עברית

המאבק עם חוקרי נמשך זה ימים רבים. הוא מצויד בכל אמצעי הכפיה, ולי אין כּול.

החוקר דואג להינָזרותי המוחלטת מעולם ומלואו. תאי השחור מבודד, שבכת ברזל עבה תחובה בחלון מבפנים, תריס אלכסוני – מבחוץ. דלת הברזל עבה, ובה חור – "גלַאזוֹק". יומם ולילה מהלך בפרוזדור חייל תורני. הוא מהלך בצעדים מדודים, ובקצב אחיד הגלאזוֹק נפתח ונסגר חלילה. עד עכשיו תוקפתני צמרמורת לזכר אִוושתו.

חוקרי – קטן קומה, צהבהב, בעל פרצוף נעים ועינַיִם חודרות, רב-סרן לבוש חליפה אזרחית. עם איש זה נלחמתי חדשים רבים.

...שנים אחדות אחר הטבח הגדול, בו.נֶחסל כל שלישי מיהודי העולם, בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה, נוסדה מדינת ישראל. עיני היהודים של כל הארצות הוּסבּו לכברת ארץ זו באהדה, בתקוָה, בברכה וברחמים. בנדון זה לא היו יהודי ברית-המועצות יוצאי-דופן. אולם במשׂטמה הביטו על זה חוגי השלטון. פולחן האישיות שׂרר אז בארצנו, ועל האזרחים היה לכרוע ולהשתחוות לפני איקונין אחד. כל סטיה הוענשה קשה. רשת עצומה של בתי-סוהר ומחנות כיסתה את הארץ הרחבה. אנקות וצעקות עפו מאַפסַיִם. בֶּריה, אבּאקומוב ומנגנון כביר של תלייני מג"ב היו מחסלים אנשים.

בתנאים אלה הוחלט לשים קץ ל"לאומניותם" של יהודי ארצנו. חוסלו העתונות היהודית, הוצאת הספרים, התיאטרונים, הועד האנטי-פשיסטי היהודי. נאסרו הסופרים היהודים. התחילו המאסרים ההמוניים של אנשים חפים מפשע. ככה הוכנסתי גם אני לתא השחור והמבודד והוחל המאבק עם החוקר הצהבהב. ישבה במאסר התרבות העברית, והיה גם עלינו, על שוחרי תרבות זו, לשבת במאסר.

מכל חובבי השפה העברית נשארו בארצנו אך מתי-מספר, מישהו נאסר, אחדים נסעו לארץ, אחדים נותקו מאתנו בדרך טבעית. נשארנו רק עם חברי הבכיר שמואל. כן נתחבר אלינו שרגא וַייספיש, בחור מוזר בעל עינַיִם עכבריות, שעליו יסופר להלן.

שמו הרשמי של שרגא היה סֶרגיי ולדימירוביץ'. סריוֹז'ה זה היה נמצא בכל מקום, בו נדף ריח יהודי. הוא היה יוצא ובא בביתו של שמואל, בביתי ובבתי עוד יהודים.

הייתי טרוד מאוד בעבודתי ולא יכולתי לפשפש הרבה בדמותו הפנימית של וַייספיש. חברי שמואל התייחס אליו באהדה, משום זה סבלתיו גם אני. היה מבקר בביתי, ולפעמים היינו מתכנסים שלושתנו – שמואל, סריוֹז'ה ואני. היינו מדברים עם שמואל עברית, אולם וַייספיש לא הבין את שפתנו.

אז פנה אלי פעם בבקשה שאתן לו שיעורים אחדים בעברית. הסכמתי, ובמשך כשנתיים היה סריוֹז'ה נכנס אלי פעמים בשבוע בתור אורחי ותלמידי. השפה העברית היתה זרה לו, כשרונותיו היו פחות מממוצעים. עם-זאת התחיל לדבר מעט עברית. ידיעותיו היו שטחיות, הוא לא עבד בעקביות. למרות זה היתה נעימה לי ההכרה, שאני הוא שלימדתיו.

וַייספיש היה מדקדק לבוא אלי שעה שהיו משדרים את המהדורה הרוסית של "קול אמריקה". תחנת שידור זו היתה משמיצה תדיר את ברית-המועצות. סריוֹז'ה היה מתכוון להדגיש את הידיעות הכי אנטי-מועצתיות, ואַחַר היה משמיע הערות שבח לדברים אלה.

בסוף שנת מ"ח כבר ידע וַייספיש לדבר עברית, והוא ביקש מאתי שאתן לו הביתה אחד מסיפורַי. נעניתי לו. מחלה זו, כתיבת סיפורים עבריים, חליתי עוד בימי נערותי, וזו נהפכה לי לטבע שני. וַייספיש ידע את חולשתי זאת.

לאחר כשבוע החזיר לי את הסיפור בצירוף מחמאות קלושות. זה היה חדשים אחדים לאחד היוָסד מדינת ישראל. שבע מדינות ערב הכריזו אז מלחמה על המדינה החדשה, התחילה שפיכת הדמים, ועמדתה של ברית-המועצות לגבי ישראל לא היתה ברורה. לאחר נאומו של גרומיקו בעצרת או"ם לטובת יסוד מדינת ישראל ולאחר הקמת שגרירויות בבירתנו ובבירת ישראל היתה רוֹוַחת בין יהודי ברית-המועצות ההשערה כי ממשלתנו מתיחסת באהדה לישראל. בבית-הכנסת הגדול במוסקבה נתכנס ביוני מ"ח כנס רבתי. הבית לא הכיל את כל הנאספים, ורבים עמדו בחוץ. ענפי ירק קישטו את הבית, על סרט רחב היו כתובות המלים "עם ישראל חי". נאמו ראשי קהילת מוסקבה, החליטו לשלוח מברקי ברכה לסטלין, לבן-גוריון, לרב הראשי בישראל. החזן ומקהלתו שרו תפילות ברכה, כן גם "יזכור" לחללי היטלר.

למוסקבה באה גולדה מאירסון, השגריר הראשון של ישראל בארצנו. בשבתות ומועדים היתה מבקרת בבית-הכנסת, ואלפי יהודים היו מתכנסים לחזות פניה. ההתרגשות היתה גדולה. הרבה צעירים הביעו אז את רצונם לנסוע לישראל לשם השתתפות במלחמה עם מדינות ערב.

המאסרים התחילו בסתיו של מ"ח. לראשונה הובאתי לסוהר-הפנים בכיכר דזֶרז'ינסקי, אך לאחר ימים אחדים הועברתי לסוהר אחר. ישבתי בתא מבודד וקודר. בקרוב הצטמצמו כל חיי בחקירה הנבזה הזאת.

בראשונה העיק עלי החוקר שאגלה לו את סיבת מאסרי. אין הם לוקחים חפים מפשע, מכיוָן שנאסרתי, משמע כי דברים בגו.

"אזרח חוקר!" אמרתי, "אתם אסרתוני, ועליכם לגלות לי את סיבת המאסר. אין דרישתך מובנת לי."

על זה היה החוקר מגיב בגידופים. אני סורר ומורה, אויב העם, בוגד במולדת. רצוני לכסות על פשעי, גם אם יש להם הוכחות בלתי-מוסתרות על פעילותי הלאומנית. אם לא "אתבקע" יעשו אתי כלה.

עיניו הפיצו רשפי אש, מפיו ניתז ריר. מכיון שאמנם לא ידעתי את סיבת מאסרי, הייתי שותק.

כן, היה לי ענין לענות בו בימים הדוממים, שהיו עוברים בתאי שחור הכתלים. רק צעדי החייל התורני מעבר לדלת ואִוושת הגלאזוֹק היו נשמעים בדממה המעיקה.

לילה-לילה הייתי יושב אצל החוקר. מכתבתו עמדה בעומק החדר, ואילו מקומו של שולחן האסיר היה סמוך לדלת הכניסה. קטן היה השולחן העגול, קטן ומדולדל, מכוסה כתמי דיו, עטור צעקות-נפש אילמות של האסירים הקודמים לי, שישבו על הכסא הזה ואל השולחן הזה בלילות-לא-שנת.

רוב מעשׂי השחור נעשים בלילות, בהיות עיני הילדים עצומות. גם חקירתי היתה מתקיימת בשעות הלילה – מחצי האחת-עשרה עד חמש בבוקר. באחד מלילות אלה, לאחר שורה של גידופים נמרצים, העניק לי החוקר במגפו חביטה עצומה. החביטה פגעה ברגלי, היא היתה לי אפתעה פתאומית.

כשהחזירוני לתאי ישנתי את מנת השינה הזעומה שהוקצבה לי. החקירה היתה נמשכת עד חמש בבוקר, ובשש היו מעוררים את האסירים בכל התאים. נמצא, שהייתי ישן רק שעה אחת ביממה או פחות מזה – הן השינה אינה באה בבת-אחת. ביום היה אסור לישון – עיקר תפקידו של החיל בפרוזדור היה לבדוק אחר מצבו של האסיר. היה עליו לשבת כך, שעיניו יוסבו לגלאזוק. תדיר היה צריך להראות עינַיִם פקוחות, אחרת היו נשמעות טפיחות בדלת וצעקות גסות.

סדר זה ארך שבועות רבים. אם כן, היה לי פנאי לחשוב על מצבי. אם התחיל החוקר להכותני, משמע ששיטה זו תימשך גם להבא. עלי להראות לחוקר את התנגדותי. אך באיזה אופן?

בלילה קראו לי שוב לחקירה. משום-מה הביאוני הפעם לחדר אחר, קטן מלשכתו של חוקרי. האחרון היה לבוש בגדי-שרד. ישבתי על כסא האסירים סמוך לדלת. החוקר ישב על המַכתבה ועיין בניירות. בקרוב נכנס אלוף-משנה ושאל את חוקרי על התנהגותי. זה היה איש כבן ארבעים, בעל עינַיִם בולטות. חוקרי ענה שהתנהגותי מאוד גרועה, שאין אני מתבקע.

הפוֹלקוֹבניק סקר אותי בעיניו הבוֹלטות מכף-רגל ועד ראש. הוא פנה אלי ואמר שהם יחסלוני, יחסלוני באופן פיסי, שאין אני משער יפה לאיזה מקום הובאתי. אחר-כך אַצל לי שתי מכות נמרצות, שפגעו באזני. נתחבטתי בכותל אחת הנה ואחת הנה. נדהם, מטושטש וכמעט חירש עמדתי לפני הקצינים.

הפולקובניק לחש משהו באַזניו של חוקרי, ואף כי אזני צללו ממכּותיו הבחנתי את הלחש: "הבה נלך אל המזנון!"

הפולקובניק אמר זאת במנוחה רבה ופנה לצאת. "אזרח פולקובניק!" אמרתי אז, "הרשה לפנות אליך" – "נו?"

"אתמול האזרח החוקר," אמרתי, "והיום אתה הכיתם אותי, כפי שידוע לי, אמצעי חקירה אלה אסורים במדינתנו. אני מבקש להרשות לי ראיון עם הקטיגור."

הוא פורץ בצחוק קצר, מתקרב אלי ומעניק לי מהלומה עזה, שפגעה הפעם ברקתי השמאלית. זרם דם זערורי התחיל נוזל לאורך לחיי. שניה אחת חשכו עיני ואחר שמעתי את קולו של הפולקובניק. הוא מבטיח לי שוב, שהם יעבירוני מן העולם. עלי לזכור באיזה מקום אני נמצא: כל פשעַי נהירים להם יפה.

והוא מוסיף שורה של גידופים גסים, אמורים בשפה הרוסית הטהורה, מגנה את אמי ואת נפשי עד דור שילשים וריבּעים. גם חוקרי מוסיף נופך משלו.

"אזרח פולקובניק!" אמרתי "אם אין אתה מרשה לי ראיון עם הקטיגור ומוסיף להשתמש באמצעי חקירה אסורים, אם אתה מתעלל בשפה הרוסית, שפתם של פוּשקין וטוּרגֶניֶב, ומנבל את פיך באופן כה גס, הריני מכריז כי מעתה והלאה אין אני יודע רוסית, ועל מנגנון החקירה לדבר אִתי בלשוני אני – בעברית."

"הורידוהו לצינוק!" מפקד הפולקובניק. חוקרי לוחץ על כפתור הפעמון, ואל החדר נכנס חייל.

הצינוק – תא-ארון, שני צעדים על שלושה, שנמצא בחצי המרתף. בארון שוררת אפלולית עבוּתה. הרצפה כסוּיה אספלט. בזוית אחת נמצא ספסל משולש וצר, שהישיבה עליו אי-נעימה. לפני ההכנסה לתא הצינוק הסירו מעלי את רוב הבגדים, נשארה רק כותנתי לעורי. היה קר. שלוש יממות ביליתי בצינוק. התזונה היתה מצומצמת – שלוש מאות גרם לחם ושני ספלי מים – בבוקר ובערב. תאי צינוק רבים עמדו לאורך הפרוזדור בחצי המרתף, והם לא היו ריקים, משם היו נשמעות צעקות, קריאות נפשות נענות. אולם אני שתקתי. רק מדי בוקר וערב הייתי מתפלל את השבועה הזאת: "בכל היקר לי אני נשבע, שאדבר רק עברית

על שבועה זו הייתי חוזר פעמים ביום. הייתי לוחש מלים אלו בעמידה, באגרופים קמוצים ועינַיִם עצומות, כולי מכוון ומרוכז.

לאחר שלוש יממות, בשעה השלישית בלילה, העלו אותי לקומה השניה, לחדר החוקר. בשל המעבר הפתאומי מהצינוק הקר לחדר החם התחלתי לרעוד בכל גופי עד נקישת שינים. ישבתי אל שולחן האסירים. "נו," אמר החוקר, "התדבר עכשיו?" הרעידה המכוערה לא פסקה. "כבר אמרתי, כי מדבר אני אך עברית." מלים אלו נאמרו עברית, נאמרו בשינַיִם מנקשות. "אני אפתח את פיך!" הוא מוסיף דברי נבלה גסים כדרכו ולוחץ על כפתור הפעמון. זה אחר זה מתכנסים החדרה קצינים, כחמישה או ששה במספר. קמתי – על האסיר היה לקום בבוא מישהו החדרה. עמדתי ורעדתי, אולם מוחי היה צלול ושוקט. ככה עמדתי עמידתי העלובה, והם, עדת הזאבים, סבבוני גם אפפוני.

נכנס הפולקובניק בעל העינַיִם הבולטות וניגש ישר אלי. "נו, התדבר?" – "עברית!" אז אצל לי שתי מכות בראשי, אחת ביד ימינו, השניה בשמאלו. שוב הרגשתי זרם דם על לחיי, אולם רעידותי פסקו בבת-אח. "התדבר?" – "עברית! רך ורק עברית?" אז התנפלו עלי כל הקצינים והתחילו להכותני. אחד מהם העניק לי חביטה עצומה בסנטר, ושן אחת נשברה בפי. עדת הזאבים הוסיפו להכותני, והפעם נתחממתי יפה. "אם לא תדבר, נעשה אִתך כלה!" – "עברית! אך עברית!" זה נאמר בצעקה, עמדתי וצעקתי בכל כוחותי את המלה הקדושה. כמתוך חלום ראיתי את דלת החדר נפתחת בלאט ושמעתי לחשו של מישהו: "מספיק." האנשים הרפו ממני ויצאו. נשאר רק חוקרי. הוא ישב על מַכתבתו, ואני ישבתי על כסאי מרופט ופצוע, כששיני השבורה קמוצה בכף-ידי. "הנה את שיני שברת, תליין נבל!" אמרתי בעברית והושטתי את כף-ידי הפתוחה. "לא צריך להיות פרוצה, ואז לא יכּוך," זה נאמר בקול רך. הוא הדליק גפרור לעשן פפירוסה. עכשיו היה לי יתרון פורתא: אני הבינותי יפה את דבריו, ואילו הוא לא הבין מאום. "אזרח חוקר!" אמרתי, "אזרח תליין! האומנם הינך סבור כי באמצעים כאלה יעלה בידיך לכפות עלי את רצונך? עליך לדעת, אזרח עמלק, שמאחורי עומדים הרבה דורות של אבות ואבות-אבות, עליהם הוטל לגייס את כל כוחות הגוף והנפש במאבקם עם המנים כמוך. אני עברי, בן-ישראך, וזהו פשעי היחיד. עליך הוטל לחסלני, להיות מלאך-המוות שלי. והנה אתה סבור, המן המדתוביץ', שעלי להיכנע לך, שעלי, על התולעת המזוהמה, לכרוע ברך לפניך וללחוך את רגליך, רגלי האדון הגדול. אך אני יורק עליך ממעמקים, האזרח רב-החסד, אני מזכיר לך, כי עוד יימצא בארצנו הרחבה עץ-תליה בשבילך והדומים לך."

אלה וכאלה דיברתי בקול רך, בהיות שיני קמוצה בכף-ידי. האיש קטן הקומה, שהיה לבוש מדים של רב-סרן ונעול מגפים מצוחצחים, ישב אל מכתבתו והביט עלי כשקוע בהרהורים. אחר הוציא מפיו דבר נבלה, בו נזכרו אמי ואלוהים, ולחץ על כפתור הפעמון. אל החדר נכנס חייל, שקיבל את הפקודה להחזירני לתאי.

בצינוק היה אסור להתרחץ, ואך באתי לתאי רחצתי יפה את ידי, פני וחצי גופי ושכבתי לישון. הפעם ישנתי כשעה וחצי. בשש, כמימים-ימימה, נפתח האשנב, והחייל התורני הכריז על "פּוֹדיוֹם".¹ היה עלי לקום, בקרוב נפתח שוב האשנב, וקיבלתי את מנת הלחם, חתיכת הסוכר וכוס הרותחים. בכל פה אכלתי את הלחם הקלוקל. היתה לי הרגשה, כאילו נחלתי איזה ניצחון על כוחות הרשע.

בערב, בחצי האחת-עשרה, נקראתי שוב אל החוקר. שוב ישבנו זה מול זה, וכחמישה מטרים מבדילים בינינו. הפעם שמעתי מפי החוקר שידולים ואיומים. האיומים היו כרוכים בבני משפחתי. הותריתי, כי אם אמשיך התנהגות פושעת זו, הם יאסרו את אשתי ובתי – כן, גם את בתי, למרות היותה אך בת שתים-עשרה. היא תובא הנה, וקודם-כול יגזרו את מחלפותיה ויעבירוה לצינוק. כל אנשי משפחתי לאומנים, פושעים ובני-בליעל.

בחימה שפוכה וקללות נמרצות השתער אלי. עיניו התיזו אש, בזוית פיו נראה קצף. הוא הטיל את ידיו על כתפי והתחיל לחבט את ראשי בכותל.

"עברית!" צעקתי בפעם האחרונה, "אך ורק עברית!"

ונשתתקתי. שלושה לילות עבד אתי החוקר. מאמציו היו רבגוניים. גַמה ארוכה של אמצעים, החל משידולים בקול רך, בקול מתוק כדבש, וכלה במהלומות, צעקות, גידופים ואיומים. כל זה נמשך שלושה לילות רצופים, מחצי האחת-עשרה עד החמישית בבוקר.

ואני שתקתי. אז עברו עלי לילות אחדים ללא חקירה. זה איפשר לי שעות שינה נוספות, אולם בקרוב נקראתי שוב לפני החוקר. לאחר שעה קלה של גידופים גסים, ששמעתים בשתיקה, נפתחה דלת החדר ונכנס וַייספיש.

כן, זה היה סריוֹז'ה, הוא ועיניו העכבריות המשוטטות. הוא לא הובא כאסיר – הוא נכנס כחפשי. היה עלי לקום. בעברו העיף בי עין מן הצד ולא הגיב אף במשהו. הוא ישב על כסא סמוך לחוקר, ואז ישבתי גם אני.

"המכיר אתה את האיש הזה?" שואל החוקר. אני שותק, עלי לשתוק כפלַיִם, כדי להבחין בתפקידו של וַייספיש. זה הוברר בו-ברגע. החוקר מוסיף: "הוא יהיה המתורגמן שלך."

שמחה הציפה את לבי. אם כן, מכל המנגנון העצום של מג"ב לא נמצא אף איש שהחקירה תוכל להשתמש בשירותו בתור מתורגמן מעברית, פרט לוַייספיש זה, שעוד קודם לזה קצת חשדתי בו שהוא מרגל ודפקן.² אם החקירה מעבידה איש זה בתור מתורגמן, הרי עליו לצמצם במקומות אחרים את עבודת הריגול.

"נעים לי מאוד," אמרתי בעברית, "לראות את האיש הזה, שאני לימדתיו עברית. אולם מסופקני שיוכל למלא את תפקידו בהצלחה. הוא לא היה מהתלמידים בעלי הכישרון."

וַייספיש תירגם את דברי לרוסית.

"ההיו לך עוד תלמידים?" שואל החוקר. "לא!" עניתי בעברית, "סרגיי ולדימירוביץ' יודע יפה שהיה תלמידי היחיד."

וַייספיש מתרגם גם את דברי אלה. ככה נמשכה לאט-לאט השיחה. החוקר דיבר רוסית, אני עניתי עברית, וַייספיש היה מתרגם בקושי את דברי.

השיחה הוּסַבּה על שמיעת המהדורה הרוסית של שידור "קול אמריקה". על שאלתו של החוקר עניתי, כי אמנם שמעתי פעמים אחדות שידור זה בנוכחותו של סרגיי ולדימירוביץ' וביזמתו של זה. הפעם תירגם וַייספיש רק את מחציתו הראשונה של מעני. החוקר הוסיף לשאול בינתים, אם היינו דנים בידיעות האנטי-סוביטיות של השידור האמריקני.

"סרגיי ולדימירוביץ'!" פניתי אל וַייספיש, שישב שלוב רגליו סמוך לחוקר, "הואיל לתרגם את מעני במלואו!"

הוא מביט בי קצרות בעיניו העכבריות ואומר רוסית: "פראזה זו אי מובנה לי כל-צרכָּה." עניתי עברית" "אז היה עליך לא להסכים להיות מתורגמן. אמרתי, כי זאת היזמה שלך לשמוע את השידור האמריקני." וַייספיש מתרגם את דברי ומוסיף: "זה לא אמת, חבר רב-סרן!" החוקר פונה אלי: "רואה אתה, תיבָּעל אמך, הרי אתה משקר לעיני ידידך הכי טוב!"

המלה "ידידך" פגעה בי, אולם שתקתי. היה עלי לחשוב יפה. ייתכן כי החוקרים בחרו בוַייספיש בתור מתורגמן כדי להתעלל בי, להוכיח, כי אני שכריתי בור לעצמי בלַמדי את סוכנם עברית. עכשיו הם משתמשים בעבודתי זאת לתועלתם הכפולה.

החקירה נמשכה. הפעם באה שורה ארוכה של שאלות על-אודות תוכן הפירושים לשמע הידיעות האנטי-מועצתיות של השידור האמריקני. תשובותי היו מכוונות אל האמת. אמרתי כי הפרשן היחיד בינינו היה וַייספיש, ואני הייתי אך השומע. וַייספיש היה מתרגם את דברי ומוסיף ש"זה לא אמת." החוקר קם ממקומו בעצבנות. הרגשתי כי הפעם יעניק לי מהלומות. ואמנם, לאחר דרשה קצרה מעורבת קללות וגידופים, קיבלתי שתי מכות נמרצות. שלוב רגליִם ישב וַייספיש על כסאו והביט באדישות על מעשה החוקר.

כשנתיִם היה וַייספיש נכנס לביתי פעמיִם בשבוע. לאחר כל ביקור היה מוסר למג"ב דין-וחשבון כתוב. ה"דוֹסיֶה"³ שלי היה מונח על שולחנו של החוקר, והוא היה מעלעל בו ומציע שאלות משאלות שונות. ליל חקירה זה היה קשה בשבילי שבעתיִם מהצינוק.

סוף-סוף החזירוני לתאי. אותו יום חשבתי הרבה על המצב. ראיתי אחים רבים במאסר, והם נאנקים תחת סבלם של החוקרים, המביטים בבוז ובמשטמה אכזרית על קורבנותיהם. ראיתי אסירי-ציון במצוק, את אנשי משפחותיהם ועיניהם המפוחדות, את נפשותיהם הבוכיות בסתרי התאים המבודדים, באפלולית הצינוקות, בלשכות החוקרים. אחר-כך ראיתי את וַייספיש יושב על כסאו, סמוך לחוקר, והוא מעשן באדישות פפירוסה. אני הוא שלימדתיו עברית, אני הוא שעשיתי את העבודה הזאת בשביל הזאבים. עכשיו, בעבדו בתור מתורגמני, הוא מתמחה בידיעת השפה. לאחר שתיגמר חקירתי ישלחו את וַייספיש למקום אחראי יותר, אֵי נחוצה ידיעת עברית. בחופש עשיתי עבודה מחפירה זו אך פעמים בשבוע, ועכשיו אעשה זאת מדי לילה, שעות ארוכות כל לילה.

רגש של משטמה איומה תקפני לזכר וַייספיש, עיניו העכבריות, קולו הנתעב. בלש ודפקן, מוכר את כל היקר והקדוש בעד נזיד-עדשים – איש זה היה חייב עונש, ועלי הוטל לבצע את גזר-הדין, למעוך את השרץ הזה.

העיקר – איך לבצע את הפעולה? להשליך לראשו את הכסא – ספק הוא אם אפגע בראשו, ואם גם אפגע, עד כמה יעילה תהיה הפגיעה? לא, בידי אין כלי זין, פרט לאגרופי, צפרני ופתאומיות ההתנקשות. עלי להתנהג כך, שהחוקר ווַייספיש לא ירגישו אף צל של חשש.

אם כן, כלי הזין. כל מגע עם חפצי ברזל, ויהיו הזעירים שבזעירים ניטל מאתי. אף הכפתורים והקרסים חותכו מבגדי.

שעה ארוכה השתדלתי להיזכר באיזה מן הספרים קראתי שאשה אחת עקרה בצפּרניה את עינו של אחד רופא. זה היה לי ענין לענות בו. היה עלי לרכז יפה את כוח זכרוני. העליתי מתהום הנשׁיה את שמותיהם של סופרים רבים, העליתים על-פי האלף-בית. האות אלף לא אמרה לי כלום. ביאליק, בּאבּל ברנר, גנסין, גוֹגוֹל, גריבּוידוב, האמסוּן. רגע אחד, האמסוּן, הזקן שסרח... "באו והלכו הימים – ימים תמימים וחביבים, שעושי נפלאות של מנוחה ובדידות, מלאות זכרונות טהורים של ימי הילדות, בחזרה לאדמה ולשמים, להרים ולאויר." דומני שהעיר העקורה נמצאת אצל האמסוּן, באחד מספרי הטרילוגים "הנודדים", "אבגוסט", "והימים חולפים". כן, "והימים חולפים". ברומן זה יש טיפוסה של קוסמת, שהיתה הולכת מבית לבית אם ירקה על הסף – הרי זה סימן רע, האנשים והילדים היו מפחדים. מה שמה של הקוסמת?

את כל כוח זכרוני צימצמתי בבעיה נבובה זו. סוף-סוף נזכרתי – אוסי. אשה מוזרה זו הוזמנה על-ידי אשת הרופא אל בנה החולה. אשת הרופא לא האמינה הרבה בבעלה. זאת היתה אשה נבערת, אשה יפה ונבערת... חזר הביתה הרופא, מצא את אוסי וגירשה. אז תקעה האשה את צפרניה בפניו, ותלשה את עינו האחת. הרופא לא יכול לנקוט אמצעים מיָּדיים, היה עליו לנסוע באניה לעיר הסמוכה, וכשהתחילו לטפל בעינו העקורה הוברר שידי אוסי לא היו נקיות, היא הכניסה זיהום לתוך העין, וצריך היה להחליפה בעין תותבת...

לא, עקירת העינַיִם ודאי שלא תצליח בידי – לוַייספיש יחישו עזרה רפואית. לאחר שיקולים רבים אני בא לידי מסקנה כי עלי להעניק לו חביטה עזה בבטנו, יותר טוב בקיבתו. טוב יהיה, אם קצה רגלי יהיה משוריין במשהו. החביטה צריכה להיות חזקה, איומה, משמידה...

זו לי הפעם הראשונה בימי חיי שהייתי בבית-סוהר. כמה תימשך החקירה? כמה ימים עוד ברשותי? החלטתי לבצע את פעולת ההתנקשות בעוד כחודש ימים. פרט לצורך אימון הרגל היתה לי עוד סיבה לדחיית הפעולה. היה חודש אפריל, ומזג-האויר עוד היה קריר. וַייספיש היה לבוש בגדי חורף, שיכלו להחליש את כוח החביטה המתוכננת. במאי ילבשו האנשים בגדים דקים יותר. אז יקבל וַייספיש את שלו בכל המידה.

ברגע זה נפתח אשנב הדלת והובאה ארוחת-הצהרים – מרק ודייסה. בימים כתיקונם הייתי ממעיט באכילה – "בּאלאנדה"⁴ זאת של בית-הסוהר היתה מעוררת רגש בחילה. אולם מהיום והלאה החלטתי לאכול את כל המנה, כדי להפחית ככל האפשר את תהליך ההחלשה. ומי יודע, עכשיו, כשמצאתי לי ענין, מטרת חיים, ייתכן שגופי ייכנע אף הוא לביצוע הנקמה וישקם את כוח שריריו מאז הימים.

וזהו סדר התרגילים שהנהגתי עוד אותו יום. הייתי מסובב את כף הרגל ימינה ושמאלה, אחר כפפתי וישרתי את אצבעות הרגלים. ישבתי על מיטתי ובכוח רב עשיתי את העבודה הזאת. כל תרגיל הייתי עושה ח"י פעמַיִם – ל"ו פעמים... כעבור זמן-מה הוספתי עוד תרגילים של השלכת הרגל.

בלילה ישבתי שוב אצל הדלת בחדרו של החוקר. נוכחו שניהם – האזרח החוקר והאזרח המתורגמן. היתה לי הזדמנות לעקוב יפה אחר מצב גופו שלוַייספיש. הוא ישב על כסא מול החוקר, על-פי רוב שלוב רגליו, ועישן פפירוסה. המרחק בינינו היה כארבעה צעדים. תנאים אלה לא היו נוחים להתקפה. אם גם אעבור טווח זה במהירות-הבזק, וַייספיש יספיק לנקוט אמצעי הגנה, ואולי יספיק לעשות זאת גם החוקר. במגירת שולחנו של זה, ידעתי, מונח אקדח. עלי לפגוע בוַייספיש אותו רגע, כשיימצא קרוב אלי. הפגיעה צריכה להיות פתאומית ובלתי-צפויה.

בינתיים התנהלה החקירה בעצלנות. החוקר שאל, אני עניתי עברית, וַייספיש תירגם לאט-לאט – עדיין לא סיגל לו יפה את ידיעת השפה. השתדלתי להאיר פנים לוַייספיש, שלא ירגיש אף שמץ חשד בדבר הפעולה היזומה.

הפעם נשאלתי, אם הייתי כותב עברית. עניתי בחיוב. על שאלותיו הנוספות של החוקר עניתי, כי כתבתי שירים וסיפורים. אז נשאלתי, מדוע לא הדפסתי את יצירותי בברית-המועצות. היתה זאת שאלה מוזרה – שלשתנו ידענו יפה כי העברית היתה אסורה בארצנו עוד מקדמת דנה. "אבקשך שתענה אתה על שאלה זו." כך אמרתי לוַייספיש בעברית מתוך הארת פנים, מנסה לנקוט ביחסינו נעימה של "מה הוא מפטפט? שם, הערל?" אולם וַייספיש לא נענה לנעימה זו, הוא תירגם לחוקר את דברי והוסיף, כי אני מסתלק ממענה על שאלה זו. מיד נשמעו בחדר גידופיו של החוקר. שוב נזכרו האם, האלוהים, הנפש, בלוויית גסוּת מזוהמת.

"אתה תענה לי על כל זה!" חשבתי, בהביטי בווַייספיש בסבר פנים יפות. ובבת-צחוק מוזרה, ודאי מוזרה עד מאוד, שצער ודמעות רטטו מאחוריה, אמרתי בעברית: "לא הבינות את כוונתי, סרגיי ולדימירוביץ'. לא הדפסתי את סיפורי בברית המועצות בשל זה שלא ידעתי את כתובת המערכת." וַייספיש תירגם את דברי, אולם קשה היה להבין מי משלשתינו המטורף. לי נדמה, כי רוח מתוחה נשבה בחדר. "לא ידעת את הכתובת?" שאל החוקר בבוז. הוא צילצל בפעמון. לאחר שנכנס החייל יצאו החוקר וּוַייספיש – סבורני, למזנון. מדי לילה בשעה זו היה החוקר מקיים הפסקה. במשך כחצי שעה היה נמצא אתו בחדר אחד החיילים. ישבנו ושתקנו, אולם שתיקה זו היתה קלה בשבילי. בסוהר לא היו החיילים מכים את האסירים, זאת היתה זכות מיוחדת של הקצינים.

לאחר חצי שעה נפתחה הדלת ונכנסו החוקר וּוַייספיש. קמתי ממקומי לבואם – כזה היה הסדר הנהוג. החוקר גימגם משהו. "שב!" גימגם החוקר. היתה השעה השלישית בלילה, קיבות האנשים היו מלאות ותנועותיהם רשלניות קמעה. עיני עקבו מאוד אחרי וַייספיש, אף כי השתדלתי להעלים זאת. הנה בא הרגע המוצלח! וַייספיש עומד כחמש שניות אצל הדלת, הוא מתעסק בהדלקת פפירוסה. קיבה מלאה תובעת פפירוסה משובחת,וּוַייספיש מעשן "קאזבּק". בחמש שניות הללו נרעדתי כולי. אילולא החלטתי לאמן זמן-מה את רגלי הייתי מבצע עכשיו את חביטתי. ראשית, וַייספיש עומד עמידה מרושלת, שנית – ידיו עסוקות בהצתת הפפירוסה, ובטנו משמשת עכשיו מטרה יפה. "שב!" אומר החוקר שנית ומתחיל לחטט בשיניו. הפפירוסה נדלקה, וּוַייספיש יושב על מקומו. הרגע המוצלח הוחמץ, אולם שמחה ממלאה את לבי. אם כן, אין אתם חושדים במזימתי, שוקטים אתם על שמריכם, מעכלים את ארוחת-הלילה. מכרת אותי, סרגיי ולדימירוביץ', מכרת את שמואל ועוד אנשים-אחים, והנה אתה יושב פה במנוחה ומעשן ""קאזבּק".

משטמה עזה חילחלה בלבי, אולם המשכתי את הארת הפנים. אותו לילה, כן גם עוד לילות אחדים, הוסיף החוקר לחטט בעבודתי הספרותית.

בינתַיִם המשכתי את אימוני רגלי הימנית. היה עלי להיזהר מהעין הצופיה, ועל-פי רוב עשיתי את התרגילים בין שתי פתיחות הגלאזוֹק.

כן, עכשיו היה לי ענין להתעסק בו. חדגוניים ומשעממים עד אין ערוך חיי הסוהר. אולם חיי אני היו עתה מלאים מטרה, הגיון, שאיפה ותקוה. בטנו של וייספיש היתה המטרה. משטמתי לא נתנה לי מנוח, רגלי הימנית נהפכה. עכשיו מרכז חיי. הגלאזוֹק היה נפתח, הזה זה נשמעה אוושתו, עין החייל נתקעה מבחוץ לתאי. עין זו מתעניינת בעיקר, אם אין אני ישן. לא, אני ער, עיני פקוחות וערות. הגלאזוֹק – נסגר, שוב נשמעה אוושתו, החייל עבר לדלת התא הסמוך – והנה מתחילה כף-רגלי את תרגיליה.

ככה עברו שבוע, עשרה ימים, שבועיים. במשך עונה זו לא היתה לי הזדמנות נאה לפגוע בוַייספיש, אולם ידעתי, כי רגע זה בוא יבוא. מצאתי עוד תרגיל מתאים לאימון הרגל. בין שתי ההצצות בגלאזוֹק הייתי קופץ ממקומי ומשליך את רגלי לתוך החלל השלכה מאומצת. אחת, שתים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע... תשע פעמים התכוונתי לפגוע בבטנו של וַייספיש. עיני נתמלאו דם, לבי עמד מהלום, ריכזתי ברגלי העובדת את כל כוחותי, כוחות השרירים והנפש. אולי גם צעקתי משהו, ללא מלים והגה...

בינתיים שטפה החקירה לילה-לילה, והחוקר לא עשה מאמצים להחישה. השעות התנהלו ברשלנות. אפריל בא לקצו, הגיעו ימות החג של אחד ושנים במאי, ניתנה גם לי הפוגה לשלושה לילות. החלטתי לבצע את הפעולה בליל החקירה, הקרוב, אם רק יהיו התנאים מתאימים.

אשליה! אשליה בלתי-נעימה! בליל החקירה שלאחר ימי החג לא מצאתי שם את וַייספיש. "די לגלגל את השוטה!" אמר החוקר "דבר רוסית! המתורגמן חלה." אולם נעימתו היתה מזויפת. ודאי העבירו את וַייספיש לעבודה אחרת. זה מסכסך את תכניתי. עלי לשתוק כדג, ואז יצטרכו שוב להביא את הדפקן המזוהם.

החוקר מתחיל לכתוב פרוטוקולים – כתבי פלסתר וכזב. שעה ארוכה הוא יושב וכותב ומעשן ומקמט את מצחו וכותב שוב. אני יושב אל השולחן העגול והמוכתם ושותק שתיקה כבדה. אולם המחשבות הומות במוחי, הלב פועם, החושים עובדים את עבודתם...

לילות רבים כתב החוקר את הפרוטוקולים, ואני ישבתי אל שולחני ושתקתי. פעם או שתים, ניסה החוקר לפנות אלי באיזו שאלה. "עברית!" עניתי קצרות. תגובתו של החוקר היתה ללא שינוי – גידופים ואיומים. אולם להכותני לא הוסיף.

בתאי המשכתי לאמן את רגלי. היתה זאת עבודה מיגעת. בה באותה עונה הרהרתי בהשתלשלות העניינים האפשרית. אף רגע לא הוסחה דעתי מוַייספיש – עלי לסלק את המגיע לו.

כעבור שבועים פנה אלי חוקרי בדרישה לחתום על הפרוטוקולים. אלה היו גיליונות כתובים רוסית במכונת-כתיבה. היה עלי לקרוא ולחתום על כל עמוד ועמוד.

"הן אמרתי לך פעמים רבות," עניתי, "שאני מבין רק עברית. אם ברצונך שאקרא ניירות אלה, עליך לתרגמם עברית." החוקר לא הבין אף מלה.

"שוב הנך מבלבל את המוח. הן יודע את רוסית יפה יותר ממני!"

אני שומע בשתיקה את מבול גידופיו. אחר הוא מצלצל ואומר לחייל שנכנס: "קרא הנה את החבר וַייספיש!" מיד נמתחו כל עצבי. כל חיי נתרכזו בכף-רגלי הימנית. הדבר אירע כהרף עין. הדלת נפתחה ונכנס וַייספיש, לבוש בגדי קיץ. אני קם ממקומי. "שלום, סריוז'ה!" הוא עובר על-ידי. את כל כוחותי, נפשי, עולמי ריכזתי בחביטת הרגל האיומה שכיונתי ישר לקיבתו, הוא הוציא גניחה עמוקה, שיצאה כאילו מקרב הבטן, הוא התכופף עד הרצפה מכאב ומפחד. החוקר קם מכסאו בבהלה ולוחץ על כפתור הפעמון. נכנס חייל ומקבל את הפקודה להעבירני ישר לצינוק.

כעבור זמן-מה ישבתי בתא-בוֹקס⁵ ועיסיתי את אצבעות רגלי הכואבות. כשבועים היה עלי לצלוע בשל חביטה מיוחלת זו...

לאחר חמשת ימי צינוק הועליתי ללשכתו של החוקר. הוא ישב אל מכתבתו כמימים-ימימה וצרור הפרוטוקולים לפניו.

"נו, התדבר רוסית?" שאל במתיחות-מה, "או לקרוא הנה את וַייספיש?" "קרא את וַייספיש"!" עניתי. "הנך נבל ובן-בליעל. בעד מעשה זה תקבל את כל הסליל.⁶ וַייספיש בבית-החולים!"

אתמהה! החוקר אמר זאת בלי נעימת משטמה, בלי התזת ריר. "אם וַייספיש בבית-החולים, הריני מתחיל לדבּר רוסית! תן את הפרוטוקולים."

כך אמרתי לחוקר והתעסקתי בפרוטוקולים. חתימת הפרוטוקולים שימשה עילה חדשה להתנגדות והתעקשות מצדי ולגידופים מצדו של התליין.

השנים חולפות-עוברות, נוזל הזמן במסלולו, אנשים עולים ויורדים, מתנפחים ומתפקעים, עולים לעלי-על, ואחר מקטינים ומצטמקים – זה בכה וזה בכה, כל אחד מתרוצץ במשעולו. גורלי אני מינה לי שנות מחנה קרות בצפון הארץ, סופות שלג ארוכות בחורף, לילות אביב בהירים, נגהי צפון מסתלסלים בשמי-השמים המכוכבים, צריפים דחוסים מלאי צאן אדם, תשוקות עקרות, עמל פרך, תקוות מאוכזבות וחמימות-לב מפתיעה של אח-רע במצוק.

והנה נשבה רוח חדשה בארצנו, ואני, כעוד רבבות כמוני, נשתחררתי וחזרתי הביתה. זה לי שנים אחדות בחופש. לפני זמן-מה אירעה לי פגישה נעימה עם וַייספיש. זה היה עם ערב, הרחוב היה ריקני, פרט לאשה רוסיה קשישה, שהיתה עד-מקרה לפגישה.

לא, זה לא היה אותו וַייספיש. הכרתיו בקושי. פניו היו חולניות, צהובות, ומצומקות, ומקל זקנה בידו.

"שלום, סריוז'ה!" קראתי, ובת-צחוק עצבנית עיוותה את פני, ורגלי הימנית הורמה, כמתכוונת לפגוע בו.

עיניו העכבריות הביטו בי רגע קט, ואחר הפנה את פניו והתחיל בורח, כשמקלו מחבט באספלט המדרכה. צחוקי לווה אותו, צחוק גועש ופצוע, שהוסיף כנפים לתולעת זאת, שהמריץ גם את האשה הזקנה, עוברת הדרך, להצטלב שלוש פעמים ולהחיש צעדיה.

הערות שוליים:

קימה.
מלשין
תיק
מרק אסירים
תא מאסר
כ"ה שנות מאסר