בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה היתה שאלת יהודי ברית-המועצות עניין שחרג זה מכבר מהמסגרת הפנים-סובייטית הצרה, שבתוכה שאפו שלטונות ברית-המועצות לכלוא אותה במשך תקופה ארוכה, והשאלה כבשה מקום חשוב יותר ויותר ביחסים הבינלאומיים, הבין-מעצמתיים ואף הבין-גושיים.

חרף חשיבותו הרבה של נושא מורכב זה, לא נערכו מחקרים כוללים ומשביעי רצון על היחסים בין ברית-המועצות ומדינות המערב, ובמיוחד מעצמת-העל ארצות-הברית, והשפעתם על מצבם של יהודי ברית-המועצות ועל אפשרותם להגירה חופשית – לא על ידי חוקרים בתחום היחסים הבינלאומיים ולא בתחום תולדות ברית-המועצות. אף חוקרי יהודי ברית-המועצות לא הקדישו לנושא את המקום הראוי לו.¹

כמובן, מיד עולה השאלה, האם הנושא היהודי-ציוני בברית-המועצות אמנם היה מעורב ביחסים הבינלאומיים, ואם כן, כיצד, ובאיזו מידה. במלים אחרות, עלינו לחפש קורלציות ברורות בין מדיניות החוץ והפנים של ברית-המועצות, לא רק בהקשר הצר של יחסיה עם מדינת ישראל, כפי שעשינו בפרק הקודם, אלא גם בהקשר רחב יותר, כמעט חובק עולם. יתרה מזו, עלינו להשיב על השאלה המורכבת אך המזדקרת לעין: האם יחסים משופרים בין ברית-המועצות לארצות המערב יכלו להשפיע לטובה על הגירתם של יהודי ברית-המועצות ממנה, והאם יחסים מתוחים היו עלולים להכשיל את הגירתם? יתר על כן, תוצאות שונות היו עלולות לנבוע מהגברת שיתוף הפעולה הסובייטי-ערבי, שהרי מדינות ערב המתנגדות לעלייה המונית מברית-המועצות עשו הכול כדי לצמצם את השפעות המערב וישראל בנדון.

שאלה לא פחות חשובה, הקשורה לשאלה הקודמת, היא כיצד מדינת ישראל ויהדות העולם סייעו ליהודי ברית-המועצות במאבקם לתחייה לאומית והגירה חופשית מברית-המועצות.

כדי להשיב על השאלות שהוצגו לעיל נסקור, בחלקו הראשון של הפרק, את היחסים בין ברית-המועצות, ארצות-הברית ומדינות המערב מההיבט היהודי-סובייטי, כלומר כיצד היחסים הבילאטרליים והמולטי-לאטרליים השפיעו על מדיניות ברית-המועצות בסוגיה זו. בחלקו השני של הפרק נעמוד על פעולות מדינת ישראל לפני ובתקופת גורבצ'וב כדי לסייע ליהודי ברית-המועצות ולהביא לעלייתם של יהודים השואפים לכך. ואילו בחלקו השלישי של הפרק נעסוק בזירה היהודית הבינלאומית ובפעילות למען יהודי ברית-המועצות בארצות-הברית ובמספר מדינות מערביות אחרות, ובזירה היהודית הבינלאומית.

1. פעילות ארצות-הברית ומדינות המערב למען יהודי ברית-המועצות

היחסים הידידותיים וההדוקים של ברית-המועצות עם המדינות המערביות שלחמו להבסת גרמניה הנאצית, ובעיקר עם ארצות-הברית, החלו להשתנות במהירות ותוך דינמיקה פנימית מורכבת מיד עם סיום מלחמת העולם השנייה.המלחמה הקרה החלה רשמית עם הכרזת 'דוקטרינת טרומן' ב- 12 במרס 1947, שבה העמיד הנשיא טרומן בצורה דרמטית שני עולמות זה מול זה: אחד של 'טרור ודיכוי' ואחד של 'רצון הרוב'. התגברות משטר האימים והטרור בברית-המועצות עצמה בוודאי לא אפשרה פעילות אמריקנית למען יהודי ברית-המועצות בשנים השחורות ביותר בתולדותיהם. כפי שנראה בהמשך, גם לא היתה בתקופה זו כל פעילות של ישראל או של יהדות ארצות-הברית למען אחיהם במצוקה.

הפעולה הרשמית הראשונה בארצות-הברית למען יהודי ברית-המועצות לאחר מות סטאלין היתה ב- 22–24 בספטמבר 1954, כאשר ועדת הקונגרס לתוקפנות קומוניסטית שמעה עדויות מפי נציגי ארגונים יהודיים בדבר מצבם הטרגי של יהודי ברית-המועצות, הכולל אפליה, חיסול התרבות היהודית, רדיפת הדת וניהול מדיניות טמיעה כפייתית. החל מ- 1958 יזם הסנטור יעקב יעבץ פעילות נרחבת יותר בנושא זה.

אין ספק שמכל מעצמות המערב היתה לארצות-הברית אפשרות ההשפעה הגדולה ביותר על מדיניותה של ברית-המועצות בנושא היהודי, הן בשל עוצמתה הצבאית והפוליטית והן בשל הפוטנציאל הכלכלי-מסחרי שלה. על כן אין זה מקרה שמאמצי מדינת ישראל ויהדות ארצות-הברית, כפי שנראה בהמשך, כוונו יותר ויותר לממשל האמריקני, כדי שייכנס לעובי הקורה ויפעל במידת האפשר למען יהודי ברית-המועצות.

מאמצים אלה נשאו פרי בעת נשיאותו של ג'ון קנדי, שהיה מעוניין לפתוח דף חדש ביחסי המערב עם המזרח, וניהל מגעים קרובים עם חרושצ'וב. כך בספטמבר 1963 פנו לנשיא קנדי הסנטורים יעקב יעבץ ואברהם ריביקוף והשופט העליון ארתור גולדברג, הם שוחחו עמו על מעמדם של היהודים הסובייטים, ובחנו עמו את האפשרות להתערבות 'שקטה' למענם במסגרת המגעים הדיפלומטיים.²

ב- 1964 נפגשו נציגי הארגונים היהודיים האמריקניים עם מזכיר המדינה דין ראסק ועם הנשיא החדש לינדון ג'ונסון בעניין יהודי ברית-המועצות. בשנים 1968 - 1965 חלה 'אינטרנציונליזציה' של הפעולה למען יהודי ברית-המועצות, כאשר למטרה זו נוצלו מוסדות וארגונים בינלאומיים, כמו האו"ם ומועצת אירופה.

עם זאת, היו אלה רק הצעדים הראשונים בכיוון זה, ובשנים 1967 - 1954 טרם התגבשה ההכרה בדחיפות הנושא ובחשיבותו בקרב מנהיגי ארצות-הברית ומדינות המערב. ההתעוררות הלאומית היהודית בברית-המועצות, והמעבר לפעילות ציונית ענפה וגלויה בתוכה, יחד עם הדי המאבק למען יהודי ברית-המועצות בדעת הקהל העולמית, הם-הם שהשפיעו על הממשלות לתת לנושא זה את המשקל הראוי לו במסגרת היחסים הבילאטרליים ואף הבין-גושיים עם ברית-המועצות.

כמובן, אין להתעלם מהעובדה שגם ברית-המועצות נעשתה רגישה יותר לנושא היהודי והדיו בזירה הבינלאומית. על כך העיד דיפלומט סובייטי בכיר, א' שבצ'נקו: 'שיקולים של מדיניות החוץ הטילו בתחילה את הכף לטובת ההגירה. בראשית שנות ה- 70, בתקופה של מאמצים נמרצים לשיפור היחסים בין מזרח למערב, גילתה מוסקווה רגישות מסויימת לדעת הקהל במערב וללחצים מצד ממשלות מערביות למען הגירת היהודים.' ³ הוא קבע, בצדק, ש'רק כאשר לחצים מחוץ או מבית מאלצים את הפוליטביורו להתמודד עם הנושא מתקבלות ההחלטות הדרושות, אחרת ההנהגה הסובייטית מעדיפה בדרך כלל להימנע מנקיטת עמדה ברורה לגבי נושא עדין השנוי במחלוקת'.⁴

מצב זה היה נכון במיוחד בתקופת הסטגנציה של לאוניד ברז'נייב בשנות ה- 70.

מאבק האיתנים סביב הסכם הסחר האמריקני-סובייטי במחצית הראשונה של שנות ה- 70, שבו נכרכו הן המאבק הפנים-אמריקני בין המצדדים במדיניות 'אקטיביסטית' בנושא זכויות האדם לבין מתנגדיהם, והן המאבק בין שתי המדינות, היה ללא ספק המאבק החשוב ביותר שנעשה אי-פעם בהיסטוריה למען מיעוט לאומי כלשהו, והוא הכריע את הקו הפוליטי של מוסקווה לטובת היהודים, במיוחד בתקופות 'הפשרה' והתקרבות בין שתי המעצמות – כמו בשנים 1973 -1975 או 1991 - 1989, כפי שניווכח בפרק הבא.⁵

חרף הסתייגותם של הנשיא ניקסון ומזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, קבלת תיקוני ג'קסון-ואניק ואדלי סטיבנסון לחוק הסחר האמריקני בשנים 1972 - 1974, וקבלת החלטת הלסינקי על זכויות האדם ב- 1975 היוו ללא ספק נקודת מפנה מכרעת במאבק העולמי למען זכויותיהם של מיעוטים לאומיים במשטרים דיקטטוריים, ובמיוחד למען יהודי ברית-המועצות.

בתקופת נשיאותו של קרטר בשנים 1977 - 1981 הפך המאבק לזכויות האדם להיות גורם מרכזי במדיניות החוץ האמריקנית, והתחזקה התמיכה האמריקנית הרשמית ביהודי בברית-המועצות. אולם התקררות היחסים בין שתי מעצמות-העל בסוף שנות ה- 70 החלישה את ההשפעה האמריקנית על מדיניות החוץ הסובייטית בכל הנוגע לזכויות האדם.

הממשל החדש של הנשיא רונלד רייגן נקט מדיניות של ריאל-פוליטיק, שהתבטאה בגישה פרגמטית לבעיות החוץ, ועל כן היתה פחות מוכנה להדגיש את זכויות האדם. יחד עם זאת דווקא הנשיא רייגן כינה את ברית-המועצות 'איפריית הרשע', והבטיח לפעול ביתר מרץ למען יהודי ברית-המועצות באמצעות דיפלומטיה שקטה.⁶ יתר על כן, בפברואר 1983 הכריז רייגן רשמית: 'שאלת יהודי ברית-המועצות היא בעדיפות גבוהה לממשל. הודענו לא פעם שהתעניינותנו בזכויות האדם בכלל ושל יהודי ברית-המועצות בפרט היא חלק בלתי נפרד מהאינטרסים הלאומיים שלנו ונשארת מוקד חשוב במדיניות החוץ שלנו.' ⁷

למדינות אירופה, כמו גרמניה, בריטניה וצרפת, היה כמובן פחות משקל ביחסיהן עם ברית-המועצות, חרף העובדה שדווקא הן הרחיבו במידה ניכרת את יחסיהן הכלכליים עמה כבר בשנות ה- 70, והגדילה עשות גרמניה המערבית.

האהדה הרבה לעקרון זכויות האדם והמאבק למענו היו ללא ספק מקובלים על קברניטי המדינות האירופיות הדמוקרטיות, אבל הם חלקו בדרך כלל על ארצות-הברית בעניין האמצעים שיש לנקוט כדי להשיג יעד זה. דעתם היתה שדיפלומטיה שקטה באמצעות שיחות חשאיות עם המנהיגים הסובייטיים היא היעילה ביותר, ואמנם, החל מהמחצית השנייה של שנות ה- 50 הם פעלו רבות כדי להשפיע על ברית-המועצות שתשנה את מדיניותה כלפי המיעוט הלאומי היהודי, וגם כלפי המיעוט הלאומי הגרמני. מנהיגי גרמניה המערבית וילי ברנדט והלמוט קול, מנהיגי צרפת וַלֶרי ז'יסקר-דסטן ופרנסואה מיטראן ומנהיגי בריטניה הרולד וילסון ומרגרט תאצ'ר היו פעילים במיוחד בנושא זכויות האדם, כולל המיעוטים הלאומיים בברית-המועצות.

על רקע זה, וכדי לבחון את פעולתן של ארצות- הברית ומדינות המערב למען יהודי ברית-המועצות בעידן גורבצ'וב, חשוב לזכור כי במשך תקופה ארוכה התקיימו שלושה מצבי יסוד ביחסים שבין ברית-המועצות למעצמות המערב, בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה:

א. תקופת המלחמה הקרה בשנים 1947 - 1953, ובפחות חריפות בשנים 1979 -1984, המאופיינת כתקופה לא נוחה במיוחד להשגת תוצאות למען מיעוט לאומי או דתי בברית-המועצות.

ב. תקופת המאמצים ההדדיים לשיפור היחסים, כלומר החתירה לדטאנט בין-גושי, בשנים 1955 - 1969 והחל מ- 1986, חתירה שאפשרה להשיג תוצאות חלקיות בנושא זה.

ג. תקופת הדטאנט, שהושג פחות או יותר בשנים 1970 - 1978 ובתקופת גורבצ'וב השנייה, כפי שנוכל לראות בהמשך. תקופה זו היא בוודאי האופטימלית להשגת הישגים בתחום זכויות האדם, חרף הדעה הרווחת, שאין תקופה זו מתאימה לנקיטת לחצים, שהרי במהלכה מעוניינים שני הצדדים לשמור על הדטאנט ועל יתרונותיו הרבים.

תקופת כהונתו השנייה של הנשיא רייגן בשנים 1985 - 1989 מקבילה לראשית השינויים הפנימיים בברית-המועצות תחת הנהגתו של גורבצ'וב. מפגשי הפסגה בין מנהיגי שתי המעצמות בשנים 1985-1987, בג'נווה, בריקיאוויק ובוושינגטון היוו ללא ספק רקע נוח להעלאת נושא זכויות האדם בברית-המועצות וזכות ההגירה החופשית של מיעוטים לאומיים השואפים להגר ממנה, עם דגש מיוחד על היהודים, שזכו לעמוד במרכז הפעילות הדיפלומטית האמריקנית בתקופה זו.

נוסף לנשיא רייגן, שהיה רגיש לנושא זכויות האדם ולנושא היהודי, היה מעורב בפעילות זו גם מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת סטנפורד לשעבר, שאף החליט להפגין את יחסו החם ליהודי ברית-המועצות בהשתתפות בסדר פסח שארגנו המסורבים היהודים במוסקווה. כמו כן, פעלו למען מדיניות זו כמה מראשי השלטון האמריקני ממוצא יהודי, מדרג נמוך יותר, כמו: ריצ'רד פרל, המשנה למזכיר ההגנה; ריצ'רד שיפטר, שכבר הוזכר, משנה למזכיר המדינה הממונה על תחום זכויות האדם ועניינים הומאניטריים; ומקס קמפלמן, שעמד תקופה ארוכה בראש המשלחת האמריקנית לניהול משא ומתן עם ברית-המועצות, במטרה להגיע לצמצום החימוש בנשק האסטרטגי. בנאום שנשא שיפטר ב- 31 באוקטובר 1988 הוא אמר בין היתר:

חידוש ההגירה היהודית יקרה, כידוע לכולנו, בזכות החלטתם של השלטונות הסובייטיים להיענות לדרישתה של ארצות-הברית בעניין זה.
כפי שאנו יודעים, דרישה זו הועלתה בבירור ובבהירות בפני המנהיגות הסובייטית על-ידי נשיא ארצות-הברית ומזכיר המדינה [...] הסיבה לכך שנושא יהודי ברית-המועצות כלול בסדר היום היא שכולכם שקדתם על העניין במרץ ובעקביות. יש לכם עניין עם אנשים שלא היה צורך לשכנעם. רונאלד רייגן וג'ורג' שולץ הכירו את הנושא והתייחסו אליו באהדה.⁸

בשנתיים האחרונות לקיומה של ברית-המועצות פעל הממשל האמריקני החדש, עם הנשיא ג'ורג' בוש ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר, בדרכים ואמצעים כשל קודמו, ובהצלחה גדולה עוד יותר, כפי שנראה בפרק הבא, בשל הקונסטלציה החדשה שהתהוותה בברית-המועצות. במיוחד חשוב לציין את תמיכתו של הנשיא בוש בביטול החלטת האו"ם מ- 1975 המשווה את הציונות לגזענות.

מסגרת אחרת לפעילות למען יהודי ברית-המועצות היתה הזירה הבינלאומית. באמצעות ביצוע המעקב לאחר המלצת ועידת הלסינקי (1975). במסמך הסיכום מינואר 1989 נאמר בסעיף 31 באשר למיעוט היהודי בברית-המועצות: 'מתן תוקף חוקי למגעיהם עם יהודים בכל מקום בעולם, ובמיוחד לקשריהם עם מדינת ישראל ואזרחיה, בשל מוצא לאומי זהה ומורשת תרבותית משותפת. בה בעת, מאשר הסעיף קידום של מגעים מסוג זה, על ידי מדינת ישראל או נציגיה, עם בני הלאום שלהם בברית-המועצות.' ⁹

לחלקים נוספים של המאמר:
המאבק למען יהודי ברית - המועצות בעולם ובמדינת ישראל (פריט זה)
המאבק למען יהודי ברית - המועצות בעולם ובמדינת ישראל : הפעילות של מדינת ישראל למען יהודי ברית - המועצות
המאבק למען יהודי ברית - המועצות בעולם ובמדינת ישראל : פעילות התפוצות היהודיות בעולם למען יהודי ברית - המועצות

הערות שוליים:

1. התייחסות מדעית רצינית לנושא זה אפשר למצוא בחיבורים הבאים: Y. Roi, The Struggle for Soviet Jewish Emigration, 1948-1967, Cambridge 1991; L. Salitan, Politics and Nationality in Contemporary Soviet Jewish Emigration, 1968-1989, New York 1992; Z. Gitelman, `The New Transnational Politics: The Case of Soviet Jewry`, Shvut, No. 1-2(17-18) (1995), pp. 194-217; ראה גם ספרי תחייה ותקומה לאומית, פרקים 10-12.
2. ראה: W. Orbach, The American Movement to Aid Soviet Jews, Amherst 1979, p. 20
3. א' שבצ'נקו, הינתקות ממוסקבה, תל-אביב 1988, עמ' 233.
4. שם, עמ' 275.
5. על המאבק לזכויות האדם בזירה הבינלאומית ראה ספרו החדש של ויליאם קורי, מראשי 'בני ברית' בארצות-הברית: W. Korey, The Promises We Keep: Human Rights, the Helsinki Process and American Foreign Policy, New York 1993
6. New York Times, 4.8.1987
7. מצוטט לפי: M. Goldman, in: Y. Roi (ed.), Jews and Jewish Life in Russia and the Soviet Union, London 1995, p. 347
8. יהודי ברית-המועצות, כרך 12 (1989), עמ' 181-182.
9. מ' תבורי, 'זכויות המיעוטים בברית-המועצות', יהודי ברית-המועצות, כרך 15 (1992), עמ' 60; וראה גם: L. Salitan, Politics..., pp. 57-60