ועדת פרומקין : תגובת החוגים הדתיים

בחוגים דתיים היתה מודעות לתהליך עיצוב ילדי העולים ברוח הנוגדת את השקפתם, אולם הם התעוררו למחות כנגד התהליך רק אחרי חודשים רבים ובעיקר אחרי מחאותיהם הקולניות יותר של עולי תימן.¹⁹ נראה שזעקותיהם ומחאותיהם של חוגים אלה מותנו עקב כמה סיבות: ריחוקם וניכורם מבני עדות המזרח,²⁰ הפלגנות הפנימית המרובה²¹ והחשש כי כל מערכת הקשרים הקואליציוניים עם מפא"י עלולה להתנפץ.²² עוד בשלהי 1948 כתב מ' שקדיאל, מאנשי החינוך של 'המזרחי', לרב י"מ קובלסקי, חבר הנהלת 'המזרחי': 'אלפים באים בכל שבוע. מכניסים אותם למחנות קלט מטעם הסוכנות ומקנים לילדיהם בתוך המחנות כעין חינוך אחיד באופן רשמי מטעם הסוכנות והמדינה. כעבור איזה חודשים עוזבים העולים את מחנות הקליטה ועוברים לערים ולכפרים ומקומות יישוב אשר הערבים נטשו. גם ההורים וגם הילדים "מעובדים" כבר כהלכה וממש בשיניים אפשר להציל משהו לחינוך הדתי שלנו.'²³

הוא קרא לתנועתו להתארגן ולפעול כנגד החינוך האחיד במחנות העולים, אך דבר לא נעשה משך חודשים ארוכים. רק בחורף 1949 החלו להישמע מחאות פנימיות וקריאות לעסקני המפלגה להתערב, והן הלכו והתחזקו לקראת הקיץ,²⁴ כלומר אחרי כשנה.

רק בקיץ 1949 הגיעה המחאה הדתית גם לכנסת. ח"כ ז' גלוסקא, נציג התאחדות-התימנים, הזהיר: 'ציבור יהודי תימן הוא הקרבן הראשון... האב והאם [עבדו קשה] לשם מטרה אחת ויחידה – למען תת לבנם או לבתם חינוך מתאים... הורים אלה עדיין מחכים, רוצים הם לדעת מה יהיה גורל בניהם. לעת עתה מחאתם היא אלמת, אבל מחאה אילמת זו תוכל להיהפך למחאה גלויה וסוערת. היום לא ירחק וצעקה גדולה תתפרץ מפיות האנשים האלה.'²⁵ באותה העת התארגנו אנשי החזית-הדתית, אשר כללה את 'המזרחי', הפועל-המזרחי,אגודת-ישראל ופועלי-אגודת-ישראל, כאיש אחד, זעקו והתקוממו כנגד הכפייה האנטי-דתית במחנות העולים ובמערכת החינוך כולה. ח"כ מ' נורוק טען ש'בזמן האחרון משתמשים באמצעים בלתי מוסריים, באיומים ובהבטחות שונות, לגזול מהורים דתיים את נשמות ילדיהם, נגד מצפונם ונגד רצונם'.²⁶ חברו ק' כהנא, איש פועלי-אגודת-ישראל, שיתמנה אחרי כמה חודשים כחבר בוועדת החקירה, קבע ש'קרו מקרים שילדים דתיים ... הועברו למקומות חופשיים, ויש לנו ידיעות על ילדים אשר ... חיים על אוכל יבש מפני שאינם רוצים לאכול טרפה ויש לנו ידיעות על ילדים שמניחים תפילין בהסתר מחשש עינא בישא'.²⁷ וחבר אחר שהיה איש הוועדה, ח"כ א"ח שאג, יצא כנגד 'אלה המכריזים על חינוך אחיד ורוצים לכפות עלינו את החינוך הכללי'.²⁸

אולם חבר החזית-הדתית האגרסיבי מכולם, שהשתמש בביטויים שאיש לפניו לא העז להשמיעם בפומבי, היה חבר הכנסת מטעם 'המזרחי', ד"צ פנקס. ח"כ פנקס, שהיה מן הפרלמנטרים הבולטים בכנסת הראשונה²⁹ ונחשב אחד המתנגדים של ציבור הפועלים,³⁰ הגיש לוועדת החינוך של הכנסת ביום ה- 28 בדצמבר 1949 שאילתה כתובה ובה קישר את הפעולה החינוכית במחנות העולים עם זוועות האינקוויזיציה וטען לרצח עם. ובניסוחו: 'איני יכול לציין את המצב במחנות אחרת מאשר כפייה מצפונית ואינקוויזיציה נגד דת ישראל. איני יכול לראות במה שנעשה במחנות אלה, אלא רצח תרבותי ודתי של שבטים בישראל.' ובדבריו הוסיף איום קשה: 'הדבר הזה – אם לא ייפסק – מן ההכרח שיביא למלחמת אזרחים ואף בדמים ממש.'³¹ בנאום שנשא בכנסת השתמש ח"כ פנקס בביטוי טעון אחר: 'אני שומר אתי עובדות שיוכיחו כי המחנות הם מחנות כפייה שקראו להם קצֶטים... אין נותנים להיכנס למחנות. האם המחנות אינם מדינת ישראל?'³² ראוי לזכור כי אמירות אלו נאמרו שנים אחדות בלבד אחרי שואת יהודי אירופה.

מחאות העולים ותלונות חברי הכנסת החלו להתפרסם יותר ויותר בעיתונות הארץ והגיעו כמובן גם לידיעת יהודי העולם. ככל שרבו המלים הבוטות, התעבו כותרות העיתונים וגברה הסערה בארץ ובעולם. חוגים דתיים שונים שיגרו מכתבים ומברקים לממשלת ישראל, ולראשונה מאז הקמת המדינה נערכו עצרות בהשתתפות אלפי יהודים נגד מדיניות הממשלה.³³ לכותרות מיוחדות זכו טיעוניו של ח"כ פנקס, והלחץ על ממשלת ישראל לשנות את מדיניותה הלך וגבר.

הערות שוליים:

רבים מעולי תימן היו קנאים ביותר להלכה היהודית. התימנים היו מרוכזים בשכונות, במושבים ובמחנות, מגובשים יותר ובעלי כוח פוליטי רב יותר מכל העדות האחרות. כבר בכנסת הנבחרת הראשונה היו שלושה חברי כנסת יוצאי תימן: ז' גלוסקא (התאחדות התימנים), א' טביב (מפא"י; כאשר נפטר הורתה צמרת המפלגה ל- 26 [!] איש להתפטר כדי שי' ישעיהו, גם הוא יוצא תימן, ייכנס לכנסת במקומו. וראה ישיבת מזכירות מפא"י מיום 4 במאי 1950, ארכיון מפא"י, בית ברל), ח' מגורי-כהן (חירות). עולי תימן גם זכו לעצות ולסיוע מבני עדתם שהקדימו לעלות ארצה, מ- 1881 ואילך. על הכוח הפוליטי המיוחד של יוצאי תימן בימי ראשית המדינה ראה בספרה של ח' הרצוג, עדתיות פוליטית – דימוי מול מציאות, תל אביב 1986.
ראה, למשל, את דברי מנהל מחלקת הקליטה בסוכנות, מבכירי החזית-הדתית, י' רפאל: בדיון בישיבת ההנהלה הציונית ב- 10 באפריל 1949 אמר בנוגע לאפשרויות העלייה היהודית מצפון-אפריקה: 'אין אנו מאחלים לעצמנו שזה יהיה המקור היחיד לעלייה' (הפרוטוקול – בארכיון הציוני המרכזי). כשבועיים אחר כך, ב- 29 באפריל, חזר על כך בניסוח דומה 'אליבא דכולא עלמא אין אנו מוכנים שרק זו תהיה העלייה' (הארכיון הציוני המרכזי); ח"כ מינץ התריע בוועידה הארצית החמישית של פועלי-אגודת-ישראל" בארץ-ישראל (י"ח אלול תש"י), כי מזלזלים מדי בבני עדות המזרח ואין קולטים אותם בפא"י. לחבריו אמר: 'יש לנו נוסחאות שונות. גם אנו לא מעור אחד... אם נזלזל בהם אין לנו יהודים אחרים... אל יחשבו יהודי פולניה, הונגריה כי הם "דאס אויבערשטע פון שטויסל" (כלומר: החלק העליון של החומר הנכתש, ופירושו: העדית, השאור שבעיסה) ואין רשות לשום יהודי לפסול יהודי אחר. איננו יודעים מנין יבוא משיח צדקנו... יש... רבבות יהודים שעדיין... לא נכנסו למסגרת שלנו, כי אין אנחנו יכולים לקבל אותם. ומה יהא עליהם?... אנו נעביר שאלה זו לדיון במועצת גדולי התורה והיא תדון בכל השאלה הזאת.' בתוך: ב' מינץ, מבחר כתבים (בעריכת ג' הרפנס), א, תל אביב תשל"ז, עמ' קצז; הרב י"ל מימון, המנהיג הישיש של הפועל-המזרחי, קבע בריאיון במעריב ב- 27 בנובמבר 1959: 'בין הספרדים קשה למצוא היום גדול אמיתי; אין כרגע! אף אנוכי כתבתי מפורשות: במאה השנים האחרונות ירדה היהדןת הספרדית!'
אמנם בכנסת הראשונה פעלו כמעט כל המפלגות הדתיות במשותף בחזית-דתית אחת, אך חזית דתית זו היתה מפוררת ולא החזיקה מעמד אלא שלוש שנים. גם בימי החזית-הדתית רבו הזרמים החינוכיים הדתיים – זרם-'המזרחי' וזרם-אגודת-ישראל – התנגחו זה בזה וניסו לחטוף איש את ילדי רעהו.
אנשי החזית-הדתית חששו כי עם ניפוץ קשריהם עם מפא"י רוב נבחרי הכנסת הראשונה, ובעיקר מפא"י ומפ"ם, אשר יחד היה להם רוב בכנסת, עלולים להתאחד ולקבוע בארץ חוקים ומסגרות אנטי-דתיות שתהיינה אחר כך בכייה לדורות. בן-גוריון וחבריו נתנו להם 'שיעור' בכיוון זה כאשר בפרק הזמן התפטרות הממשלה בפברואר 1951 ועד לפיזור הכנסת הביאו לכנסת שורה של חוקים שפגעו במפלגות הדתיות בנושאים כגון גיוס בנות, חוק שוויון האישה. וראה בנושא זה: מ' אונא, בדרכים נפרדות – המפלגות הדתיות בישראל, גוש עציון תשמ"ד, עמ' 218.
מכתב מיום כ"ח כסלו תש"ט, 30 בדצמבר 1948, בתוך תיק חינוך, תש"ט (גנזך הציונות הדתית, מוסד הרב קוק, ירושלים).
ראה גנזך המדינה, רוה"מ, ג/5543/3632 III .
דברי הכנסת, II, עמ' 1041 - 1042, ישיבה מיום 18 ביולי 1949.
שם, דיון מיום 26 ביולי 1949, עמ' 1141.
שם, עמ' 1142.
שם, עמ' 1155.
ח"כ ד"צ פנקס שימש כיו"ר ועדת הכספים. כתבי הכנסת הראשונה בחרו בו כ'איש השנה'. וראה: ת' שגב, לעיל הערה 15, עמ' 206 - 208. וכן ראה על אישיותו ופועלו: י' רפאל, לא זכיתי באור מן ההפקר, ירושלים 1981, עמ' 177; מ' אונא, לעיל הערה 22, עמ' 163 - 164; ד' בן-גוריון בכנסת ביום 18 באוגוסט 1952 ובספר שיצא במלאת שנתיים לפטירתו, השר ר' דוד צבי פנקס ז"ל (ללא שם עורך), תל אביב (ללא שנת הוצאה).
ראה מ' אונא, לעיל הערה 22, עמ' 163.
ד"צ פנקס ציטט את השאילתה שלו לוועדת החינוך מיום 28 בדצמבר 1949 בנאומו בכנסת מ- 28 בפברואר 1950, דברי הכנסת, IV, עמ' 884.
שם, עמ' 885.
ראה במכלי המכתבים אל בן-גוריון מחודשים ינואר ופברואר 1950, ארכיון המכון למורשת בן-גוריון [להלן: אב"ג].