשקים השיתופיים והצליחו לספק חלק ניכר מצורכי התושבים.

ביצוע תכנית החומש בחינוך תרם להגדלת מספר בתי הספר במדינה ולהפחתת שיעור הבַּעֲרוּת. חל גידול מתמיד במספר המוסדות להשכלה גבוהה והודגשה בהם הוראת המקצועות הטכניים ומדעי הטבע.

שלטון האימים של סטלין

במשך 25 שנות שלטון היחיד בברית המועצות הנהיג סטלין במדינה משטר טרור שמפניו לא נמלטו גם חברי המפלגה המקורבים לו אישית ואף קצינים בכירים בצבא. בדרך לביסוס שלטונו ולחיזוקו ביקש סטלין "לטהר" את ברית המועצות ולחסל כל מוקד של התנגדות אפשרית. "טיהורים" אלה כללו הוצאות להורג ללא משפט, הגליות, מאסרים, כליאת אנשים במחנות עבודה ובמחנות ריכוז ועינויים. במשפטי ראווה המוניים הועמדו לדין אנשי המפלגה. במשפט הראווה הראשון (1936) הועמדו לדין 16 ממנהיגי המהפכה והואשמו בבגידה, בריגול, ובניסיון לרצוח את מנהיגי ברית המועצות. הנאשמים עוּנוּ עד אשר הודו בהאשמות שיוחסו להם, הביעו חרטה על מעשיהם ואז הוצאו להורג.

במהלך ה"טיהורים" חוסלו חברי המפלגה הקומוניסטית, הקצונה הבכירה והנמוכה בצבא האדום וכן מאות סופרים, אמנים, מדענים ומנהיגים פוליטיים. ה"טיהורים" פסקו רק כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה אך חודשו לאחר המלחמה. מעריכים כי יותר מ- 10 מיליון בני אדם חוסלו במעשי הרצח של סטלין בשנים הללו. בין הנרצחים יהודים רבים ובהם סופרים מוכרים כפרץ מַרְקִיש ואיציק פֶפֶר (1952).

סטלין התערב בחיי הרוח והאמנות וכן בקביעת נושאי המחקר המדעי. הוא ביקש להציג את עצמו בפני בני עמו כמנהיג יחיד שאינו טועה לעולם. פולחן האישיות שעודד סטלין נועד להצדיק את סמכויותיו הבלתי מוגבלות ולהעמידו מעל לאזרחי המדינה ומעל לבני תמותה בכלל. נאומיו לווּ בתשואות ממושכות ובקריאות עידוד "יחי סטלין הדגול!", "יחי החבר סטלין!", "הידד למנהיג העמים הדגול!" הוענקו לו כינויים שונים, כגון "שמש העמים" ו"האב הגדול". פסלי השליט "הכל-יכול" הוצבו ברחבי ברית המועצות ולפעמים התנשאו לגובה כה רב, עד שבלטו ממרחקים. כרזות ובהן דמותו "האבהית" ו"הדואגת" הופצו ברחבי המדינה.

יהודים בברית המועצות