| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ראשיתה של הפרשה שתתפרש אחר כך כפרשה של כפייה אנטי-דתית היתה במארס 1948: קבוצת עולים ראשונה במחנה העולים בחדרה ביקשה מאנשי מחלקת התרבות של הוועד הלאומי, בראשותו של נחום לוין,5 שייקחו על עצמם את חינוך ילדיהם, ומחלקת התרבות נענתה לבקשה בחיוב. נכונותם של אנשי מחלקת התרבות היתה במידה רבה מאוד תולדה של מניעים ציוניים-חלוציים, ובתחילה נעשתה מלאכת החינוך כולה בהתנדבות. במשך שנת הקמת המדינה התרחבה הפעילות החינוכית ונעשתה מורכבת יותר ויותר. במחצית השנייה של 1948 – מהכרזת העצמאות ועד לסוף דצמבר – עלו ארצה 102,000 עולים. בשנת 1949 עלו עוד 240,000 עולים.6 מערכת החינוך במדינה שזה עתה נולדה כרעה תחת עומס של עשרות אלפי תלמידים חדשים שהיה עליה לקלוט, ללמד ולחנך. בממשלת המדינה הזמנית לא היה שר חינוך. רק ב- 10 במארס 1949 נכנס לכהונתו שר החינוך הנבחר הראשון זלמן שזר. שתי המחלקות העיקריות במשרד החדש אשר הקים היו המחלקה לחינוך והמחלקה לתרבות. המחלקה לחינוך בראשותו של ד"ר ב' בן-יהודה שהיתה אמורה להיות אחראית על כל מוסדות החינוך בארץ, ובתוכם ילדי העולים, היתה נתונה בעומס רב, ועניין החינוך במחנות הוזנח עד לראשית שנת הלימודים תש"י.7 המלאכה הושארה אפוא בידי נ' לוין ואנשיו ממחלקת התרבות, ואלו, כאמור, עשו אותה בתחושת שליחות. נחום לוין, איש מפא"י, עסק בקליטה תרבותית של עולים עוד בשנות השלושים. הוא היה מראשי הקולטים של העלייה הגרמנית, אירגן עבורם קורסים בעברית לילדים ולמבוגרים וכן פעילות תרבותית ציונית אחרת.8 לענייננו מעניינת העובדה כי בסוף שנות השלושים היתה מגמה למנותו כעורך-על של העיתונות הגרמנית שהופיעה אז בארץ. הדבר עורר מחאות קשות אצל יוצאי גרמניה אשר ראו בהצעה למנות את לוין כ'קומיסאר' חוסר אמון בכשרותם הציונית.9 בסופו של דבר לא יצא המינוי אל הפועל. לוין ואנשיו בנו עבור ילדי מחנות העולים 'מערכת חינוכית אחידה', שתפיסת עולמה הבסיסית היתה ציונית-סוציאלית הנוטה לחילוניות (בנוסח האתוס החלוצי שרווח באותם ימים ביישוב הארץ-ישראלי). בניגוד לכלל מערכת החינוך, שבה ניתנה להורים זכות בחירה בין ארבעה זרמים פוליטיים חינוכיים – הזרם-הכללי, זרם-העובדים, זרם-'המזרחי' וזרם-אגודת-ישראל – לעולים במחנות העולים לא ניתנה כל אפשרות בחירה לגבי ילדיהם. במחנות העולים כפו עליהם למעשה 'חינוך אחיד', אשר התחשב רק במקצת תכניו ופעילויותיו בעובדה שרבים מן העולים היו בעלי זיקה לדת ולמסורת היהודית.10 את 'החינוך האחיד' ואת מניעת אפשרות הבחירה מן העולים נימק נ' לוין לפני ועדת פרומקין בשורה של נימוקים: (א) 'הם אינם מוכשרים לכך, הם אינם מבינים, הם ממורמרים, התנאים שם איומים ואסור להכניס לשם מלחמת תרבות'; (ב) 'הילדים מתחלפים במחנות'; (ג) 'חוסר חדרי דיור'; (ד) 'חוסר תקציב'; (ה) 'מבחינה פדגוגית פשוטה מה כבר נותנים לילדים האלה במסגרת זאת, במשך שלוש שעות שניתנו בהתנדבות המורים [משך ההוראה היה ארוך יותר. אחרי תקופה קצרה היא נעשתה בעיקרה בשכר – צ"צ], אם לא קצת עברית, קצת ידיעת הארץ, קצת טיול וקצת זמר עברי?'11 הנימוקים שהביא לוין מעידים על רגשות עליונות ופטרנליזם,12 שאפיינו את קולטי העלייה באותם ימים, על ההתייחסות אל מחנות העולים כאל אקסטריטוריה13 (גם חוק המדינה – חוק חינוך חובה שנחקק בספטמבר 1949 וקבע את זכות ההורים לבחור בין הזרמים השונים – לא הוחל עליהם), על מגבלות אמיתיות של דיור, תקציב וכוח הוראה, שאמנם היו קשות מנשוא. יחד עם זאת יש לציין כי בבסיס נימוקיו של נ' לוין ל'חינוך אחיד' היה נימוק מרכזי שעליו לא הצהיר בגלוי: אמונה עזה כי האידיאל הפועלי-החלוצי הוא האידיאל האחד הנכון שעל פיו יש לעצב את ילדי העולים ואת חינוך הדור. אידיאל זה, להשקפת אנשי תנועת העבודה ומרבית היישוב בארץ עם הקמת המדינה, הוכיח את עצמו בעת בניית היישוב העברי בארץ-ישראל מימי 'העלייה השנייה העובדת' ואילך. הוא ששינה את האופי 'היהודי הגלותי', ברוחו נוצרה ההתיישבות העובדת, הוקמה ההגנה העברית וחל מהפך בתרבות העברית. בנאומיו של נ' לוין ניתן למצוא הטפה ברורה לערכי תנועת העבודה ול'עולם אידיאי המחבק זרועות עולם, אנושי-עברי, חי ותוסס, אשר נושאו הוא ציבור העובדים בארץ ותוכנו כיבוש שממות הארץ בעמל כפיים, במתח חלוצי, בצדק חברותי.14 ביומנו כתב לוין: 'ירושלים של מעלה יש להם [לעולים – צ"צ] די והותר; יש להוסיף להם ירושלים של מטה'.15 בדיון סגור של צמרת מפא"י הזהיר: 'כל המחנות מוצפים היום בחורי ישיבה... הם מייצגים כוחות השחור בארץ. הם לא יחנכו את הילדים האלה ואת הנוער הזה לחלוציות ולהליכה לנגב... המלחמה כאן היא מלחמה על דמותה של העלייה.16 היה ברור לו ולחבריו כי הדרך היחידה לבניין הארץ איננה דרכם של בני הישיבות הפורשים מן העבודה ודוחים את שירותם הצבאי, אלא דרכם של החלוצים הציונים הפועלים ברוח תנועת הפועלים והמזדהים עם ערכיה. נ' לוין ואנשיו הגשימו – ביודעין ובלא יודעין – את הקו הכללי שאליו כיוון בן-גוריון, אשר קבע כי עלינו לקחת את העולה שהוא 'אבר מדולדל, מוזנח, מתנכר ומנוכר... ונקנה לו במהירות הלשון, אם אינו יודע עברית, וננחיל לו ... את ידיעת הארץ, ונכניס אותו למסגרת לאומית, בסביבה מחנכת, ונלמד אותו עבודת האדמה... וכך נבנה עם מאוחד בלשונו, בהכרתו, בעוז רוחו, דבק בארצו ובעצמאותו'.17בן-גוריון, וכך גם רבים מחבריו עמו, האמין בסיסמה של 'כור ההיתוך' שהיתה מקובלת באותם הימים בארצות-הברית של אמריקה. אולם בניגוד לאמריקה סבר כי כאן בארץ 'השאלה הבוערת היא ... שאלת הזמן, הקצב. באמריקה פעל כור ההיתוך במשך שלוש-מאות שנה, ותהליך ההתמזגות טרם נסתיים: אבל אמריקה יכולה לחכות, כי השלד העיקרי שלה היה איתן ... לא כן ישראל. לנו אין זמן [ההדגשה במקור – צ"צ] ההיסטוריה דוחקת אותנו ... יש ביכולתנו לעצבו [את הנוער – צ"צ] וליצור דמותו לפי צורכי התקופה המכרעת של הנחת היסודות'.18 אולם בן-גוריון, כפי שעוד נראה, התכוון לשיטות סיגול אחרות מאלו של נ' לוין וחבריו.
לחלקים אחרים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
