הקבוצה החילונית במדינת ישראל גדלה בצורה משמעותית בעקבות העלייה הגדולה מחבר המדינות (ברית-המועצות לשעבר). בין השנים 1989 ל-2002 הגיעו לישראל למעלה ממיליון עולים בכמה גלי עלייה: גל עלייה גדול ובו כ-365,000 איש הגיע בשנים 1990-1991, ובשנים שלאחר מכן הגיעו 60,000-70,000 עולים מדי שנה.

רוב העולים הם יהודים, הן על-פי הגדרתם העצמית והן על-פי ההגדרה הדתית האורתודוקסית, אולם, כ- 300,000 איש מכלל העולים אינם יהודים על-פי ההגדרה היהודית האורתודוקסית. כך, למשל, בן לאב יהודי ולאם לא יהודייה מוגדר על-פי האורתודוקסים לא יהודי, למרות שהוא מגדיר את עצמו יהודי. העובדה שבחבר המדינות נקבעה ההשתייכות האתנית דווקא על-פי האב, מסבירה מדוע רבים מהעולים שאינם יהודים על-פי ההלכה, גדלו מתוך תודעת השתייכות לעם היהודי, וגם הוגדרו ככאלה בידי הסביבה הלא-יהודית. רק כ- 25,000 איש – כלומר, פחות מ-10%, העדיפו להירשם במרשם האוכלוסין כנוצרים.

העולים, יהודים ולא יהודים, הגיעו לישראל מכוח חוק השבות, המאפשר עליית צאצאים של יהודים. לרובם המכריע יש תודעת השתייכות לקולקטיב היהודי בישראל, תודעה ההולכת ומתחזקת ככל שהזמן חולף. הם דוברי עברית, משרתים בצה"ל וחשים עצמם כשאר הישראלים החילוניים בני העם היהודי.

משמעות השייכות לעם היהודי היא בעיקר לאומית, שכן מבחינת הזיקה לדת, רוב העולים הם חילוניים, הן על פי הגדרתם העצמית, הן על פי-אורח חייהם והן על פי עמדותיהם בנושאי דת ומדינה.

90% מבין העולים שנדגמו בסקר גוטמן תמכו בהנהגת נישואים אזרחיים, בקיום תחבורה ציבורית בשבת ובפתיחת מקומות בילוי בשבת. מהסקר עולה כי שיעור התמיכה של העולים בחיזוק סממנים חילוניים הוא גבוה בהשוואה לשיעור התמיכה בהם בקרב האוכלוסייה היהודית הוותיקה.

לדעת החוקר אשר כהן, חילוניותה של העלייה איננה תופעה חולפת. לא רק שהעולים נוטים לשמור על ייחודם הלשוני והתרבותי, אלא שהמאפיינים החילוניים של העולים אינם בבחינת תכונה ייחודית חריגה בחברה היהודית הישראלית. כמו כן, באוכלוסייה היהודית הוותיקה פועלת קבוצה חברתית גדולה בעלת עמדות חילוניות מובהקות, והיא מנסה לרתום את העולים למאבקים השונים בתחום יחסי הדת והמדינה. קבוצה זו רואה בכל העולים, גם באלה שאינם יהודים על-פי ההגדרה הדתית, יהודים בדיוק כמותם, ומוכנה לקלוט אותם אף ללא גיור על בסיס ההזדהות עם החברה הישראלית. ¹