במלחמת העצמאות נטלו חלק מאות ילדים ובני נוער, ועשרות מהם נפלו במערכה. אף על פי שתרמו תרומה לא מבוטלת למלחמה במגוון תפקידים, הם לא זכו עד היום לתיעוד מסודר וההתייחסות אליהם הייתה אקראית.

התופעה של ילדים ונוער האוחזים בנשק ידועה לאורך כל ההיסטוריה. הם השתתפו במלחמות עצמאות של מדינות רבות, במלחמות גרילה וטרור ועוד. בלבנון ילדים השתתפו כלוחמים במיליציות השונות, נלחמו נגד צה"ל, וזכו לכינוי 'ילדי הר.פ.ג'.' מרקעי הטלוויזיה מביאים לא אחת תמונות של ילדים נלחמים בדרום אמריקה, באפריקה, בשטחים, באירן ובמקומות אחרים. באינתיפדה בתחילת שנות השמונים (וגם היום) משתמשים בילדים לביצוע פעולות טרור והברחת נשק.

לפנינו אפוא תופעה כלל עולמית. מנקודת ראות צבאית, הילדים הם תוספת לכוח האדם הלוחם: הם זריזים ונכונים לקבל על עצמם תפקידים מסוכנים, בין היתר משום שאינם מודעים לגודל הסכנה. הם מעוררים פחות חשד, ולא ניתן בדרך כלל למצות עמם את הדין בשל גילם הצעיר.

מניעיהם של הילדים עצמם מגוונים: לא אחת משמשת המלחמה דרך לקיים את עצמם ו/או את משפחתם. לעתים הלחימה עבורם היא מעין הרפתקה. במקרים אחרים הם נלחמים במסגרת כוחות הלוחמים או ממניעים אידיאולוגיים; והילדים שהשתתפו במלחמה או בסיוע לכוחות הביטחון בארץ אינם יוצאי דופן.

ילדים רבים יחסית נפלו במלחמת העצמאות (להלן). נציין שמאז מלחמת העצמאות, התופעה אינה קיימת עוד במדינת ישראל. בין הנופלים שלא חוילו היו עשרות ילדים נוספים, שנספו במלחמה בהפצצות ובהפגזות, בעיקר בחזית ירושלים, ורבים מהם מופיעים בספר 'יזכור'.

צעיר הנופלים שגויסו במלחמת העצמאות היה הילד נסים גיני, בן עשר וחצי, שנפל בעת מילוי תפקידו כרץ בעיר העתיקה. הוא מונצח יחד עם הנופלים האחרים ברובע, באנדרטה בהר הרצל, וכן בספר 'יזכור':

משהחלו הקרבות התנדב, כעשרות חבריו הקטנים, להגנת מולדתו ותבע תפקיד. באין טלפונים ומכשירי אלחוט לקשר בין עמדות המגן שבסמטאות הפתלתלות, ניתן לו התפקיד לשמש מקשר בין עמדה לעמדה ואת תפקידו זה מילא באחריות ובנאמנות של מבוגר, בתוך ברד כדורים ורעמי פצצות.

נסים גיני לא היה הילד היחיד שנטל חלק במלחמת העצמאות ברובע, ויש דוגמאות נוספות:

בבית הכנסת [ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים] לא שמענו בלתי אם צעקות נשים ותינוקות ויללות הזקנים המבקשים הצלה מן הקב"ה כשספרי תורה פתוחים בידיהם... ראינו נערים בגיל אחת-עשרה ושתים-עשרה עוברים בין בתי הכנסיות ומעבירים בידם רובה או סטן. ראינו בנות אמיצות וצעירות מעבירות צורכי אוכל לעמדות. באמצע השבוע השני לקרבות קרא אב לבנו בן השתים-עשרה שעבר בבית הכנסת על נשקו: 'ישראליקו, בוא הנה, בוא הנה! אתה עלול ליהרג. ראה, כדורים ופגזים ואש שורקים מכל הצדדים", והנער ענה: "במקום שנהרג חברי לכיתה אני עלול ליהרג כמוהו, אך לא נפחד מהערבים. לא נשב בבית. לא כמוכם המבוגרים היושבים כאן בפחד! לכם אין אומץ להילחם וגם לנו לא תניחו?"
ואנו המבוגרים הושפענו מילדים אלה ועשינו ככל אשר ביכולתנו, אלא שהאומץ חסר לנו, ונלקחנו באיומים. חלק מן התושבים רתח דמם, התאספו ונשבעו להמשיך במאמץ עד מותם (א' לירון, 'ירושלים במצור ובקרב', עמ' 363).

רשימה מפורטת של הילדים ובני הנוער שנפלו במלחמת העצמאות ובמאבק שקדם לה – לא הוכנה מעולם, ולמיצוי הנושא היה צורך להסתמך על מקורות שונים. החשוב שבהם הוא ספר 'יזכור' לחללי מלחמת העצמאות. המידע שנמסר בו הוצלב עם מקורות נוספים, כגון ביקור בבית הקברות בהר הרצל ובארכיונים שונים (של ה'הגנה' ושל מחתרות אצ"ל ולח"י) וכן ספרים וחוברות זיכרון מקומיים. בארכיון צה"ל אין נתונים נפרדים על ילדים ובני נוער מכיוון שהם התגייסו כבודדים ונחשבו לחיילים לכל דבר. מעט הנתונים מתייחסים לילידי 1931 בלבד. הנתונים בספר הפלמ"ח לוקים בחסר, שכן צוינו בו רק תאריכי מותם של הנופלים אך לא תאריך לידתם. אין נתונים לגבי בני נוער שנפלו בתקופת המאבק בבריטים מקרב לוחמי הפלמ"ח וה'הגנה'. ידוע, עם זאת, שהם לא נשלחו לפעולות מבצעיות. נראה שמספר הנופלים הצעירים (עד גיל 17) היה גבוה יותר ממה שמקובל לחשוב.

לוח מס' 1: גילאי נערים הנופלים

גיל	מספר הנופלים	אחוז
11-0 13-11 15-13 17-15	1 2 21 90	0.87% 1.75% 18.42% 78.94%
סה"כ	114	100.00%

עם קום המדינה מנו כוחותינו כ- 30,000 לוחמים, מתוכם נפלו כ- 5,000 מגויסים ועוד כ- 1,000 אזרחים. מכאן שכ- 16%-17% מכלל החיילים שנטלו חלק במערכה נהרגו במלחמת העצמאות. לפי אותו היחס ניתן להעריך, כי למעלה מ- 600 ילדים נטלו חלק במלחמה או בסיוע לכוחות המגן.

במלחמת העצמאות נפלו לפי התיעוד הרשמי 104 ילדים. יש להוסיף לכך שתי ילדות מלח"י שנפלו לפני המלחמה, נער נוסף מאצ"ל ועוד שבעה חללים הקבורים בהר הרצל, ששמותיהם לא מופיעים בספר 'יזכור'. מספר הילדים שנפלו במלחמת העצמאות הוא, אפוא, 114, שהם כ-2 אחוזים מסך הנופלים במלחמה.

מספר הלוחמים בני 15 ומעלה היה גבוה יחסית, ומספר הנופלים בני אותם גילאים הוא קרוב ל-80% (ראה לוח מס' 1).

ההתגייסות המוקדמת של רוב הנערים הושפעה מחינוך ציוני פטריוטי, ולתנועות הנוער הייתה השפעה רבה בנושא. בשנים 1948-1946 השתייכו רובם לתנועות נוער, שפעלו כמסגרת חינוכית משלימה בשעות אחה"צ והערב. תנועות הנוער עיצבו את דעותיהם הפוליטיות של החניכים – כל תנועה על פי דרכה – וההתגייסות למאבק להקמת המדינה נראתה כהמשך טבעי לתהליך החינוכי. ל'הגנה' הגיעו גם ממסגרות הגדנ"ע והחג"ם (חינוך גופני מורחב), שפעלו בדרך כלל בבתי הספר התיכוניים.

תנועות הנוער של ארגוני אצ"ל ולח"י לא קיבלו את מרות מוסדות הביטחון. מספר בני הנוער בשני הארגונים היה קרוב למאתיים. בין המדריכים היו רבים מתלמידי הכיתות הגבוהות של בתי ספר התיכוניים בארץ.

רוב הנופלים הצעירים השתייכו ל'הגנה' על כל זרועותיה, כ- 11% - לאצ"ל, ופחות מזה ללח"י, שהיה הארגון הקטן מכולם.

חלקם היחסי של ילידי הארץ היה גדול (כ- 60%). הרכב הנופלים מבין הנערים העולים משקף את גלי העלייה שבאו לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה. קטן יחסית חלקם של ילידי ארצות המזרח, שעלו ברובם לאחר קום המדינה. קרוב למחצית הנופלים ה'צברים' הם בני ירושלים, שבה התנהלו קרבות קשים במיוחד. מספר התל אביבים שלחמו ביפו, באזור ובסביבתה גבוה אף הוא.

מקום נפילתם משקף את מהלך הלחימה: כשליש מכלל החללים נפלו בירושלים ועוד כ- 15% - בדרך אליה ובקרבות לטרון. כחמישית נפלו בחזית הצפון, וכעשירית במרחב תל אביב, וקצת למעלה מזה בחזית הדרום והנגב (ראה לוח מס' 2).

בקרבות 'עשרת הימים' (19-9 ביולי 1948) התנהלו בירושלים קרבות קשים, שבהם השתתפו יחידות גדנ"ע ואצ"ל ובהן בני נוער רבים. מספר ילדים נפלו בכיבוש מלחה, ח'רבת אל חממה (אזור יד ושם של היום), ובהשתלטות על עין כרם. כ- 25 בני נוער נפלו בקרב על הקסטל, במערכה הקשה על משלטי לטרון ועל העמדות ששלטו על כביש תל אביב-ירושלים. בקרבות העיר העתיקה בירושלים השתתפו ילדים ובני נוער בכל התפקידים. מוטקה מזרחי, שהיה אז בן 12, מספר:

הפעם הראשונה שקיבלתי רשות לירות כדור הייתה לאחר שהעברתי ידיעה מבית הכנסת 'פורת יוסף', שבו היה המטה, לבית החולים 'משגב לדך'. כפרס, הרשה לי המ"מ, אברהם אורנשטיין, לירות כדור אחד בסטן. מאז נעשיתי הרץ שלו. הלכתי כל הזמן לידו והייתי מעביר ממנו הודעות לעמדות. קיבלתי סטן, רימון וכובע פלדה ולא היה קץ לגאוותי...
אנחנו, הילדים, הכרנו היטב את כל הרובע וידענו לנצל עובדה זאת בעת מילוי התפקידים. כששלחו אותי פעם להביא רימונים מ'משגב לדך' לא יכולתי לעבור ברחוב שהיה נתון לצליפה ערבית והיה חשוף כולו בפני עמדותיהם. עשיתי את כל הדרך על גגות הבתים. קפצתי מעל החצרות הצרות שלמטה והדרך הייתה יותר קצרה ופחות מסוכנת מאשר ברחוב. כשחזרתי עם ששת הרימונים, כמעט ירה בי אחד משלנו שחשב אותי לערבי המנסה לזרוק 'שקיק' (של חומר נפץ) ... דודו דיין, "כן אנחנו נוער", עמ' 128.

תרומה חשובה ביותר הייתה לילדים ולנערים בבניית קו הביצורים מרמת רחל לתלפיות, עבודה שנעשתה לא פעם תחת אש ובמהלכה נהרגו מספר ילדים בהפגזות. כוחות פלישה מצריים התקרבו מכיוון חברון והיו מוכנים לפריצה; גדנ"עי ירושלים עמלו יומם ולילה בחפירת תעלות ובניית עמדות לקו הביצורים החדש שנבנה בחיפזון ובהקרבה.

לוח מס' 2: מקום נפילתם של הנופלים הצעירים

מקום הנפילה	מספר הנופלים	אחוז
ירושלים בדרך לירושלים לטרון חזית הצפון אזור תל אביב נגב אחר	39 18 7 22 11 12 5	34.21% 15.78% 6.14% 19.29% 9.64% 10.52% 4.38
סה"ל	114	100.00%

לוח מס' 3: הנופלים הצעירים לפי תקופות נפילתם

תקופת הנילה	מספר הנופלים	אחוז
עד 29.11.47 29.11.47- 15.5.48 15.5.48 - 30.5.48 30.5.48 - סוף המלחמה לא ידועה	2 37 17 57 1	1.75% 32.45% 14.90% 50.00% 0.87%
סה"ל	114	100.00%

ניתן לחלק את השתתפות הילדים במערכה לארבע תקופות: תקופת המאבק שקדם למלחמת העצמאות; מלחמת העצמאות עד להקמת המדינה; מלחמת העצמאות עד ליום הקמת צה"ל; ומלחמת העצמאות מאז הקמת צה"ל ועד לסיום המלחמה (ראה לוח מס' 3). כשליש מבין הנופלים הצעירים נהרגו בתקופה הראשונה למלחמה, שבמהלכה התנהלו הקרבות הקשים בירושלים ובדרך אליה. לא יפלא שנערים רבים נפלו בקרבות הבלימה בעת פלישת צבאות ערב. המספר הרב יחסית של הנופלים לאחר הקמת צה"ל נובע אולי מן העובדה שחוילו, כנראה, מאות נערים שהשתתפו כבר בלחימה בחזיתות השונות, וביניהם גם ילדים ממש.

אשר לתעסוקת הנופלים הצעירים לפני שהיו ללוחמים, סביר להניח כי בני הנוער שהיו מחוץ למסגרת של בתי הספר, יהיו בין הראשונים שחוילו, פעילות שהבטיחה אתגרים מושכים וחיוניים יותר מאשר העבודות שבהן עסקו. הנתונים שנאספו מאשרים הנחה זו: 54.7% מהנערים שנפלו עבדו בעבודות כפיים ואחרות, שבהן רובם שימשו כשוליות. הפיצול בין המקצועות רב למדי.

מה גרם לילדים ובני נוער להסתכן ולהשתתף במלחמה?

לאורך כל ההיסטוריה אנו מכירים תופעה זו, בין אם מדובר בהשתתפות פסיבית ובין אם בלחימה של ממש. לא מפתיע, אפוא, שכך היה הדבר גם במלחמת השחרור ובמאבק שקדם לה, כאשר כל הארץ הייתה מעורבת בלחימה. לבחינת הנושא נסתייענו בחומר הארכיוני ובראיונות רבים עם לוחמים ומפקדים מאותה תקופה, שהיו קשורים במיוחד לבני הנוער וכן עם חוקרים ומומחים להיסטוריה צבאית.

לגורמים אידיאולוגיים הייתה, ללא ספק, השפעה מכרעת על הצטרפות הצעירים למאבק, אך תרמו לכך גם סביבת המגורים ומצבם החברתי-כלכלי ואף סיבות אישיות לחלוטין.

אהרון דגן, יו"ר ברית חברי אצ"ל לזיכרון והנצחה מעיד: "אני חושב שכולם באו משיקולים פטריוטיים, ומעט מאוד הצטרפו משיקולים הרפתקניים... לרובם היו באמת מניעים לאומיים...".

ואמנם, רוח ההתנדבות פיעמה בלב רבים. הייתה תחושה של הקמת מדינה, כאשר ברקע עמדה השואה, שממדיה נודעו זה מקרוב.

לא יפלא שגם הילדים ובני הנוער היו שותפים לאווירה של פטריוטיות ונכונים להתגייסות למשימות לאומיות: השתתפות בהפגנות, סיוע ללוחמים והשתתפות פעילה במלחמה.

גורם נוסף היה ההיבט החברתי ותחושה של יוקרה והערכה של הסביבה. כל אחד חיכה ליום בו יימצא ראוי להיות לוחם, חבר מחתרת, 'שומר סוד' ובוגר שאפשר לסמוך עליו.

גיוס הילדים והנוער למחתרות לא נבע רק מרצונם של הצעירים, ונעשה מאמץ גם מצד המחתרות לצרף אותם לשורותיהן. בני הנוער פעלו בתפקידים רבים ביעילות ובזריזות.

סיפור גיוסם של ילידי 1931 היה אופייני לאווירה ששררה ביישוב במלחמת העצמאות. מצבה של המדינה הצעירה היה בכי רע כאשר נכנסה לתוקף ההפוגה הראשונה (11 ביוני 1948): הנגב היה במצור, הגליל המערבי בידי האויב והדרך לירושלים חסומה.

בצה"ל הורגש מחסור חמור בלוחמים. רוב ילידי 1931 עברו כבר חודשיים של הכשרה צבאית בסיסית, שבסיומה הובטח לשחררם למבחני הבגרות. תלמידי השביעיות והשמיניות הבינו את חומרת המצב ורבים התגייסו על דעת עצמם; האחרים חוילו ונשלחו כתגבורת ליחידות השונות. צעד זה, 'צו גיוס 1931' (שבמסגרתו נקראו רק הגברים), עורר אז מחלוקת חריפה בציבור.

לא אחת הילדים לא נלחמו ממניעים אידיאולוגיים וחינוכיים, אלא בתוקף הנסיבות. תנאי המצור בעיר העתיקה בירושלים הביאו למעשה את תושבי הרובע היהודי למצב של לחימה והתגוננות מחוסר ברירה. הילדים ובני הנוער היו לעזר רב בתפקידים שונים: באין טלפונים ומכשירי אלחוט הם שימשו כמקשרים בין העמדות, תוך ריצה בסמטאות המפותלות, לעתים תוך סיכון אישי. הם מילאו תפקיד זה באחריות ובנאמנות של מבוגר. א' לירון, שתיעד את המלחמה ברובע, מעיד:

הילדים, מגיל שמונה עד שש-עשרה, אשר סיפקו לעמדות מזון ותחמושת, העבירו פקודות והודעות, ביצעו בכל מצב – ואף המסוכן ביותר, עבודה עצומה באומץ ובגבורה, שלעתים רחוקות נראה דוגמתן בין החיילים. ילדים-קשרים אלה נפצעו וגם נהרגו. לכולם התהילה! (ירושלים העתיקה במצור, מערכות 1957, עמ' 464).

אשר לתפקידים העיקריים שמילאו בני הנוער במלחמה, יש להבדיל בין תקופת המחתרות והמאבק בבריטים לבין התקופה שלאחריה. בתקופה הראשונה היו הפעולות מצומצמות ובעלות אופי פרטיזני בלבד. במחתרות הושם דגש על איסוף מידע, הדבקת כרוזים ומעקב אחרי בלשים בריטים לבושים אזרחית. על היותר נועזים הוטלו תפקידי תצפית וגם 'משימות רכש', כגון 'סחיבת' נשק או ציוד מהאויב או מכל מקור אחר.

רוב פעילויות הנוער ב'הגנה' כללו תפקידי קשר במגוון צורות, כולל העברת חומר כתוב, או בעל פה, העברת נשק, השתתפות בהפגנות, עזרה בטיפול בעולים ושחרור עולים ממחנות מעצר. אלה נקראו בפי אנשי ה'הגנה' 'פעולות מזדמנות'. לכל קבוצת נוער מגויסת הייתה תכנית אימונים משלה, לרוב פעם או פעמיים בשבוע בשעות הלילה. דוגמא למבצע גדול בו נטל הנוער תפקיד חשוב, היה הסיוע לאוניית המעפילים בראש השנה תש"ו.

ביום הקמת צה"ל עדיין המשיכו הנערים להילחם והתחיילו אוטומטית. בה בעת המחתרות התפרקו ושולבו בצה"ל. בני הנוער נחשבו עתה כחיילים, שנשלחו לחזית ללא התייחסות לגילם, ופעלו ולחמו כחיילים קרביים לכל דבר.

ואמנם מרבית החללים הצעירים נפלו לאחר כינון המדינה והקמת צה"ל.