המפנה במדיניות הישראלית הרשמית בכל הנוגע לפעילות פומבית למען יהודי ברית-המועצות חל רק בסתיו 1969, כאשר ראש הממשלה גולדה מאיר הביאה לידיעת הכנסת והציבור בארץ ובחוץ-לארץ את תוכן העצומה ששלחו 18 המשפחות היהודיות מגרוזיה.¹⁰ כמה גורמים הביאו למפנה זה: הפעילים הציונים בברית-המועצות יחד עם אלה שעלו לישראל ואיימו על לשכת הקשר שיפעלו באורח עצמאי, אם לא יחול שינוי מידי במדיניות הרשמית הישראלית. היתה אכזבה מכך שברית-המועצות לא קיימה את הבטחותיה ולא אפשרה עלייה במסגרת איחוד משפחות. היתה הרגשה כללית שמדיניות הדיפלומטיה השקטה המתמשכת פשטה את הרגל ולא הביאה לתוצאות המקוות. וגם היתה כאן 'נסיגה טקטית' מצד האחראים לפעילות למען יהודי ברית-המועצות, כדי להרגיע את הרוחות ולא לאבד את השליטה. היה גם הלחץ של הארגונים היהודיים האמריקניים הפועלים למען יהודי ברית-המועצות, שהתמרדו נגד מדיניות ישראל בנושא.

צעד חשוב שני בארגון הפעולה הבינלאומית למען יהודי ברית-המועצות היה כינוס הוועידה הבינלאומית בבריסל בפברואר 1971, בהשתתפות 760 צירים מ- 38 מדינות, שייצגו את כל הקהילות היהודיות החשובות בעולם הפועלות למען יהודי ברית-המועצות.

צעד שלישי מכריע בישראל באותו כיוון, לאחר רתיעות רבות, היה הפעלת הפעילים הציונים שעלו מברית-המועצות במסגרת המערכה למען אחיהם שטרם הצליחו לעלות. ראש לשכת הקשר בשנים 1970 - 1982, נחמיה לבנון, עמד על נושא זה, מתוך פרספקטיבה היסטורית אך בצורה לאו דווקא מדויקת, כבר ב- 1986:

במוסד הממשלתי שעסק בזה ב- 1969 נעשתה לפי הערכתי טעות כאשר התחילו הפעילים הרציניים מברית-המועצות להגיע. ההיגיון בלי ניסיון אמר: אם נפעיל את הפעילים האלה, הרי לא יתנו לפעילים אחרים לצאת. זו היתה גישה מוטעית, אבל די היה בחצי שנה זאת כדי שממשלת ישראל תהיה בעד דיפלומטיה שקטה, בלי הפגנות.¹¹

אין ספק שהמאבק הציבורי בישראל למען יהודי ברית-המועצות הגיע לשיאו בשנות ה- 70. וכך, לתנועת 'מעוז', הפועלת בישראל למען יהודי ברית-המועצות, שמתחה ביקורת על המדיניות-הישראלית הרשמית ועתה חיזקה את שורותיה בפעילים ציונים מברית-המועצות, נוספה בדצמבר 1970 'ועדת הפעולה של עולי ברית-המועצות'. באותו חודש הוקמה ביוזמת גולדה מאיר ושאול אביגור 'המועצה הציבורית למען יהודי ברית-המועצות' בראשות אברהם הרמן ושניאור זלמן אברמוב.

גם ארגוני העולים מברית-המועצות וארגון אסירי ציון, שהוקם ב- 1969, היו פעילים למען יהודי ברית-המועצות בישראל. כמו כן נעשתה פעולה נרחבת למען יהודי ברית-המועצות, גם בתקופת גורבצ'וב, על ידי ארגון האקדמאים העולים מברית-המועצות מחב"ד, שמי"ר, בראשות ירמיהו ברנובר וזאב וגנר.

הדיון בפעולה בישראל למען יהודי ברית-המועצות בתקופת גורבצ'וב צריך להיעשות בשני מישורים עיקריים, כאשר קיים קשר הדוק ביניהם: מוסדות ממלכתיים ומוסדות ציבוריים.

פעילות המוסדות הממלכתיים

לצורך קביעת המדיניות בנושא חשוב ורגיש זה, התבססו ראשי הממשלה, מאז המהפך הפוליטי ב- 1977 ועד 1991 – מנחם בגין, שמעון פרס ויצחק שמיר – על לשכת הקשר ועל יועצים בקרב השרים (דוגמת שרי הקליטה) וחברי הכנסת ממפלגותיהם שהיו קרובים לנושא. ואילו עם ראשית העלייה ההמונית הגדולה במחצית השנייה של שנות ה- 80 עלתה גם חשיבות הסוכנות היהודית.

לשכת הקשר הממשלתית

לשכת הקשר של משרד החוץ היתה רוב הזמן יחידה סודית של משרד ראש הממשלה. היא הוקמה בראשית 1953 בשם 'נתיב', פעלה לקידום העלייה מארצות מזרח אירופה בדרכים סודיות, ובראשה עמדו שאול אביגור, סגן שר הבטחון ומעוזריו הקרובים של בן-גוריון, ואיסר הראל, ראש המוסד. בשנת 1955 נוסף ל'נתיב' מוסד בשם 'בר', שתפקידו היה לעסוק בהסברה למען יהודי ברית-המועצות ברחבי העולם.

מאז הקמתה היתה לשכת הקשר הגוף המייעץ העיקרי לממשלה בענייני יהודי ברית-המועצות, וכמובן, גם המבצע את מדיניותה. על כן לא במקרה עמדו בראשה אנשים פוליטיים הקשורים למפלגת השלטון. עד שנת 1969 עמד בראשה שאול אביגור, והוא גם המשיך להשפיע על פעולתה בשנות ה- 70. כאמור, בשנים 1970 - 1981 עמד בראשה נחמיה לבנון, שלא הוחלף ב- 1977 עם המהפך הפוליטי, מסיבות שונות (כמו רצונו של בגין להוכיח שעובדי מדינה בכירים יכולים להמשיך בתפקידיהם אם הם מתאימים; וגם העובדה שלבנון הצליח לארגן לעצמו 'לובי' של מדינאים ועסקנים בארצות-הברית, שפנו לבגין בבקשה להשאירו בתפקידו).

על החלפתו בתפקיד ב- 1981 כותב נחמיה לבנון:

התייעצתי עם שייקה [דן] בדבר מועמד שיחליפני והוא הציע את דוד ברטוב, שליח 'נתיב' במוסקווה עד לסגירת השגרירות ב- 1967. דוד ברטוב שהוא עורך-דין במקצועו, היה אז רשם בית המשפט העליון [...] כשנודע ברבים דבר פרישתי, הניחו, אוהדים כיריבים, שבגין החליט סוף-סוף לפטר אותי כדי למנות תחתי איש ממחנהו.¹²

המועמד שנמצא לאחר התלבטויות רבות היה פרופ' יהודה לפידות מהאוניברסיטה העברית, מוותיקי האצ"ל (נמרודי בשמו המחתרתי). כמובן, ללפידות לא היה שום ניסיון בנושאים הקשורים ליהודי ברית-המועצות ולפעילות הלשכה. כותב העיתונאי נתן רועי:

ארבע שנים שימש הפרופסור יהודה לפידות ראש 'נתיב'. בתקופה זו היתה ל'נתיב' נחת במשרד ראש הממשלה. מנחם בגין ייחס חשיבות רבה לפעילותה וביקש להיפגש עם ראשיה באופן שוטף. פרט לכך ידוע, כי בגין הבהיר לאנשי משרדו את מידת החשיבות שהוא מייחס להעלאת יהודים מארצות המצוקה, בהן ברית-המועצות, ולמרדף אחרי פושעים נאצים (בהם ד"ר יוזף מנגלה).¹³

תורו של דוד ברטוב הגיע ב- 1985, כאשר שמעון פרס התמנה לראש הממשלה, והעדיף לראות איש מהממסד המפא"יי דווקא. מי שהחליף את דוד ברטוב ביוזמת ראש הממשלה יצחק שמיר היה יעקב קדמי (יאשה קַזקוֹב, מהפעילים הציונים הבולטים במוסקווה), שהוכנס ללשכת הקשר כ'עובד זמני' עוד בימי מנחם בגין.¹⁴וכך, האיש שראשי לשכת הקשר כינו בשם 'פרובוקטור' ו'סוכן הקג"ב' נקרא לעמוד בראש הלשכה, למרבה האירוניה.¹⁵

לשכת הקשר הלכה והתרחבה בשנות ה- 80 במספר עובדיה במרכז ושליחיה בארצות שונות בעולם המערבי, והגיעה לשיא כוחה מבחינת צוות העובדים והתקציבים שהועמדו לרשותה בשנים 1989 - 1991, בעת ההגירה היהודית ההמונית ביותר מברית-המועצות.¹⁶ שליחי לשכת הקשר מילאו עתה תפקיד כפול – בתור פקידי שגרירות במוסקווה שטיפלו בכל הנוגע למתן אשרות הכניסה לישראל ובדיקת המבקשים לעלות, ובתור מפעילים העוסקים בפעילות חינוכית-תרבותית בקרב יהודי ברית-המועצות בכל רחבי המדינה. כפי שנראה בהמשך, בתקופה זו נוצרו חילוקי דעות ותחרות פרועה בין עובדי הלשכה ושליחי הסוכנות היהודית.

הכנסת

נוסף לממשלה וזרועותיה השונות היתה גם הכנסת מעורבת בפעילות למען יהודי ברית-המועצות. שאלת יהודי ברית-המועצות עלתה מדי פעם, מראשית שנות ה- 50, בדיוני מליאת הכנסת ובוועדותיה השונות (במיוחד ועדת העלייה וועדת חוץ וביטחון), אולם רק לאחר מלחמת ששת הימים החלה לתפוס את המקום הראוי לה.

חשוב לציין שהיוזמים העיקריים לדיונים בכנסת בנושא יהודי ברית-המועצות, במיוחד עד למהפך המדיני ב- 1977, היו חברי הכנסת מטעם הליכוד: מנחם בגין, גאולה כהן ושניאור זלמן אברמוב, שגם מילא, כפי שראינו, תפקיד מרכזי במועצה הציבורית למען יהודי ברית-המועצות. ואילו בעת שלטון הליכוד מונו לטיפול בנושא זה חברי הכנסת חיים לנדאו ודב שילנסקי.

מעניין לציין, שחברת הכנסת גאולה כהן המשיכה בהתקפותיה על לשכת הקשר גם בתקופת שלטון הליכוד. לדבריה, הסודיות האופפת את לשכת הקשר צריכה להיפסק אחת ולתמיד. אך עניין זה לא השתנה גם בממשלות הקואליציוניות של הליכוד-מערך. כך חברת הכנסת מהליכוד, מרים גלזר-תעסה, לא חסכה את שבט ביקורתה מהממשלה, הפעם ממשלת האחדות הלאומית. בדיון ממצה על מצבם של יהודי ברית-המועצות והפעילים הציונים, שהתקיים בסוף 1985, היא הכריזה: 'וממשלת ישראל מתנהגת כמו במחתרת, כשההתעללות באסירי-ציון, בפעילי העליה, נעשית לעין כל, המעצרים נמשכים, הפיטורים נמשכים, התעמולה האנטישמית הארסית נמשכת, ואנחנו מחשים. זהו קשר שתיקה נורא, זוהי מדיניות כושלת ומכשילה ומחזקת את היריב.'¹⁷ בתשובה לביקורת חריפה זו, וגם לדברים שאמר סגן שר החוץ רוני מילוא, אמר שר הקליטה יעקב צור: 'ואני אומר פה לגב' מרים גלזר-תעסה וגם כלפי רמזי הדברים של סגן שר החוץ: אני מזהיר מפני נסיון שלכם, אנשי הליכוד, להפוך נושא לאומי מוסכם וגורלי, שאין יקר ממנו לכולנו ולעתידה של מדינת ישראל ושל העם היהודי, לסלע מחלוקת כיתתית.'¹⁸

על יחסם של ראשי לשכת הקשר לחברי הכנסת ולבעיית יהודי ברית-המועצות, ניתן ללמוד מזיכרונותיו של נחמיה לבנון:

על פי הוראתה של גולדה, היה עלי לדווח לעתים מזומנות על פעולתנו ועל המתרחש בברית-המועצות ובמערב בפני ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, וזו היתה מלאכה לא קלה. ראשית, משום שרבים מחברי הוועדה משני המחנות הפוליטיים לא התעניינו בנושא ולא היו בקיאים בפרטים. ושנית, משום שכל חברי הוועדה נהגו להביע את דעתם בין לעניין ובין שלא לעניין. בדיונים נאמרו דברי הבל רבים עד שלפעמים חשבתי שאתפוצץ מרוב בזיון, אבל כבשתי את יצרי ונמנעתי מוויכוחים.¹⁹

אכן, דברים כדורבנות וכל פירוש מיותר.

בשנים 1989 - 1991 עבר מרכז הכובד של הדיונים בכנסת לעניין יהודי ברית-המועצות לעיסוק בבעיות הקליטה של עולים אלה בישראל, ופחות לביקורת על המדיניות הסובייטית.

הסוכנות היהודית

הסוכנות היהודית והתנועה הציונית העולמית נמצאות בקשר ישיר זו עם זו, ולהן הנהלה ראשית משותפת. אלו ארגונים יהודיים בינלאומיים, אולם למעשה, ומבחינת הנושא הנדון כאן, מדובר במוסדות ישראליים מובהקים הפועלים בשיתוף פעולה הדוק ואף בתלות בממשל הישראלי, ועל כן יש לדון בהם במסגרת זו.

חשוב לזכור שעד תקופת גורבצ'וב, ולמעשה גם בשנים הראשונות לשלטונו, היתה חלוקה פונקציונלית ברורה בין הסוכנות היהודית לבין מוסדות הממשלה בישראל, ובראשם לשכת הקשר, בכל הנוגע לטיפול בנושא יהודי ברית-המועצות. כך הוטל על הסוכנות התפקיד הממלכתי החשוב של העברת העולים מברית-המועצות לישראל וכל הכרוך בכך, וגם לפעול בתחומים שונים לאחר הגיעם לישראל. מדי פעם ניסו ראשי הסוכנות להרחיב את פעילותה גם לתחומים חדשים, שבעיני הגופים האחרים נראו כחדירה לתחום פעולתם, וכל אלה גרמו לחילוקי דעות ואף סכסוכים. כמובן, השאיפה להרחיב את הפעילות היתה כרוכה בהרחבת המשאבים בכספים, בתקציבים ובכוח האדם.

שמחה דיניץ, יו"ר הסוכנות היהודית במשך תקופה ארוכה ושגריר ישראל בארצות-הברית לשעבר, שהיה קרוב לפעילות למען יהודי ברית-המועצות, נרתם לפעילות בצורה גלויה ב- 1988, כאשר ביקר בברית-המועצות בנובמבר יחד עם מנדל קפלן, יו"ר חבר הנאמנים של הסוכנות, ואדגר ברונפמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, במטרה לקיים משא ומתן עם פקידים סובייטיים בכירים על פתיחת מוסדות תרבות יהודיים ברחבי המדינה. בראשית 1989 פנה שמחה דיניץ לראש ממשלת ישראל ודיווח 'כי הסוכנות היהודית הולכת לפעולה גלויה בתחום עידוד העלייה מברית-המועצות'. שמיר אמר לו כי הוא מעודד פעולה כזאת, אך הציע שיהיה תיאום בין הסוכנות ולשכת הקשר, הפעילה כבר בברית-המועצות.²⁰ לצורך התיאום בין המוסדות המטפלים ביהודי ברית-המועצות הוקמה ועדת היגוי מיוחדת.

היחידה ליהודי ברית-המועצות ומזרח אירופה בסוכנות היהודית, שבראשה עמדו עולים לשעבר מברית-המועצות: לאה סלובינה, עוזריה אבא שייקין ובוריס דֶבייטוב עברה ריאורגניזציה מלאה, ובראשה הועמד ד"ר ברוך גור. כיועץ לשמחה דיניץ התמנה אחד הפעילים הציונים המרכזיים בתקופה האחרונה בברית-המועצות, יולי קושרובסקי. לשורות הסוכנות גויסו גם עובדים בכירים דוגמת חיים צ'סלר, שפעל במשך שנים במועצה למען יהודי ברית-המועצות, וד"ר אברהם בן-יעקב.

בראש כל הפעילות המסועפת מטעם מוסדות הסוכנות הועמד מנכ"ל הסוכנות האלוף משה נתיב, ולרשותו הועמד ב- 1990 תקציב גדול המתקרב ל- 8 מיליון דולר.²¹ בשנים 1990 - 1991 נפתחו מוסדות הסוכנות היהודית במוסקווה, טביליסי, באקו ואודסה, והיתה תוכנית להרחיב את רשת המוסדות לעוד 12 ערים עם ריכוזים יהודיים גדולים, ולשלוח לברית-המועצות 40 עד 50 שליחים.²²

פעילות הסוכנות היהודית בברית-המועצות היתה מגוונת ביותר, וכללה:

1. ארגון העברה מהירה של כ- 350,000 עולים בשנים 1990 - 1991;
2. מיסוד הפעילות של הסוכנות בברית-המועצות;
3. פעילות הסברתית והכנה לעלייה בקרב יהודי ברית-המועצות, כולל יהודים מתבוללים הרחוקים מכל פעילות יהודית;
4. פעילות יהודית בשיתוף פעולה עם המוסדות היהודיים ההולכים ומתרחבים בתקופה זו;
5. לימוד השפה העברית והקמת סמינריונים למורים;
6. פעילות חינוכית במערכת בתי-הספר היהודיים החדשים ובמסגרות בלתי פורמליות מיוחדות;
7. הבאת קבוצות נועד יהודי לישראל וארגון מושבות קיץ בברית-המוצעות.

כאמור, היחסים בין הסוכנות היהודית ולשכת הקשר התחדדו בשנים האחרונות לקיומה של ברית-המועצות, והמאבק ביניהם נמשך ביתר שאת עד עצם היום, כאשר מגמת ראשי הסוכנות להביא לסגירת לשכת הקשר, בנימוק שבמצב החדש שהתהווה היא סיימה את תפקידה ההיסטורי. הכפילויות, בזבוז המשאבים והסכסוכים הבלתי פוסקים בין שני הגופים חודרים גם לשטח, וכמובן מזיקים למטרה המשותפת של הגשת הסיוע ליהודי ברית-המועצות. כל ניסיונות התיווך והתיאום עלו בתוהו.

פעילות הארגונים הציבוריים

המאבק הציבורי בישראל למען יהודי ברית-המועצות הגיע לשיאו, כאמור, בשנות ה- 70, אולם במחצית הראשונה של שנות ה- 80 הורגשה עייפות מסוימת, והפעילות נמשכה מתוך שגרה. חידוש התנופה ופעילות ענפה חלו בשנים 1991 - 1989, עם חידוש העלייה. הגופים העיקריים שפעלו בישראל למען יהודי ברית-המועצות היו המועצה הציבורית למען יהודי ברית-המועצות והפורום הציוני.

המועצה הציבורית למען יהודי ברית-המועצות

המועצה הציבורית למען יהודי ברית-המועצות הוקמה ביוזמת גולדה מאיר ושאול אביגור ב- 1970. היה זה גוף ממלכתי-למחצה הבנוי על הרכב מפלגתי ישראלי. אחד מראשי המועצה, אברהם הרמן, ציין:

המועצה הציבורית משתדלת לייצג את הכל ואני חושב שאנחנו עושים את זה, גם במפלגות ובארגונים וולונטריים למיניהם, ארגוני נשים, ארגוני נוער, עיריות וכו'. אנחנו לא קהילה יהודית כמו כל הקהילות והמציאות שונה בקהילה יהודית ריבונית. אנחנו מיוצגים בכנסת. המועצה גורמת לכך, ותרמה לכך שדנים בנושא הזה בכנסת, שם יושבים נציגים של העם בישראל, והממשלה מגיבה.²³

בראש המועצה עמדו במשך תקופה ארוכה אברהם הרמן, נשיא האוניברסיטה העברית ושגריר ישראל בארצות-הברית לשעבר, וח"כ שניאור זלמן אברמוב מהליכוד. את התפקיד הביצועי המרכזי במועצה מילאו המזכירים הכלליים שלה. בשנים 1971 - 1984 מילא את התפקיד דוד פריטל, פעיל ציוני ותיק וחבר קיבוץ, שתרם רבות בעריכת כתב-העת החשוב יהודי ברית-המועצות.²⁴ בתקופת גורבצ'וב היו המזכירים ד"ר ברוך גור וחיים צ'סלר. בעלי תפקידים מרכזיים אחרים, כגון עורכי כתבי-העת של המועצה וראשי ועדת ההסברה, היו רות בראון, דב יובפי, לאה כהן ואלי לנדאו. במועצה עבדו בשכר כ-10 עד 12 עובדים ולצדם מתנדבים רבים.

התקציב לפעילות הענפה והרבגונית של המועצה בא בדרך כלל מהסוכנות היהודית, מהממשלה ומתורמים פרטיים, והחל משנות ה- 70 הוא גדל והתרחב.

חשוב לציין שבמסגרת המועצה פעלו גופים אוטונומיים שונים, כגון ועד המדענים והמרכז למדע, בראשות הפרופסורים יובל נאמן ודן עמיר (שניהם מילאו תפקידים של רקטורים באוניברסיטת תל-אביב, והראשון היה גם חבר כנסת ושר המדע). מטרתם העיקרית של אלה היתה לסייע למדענים עולים בקליטה בארץ, אך גם לקיים קשרים ענפים עם מדענים יהודים בברית-המועצות עצמה.

תפקידי המועצה היו רבים והיא עסקה בשלל נושאים. התפקיד הראשון במעלה היה ללא ספק מלאכת ההסברה, הן במדינת ישראל והן בארצות רבות בעולם. במסגרת זו פרסמה המועצה כתב-עת משלה, או תמכה בפרסום של גופים אחרים. בתקופת גורבצ'וב הופיעו כתבי-העת בעברית: משואה, יהודי ברית-המועצות, ובאנגלית: Soviet Jewry Focus . כמו כן נשלח חומר הסברה רב לגופים בחוץ-לארץ הפועלים למען יהודי ברית-המועצות. תפקידה השני של המועצה היה מתן תדרוך במפגשי משלחות למיניהן העוסקות בנושא יהודי ברית-המועצות. תפקיד שלישי חשוב היה ארגון הפגנות למען יהודי ברית-המועצות, שבשנים מסוימות (כמו 1987 - 1988) הגיע מספרן ל- 250 בשנה, ובאחדות מהן השתתפו כעשרת אלפים איש.²⁵ תפקיד רביעי היה ארגון סמינרים למיניהם, ואילו תפקיד נוסף היה השתתפות בקונגרסים בינלאומיים, שעליהם נעמוד בהמשך.

הפורום הציוני של יהודי ברית-המועצות

הפורום הציוני הוקם על ידי אסיר ציון לשעבר נתן שרנסקי ב- 1 במאי 1988, כגוף מייצג עצמאי של העולים החדשים מברית-המועצות בישראל.²⁶ במובן מסוים היתה הקמת הארגון מעין המשך לפעילות ארגונים דומים בקרב יהודי ברית-המועצות בישראל, כולל ארגון אסירי ציון שהוקם ב- 1969 ומרכז המידע על יהודי ברית-המועצות. אולם אופיו של הארגון החדש, המאגד בתוכו כ- 20 ארגוני עולים, ובמיוחד אישיותו הדינמית של העומד בראשו, עיצבו את מקומו כגוף לוחם למען יהודי ברית-המועצות בישראל ובעולם.

נשיא הפורום הציוני מאז היווסדו הוא נתן שרנסקי, שהצליח לגייס סכומים נכבדים להפעלתו, הן ממוסדות ישראליים ממלכתיים, כמו הסוכנות היהודית ולשכת הקשר, והן מתורמים פרטיים, בארץ ובעיקר בחוץ-לארץ. תקציבו הגיע ב- 1990 ל- 2 מיליון דולר בקירוב. את התפקיד של סגן נשיא הפורום מילא אסיר ציון אחר, יולי אדלשטיין. כיום שניהם שרים בממשלת ישראל. מועצת הפורום הציוני מורכבת מ- 25 חברים, רובם פעילי ואסירי ציון לשעבר כמו: פאבל אברמוביץ, לב אובסשיצר, אליהו אסאס, אלכסנדר וורונל, ולדימיר סלפק, פנחס פולונסקי, אדוארד קוזניצוב ויולי קושרובסקי. בין החברים בפורום 'מהצד הישראלי', שגם הם יוצאי ברית-המועצות, נמנים: דוד שורק, הפועל למען יהודי ברית-המועצות עוד משנות ה- 50, יוסי גנוסר, מראשי השב"כ לשעבר וחבר פעיל במפלגת העבודה, ואביגדור ליברמן, מנכ"ל הליכוד ומנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר. בראש מנגנון הפורום הציוני עמדו בשנים 1988 - 1991 מזכ"ל הפורום שמואל אזרך, המנכ"ל ולדימיר גלוזמן, הסמנכ"ל שלמה בורוכוב והמתאמת נטשה בכמן.

מטרותיו המוצהרות של הפורום היו:

1. לשמש לובי למען העולים החדשים מברית-המועצות, עד להשתלבותם המלאה בחברה הישראלית, להגיע סיוע לעולים ולקיים ביקורת על מוסדות השלטון, בעת הצורך.
2. לקיים ולפתח קשרים עם יהודי ברית-המועצות לפני עלייתם לישראל, לפתח פעילות תרבותית בברית-המועצות כדי להביא לחיזוק הזהות היהודית והציונית, ולהביא לעלייתם לישראל.
3. לשפר את חיי הקהילה של יהודי ברית-המועצות בישראל ולשמור על הקשרים עם יהדות העולם, שנוצרו במשך שנים רבות של מאבק בברית-המועצות.

לביצוע הפעולה במדינת ישראל פתח הפורום משרדים בירושלים, בתל-אביב, בחיפה ובבאר-שבע, ונציגויות בכרמיאל, באשדוד ובאשקלון. כמו כן, פועל הפורום בעזרת מתנדבים בעוד 22 ערים ועיירות בישראל, בתחומי התעסוקה, הדיור, הסיוע הכספי והקליטה בכלל. במסגרת מחקרנו על יהודי ברית-המועצות לפני הגירתם, ובמסגרת פרק זה, נעסוק רק בצד זה של פעולות הפורום הציוני.

פעילות ההסברה למען יהודי ברית-המועצות בזירה הבינלאומית נעשית באמצעות ביטאון הפורום בשפה האנגלית, Soviet Jewry Zionist Forum, בעריכת דבורה ליפסון, שהיא גם דוברת הפורום הציוני.²⁷ בפורום הוקמה מחלקה מיוחדת לפעילות בברית-המועצות, שתפקידה העיקרי לקיים ולהרחיב את הקשרים עם ארגונים יהודיים שהחלו להתפתח בשנים 1989 - 1991, כפי שראינו.

ראשי הפורום נסעו פעמים רבות לערים שונות בברית-המועצות והשתתפו באירועים בעלי חשיבות, כמו פתיחת מרכז התרבות ע"ש מיכואלס במוסקווה, או ועידת היסוד של 'הוועד' (כזכור, שרנסקי לא הורשה לבוא לברית-המועצות, והוא שלח איגרת שהוקראה בוועידה). גולת הכותרת בפעילות זו היה בוודאי ההסכם שנחתם בין הפורום הציוני לבין ועד קונפדרציית הקהילות והארגונים היהודיים בברית-המועצות ב- 4 ביולי 1990 (חתמו על ההסכם נתן שרנסקי ויוסף זיסלס). לפי ההסכם, יקימו שני הארגונים מועצה מתאמת כללית על בסיס פריטטי (חמישה נציגים מכל צד) שתכין המלצות לתיאום הפעילות בתחומים הבאים: הגירה לישראל; קליטת העולים מברית-המועצות בישראל; תמיכה בקיום החיים הלאומיים היהודיים בברית-המועצות, וקיום המורשת התרבותית של הקהילה היהודית דוברת הרוסית; מאבק נגד אנטישמיות; פעילות מול"ית משותפת בברית-המועצות; וליכוד היהודים דוברי הרוסית בישראל ובתפוצות.²⁸

לסיכום ניתן לומר, שהפורום הציוני הפך תוך זמן יחסית קצר לארגון עולים פעיל ומשפיע בתחומים רבים ומגוונים, חרף ההתנגדות ואף העוינות הבלתי מבוטלת שעורר בקרב מפלגת העבודה והליכוד, שחששו מהפיכתו לכוח פוליטי בזירה הישראלית, ועוד יותר בקרב חלק מארגוני העולים מברית-המועצות.

לחלקים נוספים של המאמר:
המאבק למען יהודי ברית - המועצות בעולם ובמדינת ישראל
המאבק למען יהודי ברית - המועצות בעולם ובמדינת ישראל : הפעילות של מדינת ישראל למען יהודי ברית - המועצות (פריט זה)
המאבק למען יהודי ברית - המועצות בעולם ובמדינת ישראל : פעילות התפוצות היהודיות בעולם למען יהודי ברית - המועצות

הערות שוליים:

10. מעניין לציין שנחמיה לבנון כותב בנדון בספר זיכרונותיו שהופיע עתה, בניגוד לעמדתו הידועה מ- 1969: 'בהודעה של גולדה בסתיו 1969 ראיתי ציון חשוב ביותר במאבק לגאולת יהודי ברית-המועצות, ואילו בצעדם האמיץ של יהודי גרוזיה ראיתי מעין פריצת דרך לקראת מאבק גלוי.' נ' לבנון, הקוד: נתיב, תל-אביב 1995, עמ' 337. ספרו של לבנון מלא וגדוש שיפוצי היסטוריה מסוג זה.
11. יהודי ברית-המועצות, כרך 10 (1987), עמ' 56, ובספר הזיכרונות שהוזכר לעיל, הוא משפץ עוד יותר את תולדות פעילותו בלשכת הקשר בשאלה קרדינלית זו, בתארו את עצמו כאדם היחיד שצדק בבחירת המדיניות החדשה. ראה: נ' לבנון, הקוד: נתיב, עמ' 336 - 342.
12. נ' לבנון, הקוד: נתיב, עמ' 485.
13. דבר, 25.5.1993.
14. ראה מאמרו החריף של העיתונאי נחום ברנע נגד ראש לשכת הקשר הנוכחי יעקב קדמי (יאשה קזקוב), שהתפטר זה עתה מתפקידו, ידיעות אחרונות, 5.1.1996.
15. ראה על כך בזיכרונותיו של נ' לבנון, הקוד: נתיב, עמ' 341 - 342.
16. על פעילותה של לשכת הקשר בשנים 1992-1996 והמאבקים לחיסולה, ראה: ידיעות אחרונות, 5.1.1996, 25.2.1996; הארץ, 10.1.1996, 17.1.1996.
17. דברי הכנסת, כרך קל"א (1985), ישיבה קל"ג, עמ' 317. גם חבר הכנסת מהליכוד עוזי לנדאו תקף בחריפות את מדיניות ההשתקה של המערך בשנות ה - 60 - 70.
18. שם, עמ' 321.
19. נ' לבנון, הקוד: נתיב, עמ' 428.
20. נ' רועי, 'אין גשר אל לשכת הקשר', דבר, 10.5.1991.
21. Plan of Action for the Soviet Union, Jerusalem 1990, p. 4
22. Plan of Activities in the USSR, Jerusalem 1991
23. יהודי ברית-המועצות, כרך 9 (1985), עמ' 44.
24. אני מודה לדוד פריטל על המידע הרב והחשוב שמסר לי בנוגע לפעילות המועצה.
25. ראה, למשל, משואה, מס' 1 (1987), עמ' 1, תיאור הפגנה כזאת בסיסמא 'פתחו את השער: תנו לאחינו לשוב הביתה לישראל', שנערכה ערב פגישת הפסגה בין רייגן לגורבצ'וב. רשימת האירועים העיקריים למען יהודי ברית-המועצות שארגנה המועצה ראה ב'ציוני דרך במאבק יהודי ברית-המועצות לעלייה חופשית לישראל', שהוצאו על-ידי המועצה.
26. אני מודה למר נתן שרנסקי ולפורום הציוני על המידע שהעבירו אלי בדבר פעולות הפורום הציוני. על פעולותיו הציוניות של שרנסקי בברית-המועצות, מאסרו ומשפטו ראה בספרי: תחייה ותקומה לאומית, עמ' 328-344, 514-527. כמו כן ראה תיעוד הקג"ב על משפטו של נתן שרנסקי: B. Pinkus, `The Soviet Regime vs. A. Shchransky: New Soviet Documentation`, 6 (22) (1997), pp. 124-129 על הביקורת שמוטחת נגד שרנסקי ושיטותיו 'הבלתי דמוקרטיות' בפורום ראה: ידיעות אחרונות, 7.12.1990.
27. Soviet Jewry Zionist Forum, Jerusalem 1991, pp. 8-10
28. Perestroika I evreisky vopros, Vol. 4, Moscow 1991, pp. 35-55