ועדת פרומקין : החלטה על הקמת ועדת החקירה

לבן-גוריון, אשר בעצמו החליט על הקמת ועדת החקירה הממשלתית,³⁴ אחרי שוועדה דומה החלה לבדוק את הנושא מטעם ועדת החינוך של הכנסת,³⁵ לא היתה כל אפשרות אחרת לבד מהקמת ועדת פרומקין.³⁶ לו לא היה מקים את ועדת החקירה נראה כי היו עלולים לקרות לפחות שלושה דברים שמפניהם חשש ביותר: (א) הקואליציה הממשלתית, שהוקמה רק כעשרה חודשים קודם לכן, היתה מתפרקת; (ב) התסיסה במחנות העולים ולחצי העולים היו גוברים; (ג) דימוי המדינה הצעירה בחו"ל היה נפגע, ויש להניח כי עובדה זו היתה עלולה להשפיע על יכולת גיוס הכספים מן העולם הרחב. בעת המחשבה על הקמת ועדת החקירה ציפה בן-גוריון להרחיב את הקואליציה על ידי הסכמים עם מפלגות אחרות (משא ומתן התנהל עם מפ"ם ועם הציונים-הכלליים). הוא קיווה להקטין את המשקל והתלות בחוגים הדתיים. היה ברור לבן-גוריון כי תהליך הרכבת הוועדה ותהליכי עבודתה עד השלב של הגשת מסקנותיה יימשכו חודשים אחדים, ובינתיים התכוון לשנות את המציאות הקואליציונית.³⁷

מלכתחילה נקבעה ועדת חקירה פחות או יותר מאוזנת: כמחציתה חברים דתיים וכמחציתה חברים חילוניים. היושב ראש היה אדם חילוני – השופט העליון לשעבר גד פרומקין.³⁸ בעת הדיונים הראשוניים היתה כוונה כי יהיו בוועדה שני חברים מטעם מפא"י. אולם בסופו של דבר, בגלל לחצי סיעת 'הספרדים' שהיתה גם היא חלק מן הקואליציה הראשונה, מונה רק חבר אחד ממפא"י – ח"כ י' בן-צבי – וחבר חילוני אחר מסיעת 'הספרדים' – ח"כ א' אלמליח.³⁹ כיוון שמשימת הוועדה היתה לפשר בין הציבור הדתי לבין הציבור החילוני, טבעי היה לבחור בשני חברים חילוניים שהיו ידועים בפתיחותם כלפי העדות השונות וכלפי המסורת. גם מן הצד הדתי נבחרו שני חברים שנחשבו אצל אנשי מפא"י כאמינים ומקורבים לרוח הפועלים: ח"כ ק' כהנא, חבר קיבוץ חפץ-חיים ונציג 'פועלי אגודת ישראל', וד"ר א' בארט, איש 'המזרחי'. בהחלטת הממשלה מיום ה- 17 בינואר 1950 נאמר: 'אם לא יוכל ד"ר א' בארט להשתתף ייקבע ממלא מקום לו על ידי ראש הממשלה בהסכם עם שר הפנים.'⁴⁰ בסופו של דבר א' בארט לא קיבל עליו את המינוי ובמקומו מונה ח"כ א"ח שאג. על חילופין אלה אמר י' גורפינקל בישיבה סגורה במפא"י: 'המצב הורע כאשר אחד מחמשת החברים, הד"ר בארט, יצא את הוועדה ובמקומו נתמנה הרב שאג. אנחנו חושבים את חילופי הגברא האלה ללא טובים. אם כי בארט גם כן איש המזרחי, אולם הוא יותר מסוגל מהמועמד שבא במקומו לבדוק את הדברים באופן אובייקטיבי.'⁴¹ כמזכיר הוועדה התמנה איש מפא"י יוצא תימן, י' ישעיהו.⁴²

ואף על פי כן, מיד אחרי מינוי הוועדה רבתה עליה הביקורת, ורבים בתנועת הפועלים הניחו מראש כי מסקנותיה עלולות להיות לא אובייקטיביות ובלתי מקובלות עליהם.⁴³ כך טענו במפ"ם כי מדובר ב'ועדת פיוסים' וכי 'ועדה זו, על הרכבה, מופנית נגד זרם העובדים ואין בה איש התומך בזרם העובדים'.⁴⁴ ובדיון אחר הטיחו בפני מפא"י והדתיים: 'ועדת החקירה המשפחתית שלכם.'⁴⁵ אפילו מזכיר מפא"י, ז' אהרונוביץ (ארן), התבטא בביקורתיות בהנהלת סיעת מפא"י בכנסת וקבע כי 'מחוץ לחברנו יצחק בן-צבי [הוועדה] מורכבת מאלמנטים בורגניים-דתיים'.⁴⁶ בדומה לו אמר י' גורפינקל (גורי): 'אנו מאוד איננו מרוצים מההרכב של הוועדה הזאת. אנחנו חושבים שלא היה כל צורך להרכיב ועדה דווקא בהרכב כזה, שבין חמשת החברים יהיה רק פועל אחד.'⁴⁷ חריף יותר היה פ' לוביאניקר (לבון) שקבע: 'אם יכלו להיות בוועדה שני אנשים דתיים שהם הגונים, הרי אפשר היה למצוא גם שני אנשי הסתדרות הגונים... הרכב הוועדה איננו כפי שצריך היה להיות בעניין כה חמור כמו ועדת חקירה זאת.'⁴⁸

בן-גוריון הגיב על הטענות בדבר הרכב הוועדה עוד בסמוך לתחילת עבודתה ואמר:

על הוועדה הוטל לברר עובדות ולא לקבוע מדיניות. אינני יודע מדוע שופט כמו פרומקין איננו נאמן בחקירה... פרומקין בעיני נאמן שיחקור וימסור את העובדות כמו שהן: בן-צבי ודאי שאיננו פסול. אשר לרב שאג, את דעותיו אני יכול שלא לקבל בכל שאלה, אבל הוא אדם ישר ולא יכתוב שהוא מצא כפייה במקום שלא מצא כפייה. הוא הדין לגבי כהנא. מי שמכיר אותו יודע שזה אדם ישר ותמים ואפשר להאמין לו אם הוא יעיד, אם היתה עובדה כזאת או לא היתה. אשר לאלמליח – בכל זאת אלה מחנות אשר ברובם אינם אשכנזים והיה מן הצדק כי ישתתף אחד אשר יכול לדבר בלשונם.⁴⁹

בעת מינוי הוועדה קבעה הממשלה את שלוש משימותיה: הראשונה במעלה 'לבדוק כל ההאשמות על כפייה דתית במחנות'. הוועדה החליטה כי יש קרבה רבה בין החינוך במחנות העולים לחינוך במושבי העולים החדשים וחקרה גם את הנעשה במושבים. משימה שנייה: 'לברר אם הקטרוגים בעיתונות נכונים ומי אחראי להם.' והמשימה השלישית היתה קצת תמוהה: 'לבחון מקורות התעמולה בחוץ-לארץ בקשר עם ההאשמות האמורות.'⁵⁰ כאן היה צפוי מלכתחילה שהבדיקה תעלה את אשר העלתה: כי התעמולה בחוץ לארץ קשורה בראש ובראשונה בפרסומים בארץ.⁵¹

ועדת פרומקין עסקה במטלותיה במשך כשלושה חודשים וחצי, מה- 21 בינואר עד ה- 9 במאי 1950, היום שבו סוכם הדו"ח והוגש רשמית לממשלת ישראל. הוועדה התכנסה לשלושים ושלוש ישיבות ושמעה מאה ואחד עדים. כמו כן סיירה הוועדה ב'מחנות העולים המאוכלסים ביותר, היינו גוש המחנות שבעין שמר, בית ליד, ראש העין ובאר יעקב'.⁵²

יו"ר הוועדה, השופט העליון לשעבר גד פרומקין היה אמור לכאורה לכוון את הוועדה לאופי חקירה משפטי. אולם הוא לא נהג כן.⁵³ דו"ח הוועדה כולל עשרות עדויות של אישים שונים – עולים, מדריכים, מורים, עסקני מפלגות, פקידים בכירים ושרים – ואין עדויות אשר נבדקו בבדיקת 'שתי וערב' בחקירות צולבות וחוזרות.

מתמיהה במיוחד העובדה כי אנשי תנועת הפועלים ונציגם בוועדה י' בן-צבי לא תבעו זאת משך כל חודשי עבודת הוועדה. היה יסוד לטיעוניו של בן-גוריון אחרי קבלת הדו"ח, במכתב פרטי לעו"ד י"ש שפירא, כי 'הקריאה בדו"ח בלבד מעוררת תמיהות רבות. יש עדות מפי השמועה, יש יחס קדום לעדים מסוג אחד ויחס הפוך לעדים מסוג שני. ויש מרחק רב בין הדו"ח ובין המסקנות, משום כך לא קיבלה הממשלה הדו"ח – אלא המסקנות בלבד, וגם אלו – בכללן'.⁵⁴ אולם למסקנות הדו"ח ולאופן שבו הממשלה טיפלה בהן עוד נחזור בהמשך המאמר. לענייננו חשוב להזכיר כאן, עוד לפני פירוט עדויות מתוך הדו"ח, כי היו אלו עדויות חד-צדדיות וסובייקטיביות, וכי ועדת החקירה לא ניסתה לאמתן באופן אובייקטיבי יותר.

הערות שוליים:

על פי דברי שר החינוך שזר בישיבת סיעת מפא"י בכנסת + חברים, 26 בינואר 1950 (ארכיון מפא"י, בית ברל).
חברי ועדת הבדיקה מטעם ועדת החינוך של הכנסת היו ר' כהן (ויצ"ו), ד' נצר וי' סמילנסקי (מפא"י), ד"צ פנקס (החזית הדתית) וא' רזיאל-נאור (חירות). וראה: א' דון יחיא, שיתוף וקונפליקט בין מחנות פוליטיים: המחנה הדתי ותנועת העבודה ומשבר החינוך בישראל, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל"ז, עמ' 629 ואילך.
החוקרת איל כפכפי טוענת כי ועדת החקירה לא היתה אלא ניסיון מצדו של בן-גוריון 'להביא את האבסורד עד הסוף, להגדיל את רתיחת המשבר עד כדי כך שלא יוכל עוד להיפתר בתוך המסגרת הקיימת'. כלומר: לטענתה, בן-גוריון שאף להביא למימוש תכניתו רבת השנים לביטול הזרמים בחינוך ולהנהגת חינוך ממלכתי וניצל את ועדת פרומקין לצורך זה. אינני מקבל את גירסתה של כפכפי. בשונה מכפכפי טען החוקר אליעזר דון יחיא, כי שנה מאוחר יותר, בחורף 1951, שאף בן-גוריון להחרפת המשבר עם החוגים הדתיים.לטענה זו אני מסכים. אז היו לבן-גוריון שיקולים אחרים: הוא עייף מן המשבר המתמשך עם הדתיים וממאבקי הזרמים בחינוך, רצה בחירות חדשות, ודאג לקיומן ביולי 1951. בחורף 1951 כבר עמדה העלייה הגדולה לפני סיומה, המצב הכלכלי השתפר והשאלות שבפניהן עמדה המדינה היו שונות לחלוטין מאלו שבסוף 1949 ובראשית 1950. אז, אמנם, תרמה החרפת המשבר להשגת אחת ממטרותיו של בן-גוריון: ביטול הזרמים בחינוך. וראה: איל כפכפי, 'הפשט הדתי: הסיכוי שאבד', מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים, 31 (קיץ-סתיו תש"ן), עמ' 83 - 85; א' דון יחיא, לעיל הערה 35, עמ' 755 - 768.
בלשכת מפא"י, ב- 2 בינואר 1950, דיווח ז' אהרונוביץ (ארן) על המצב במפלגה ובמדינה בראשית שנת 1950. הוא מ סר את דבריו בלשכה, 'אין לו אפשרות להעלות אותם בישיבות המזכירות והמרכז, שהן פומביות למחצה, מחשש פן תצאנה לרחוב'. ובלשכה אמר: 'בענייני חוץ המשבר חמור מאוד. בשטח הכלכלי אנו מתקרבים למשבר קשה וחמור. אין לנו דיביזים. 1950 תהיה שנה חמורה מאוד, מכאן המאמצים הנואשים שהשקענו בעניין הרחבת הקואליציה. אינני חושב כי הקואליציה הנוכחית תוכל להעמיס על עצמה את המצב ההולך לקראתנו' (ארכיון מפא"י, בית ברל). בישיבת מרכז מפא"י, ב- 2 בפברואר 1950, דיווח למרכז על פניות בן-גוריון למפ"ם ולציונים-הכלליים כדי שיצטרפו לקואליציה. במזכירות מפא"י, ב- 12 במארס 1950, הסביר ז' אהרונוביץ מדוע נכשל משא ומתן קואליציוני בן ארבעה חודשים עם מפ"ם (ארכיון מפא"י, בית ברל).
מינויו של ג' פרומקין לתפקיד בא בהמשך למכתב שכתב לו ד' בן-גוריון ביום 30 באוגוסט 1949: 'לפי הצעתי קיבלה הבוקר הממשלה החלטה למלא את ידי ראש הממשלה למנותך מינוי של כבוד לאחת הוועדות הממשלתיות המתאימות' (אב"ג, תיקי המכתבים). מכתב זה הוא סופה של פרשת חקירה שהתנהלה נגד פרומקין, שבעקבותיה לא מונה לשופט בבית המשפט העליון בעת המעבר מן השלטון הבריטי לשלטון העברי בארץ-ישראל. וראה גם: ת' שגב, לעיל הערה 15, עמ' 213; וכן: ר' בונדי, פליקס: פנחס רוזן וזמנו, תל אביב 1990, עמ' 422; ג' פרומקין עצמו כתב בסוף ספרו האוטוביוגרפי דרך שופט בירושלים כי פרש מכס המשפט מרצונו. תל אביב תשט"ו, עמ' 474.
מלכתחילה היתה כוונה למנות שני חברי מפא"י לוועדה, אולם 'שטרית הקים סקנדל', ואיש מפא"י השני הוחלף באיש סיעת 'הספרדים' (ישיבת סיעת מפא"י בכנסת + חברים, 26.1.50, ארכיון מפא"י, בית ברל).
גנזך המדינה, ג/7263/33/5.
ישיבת סיעת מפא"י בכנסת + חברים, 26.1.50, ארכיון בית ברל.
היה משקל מסוים, אם כי מוגבל, גם למזכיר הוועדה. בתחילת עבודת ועדת פרומקין היו פניות שונות להחליפו בטענה כי התימנים מפחדים להעיד בוועדה בגלל נוכחותו וקשריו עם מוסדות המפלגה וההסתדרות. וראה בעניין זה את מכתבו 'המרגיע' של ג' פרומקין ל'ועדה לפעולה במחנות מטעם החזית הדתית המאוחדת' מיום 1 במארס 1950. גנזך המדינה, רוה"מ,
ג/5543/3631III. יש להניח כי גם אחרי המכתב היו יוצאי תימן שחששו להעיד.
שניים מחברי הוועדה, ח"כ א"ח שאג וח"כ י' בן-צבי, שהיו מוכרים בציבור ביושרם הרב, הצהירו בישיבה הראשונה של הוועדה כי למרות זיקתם הפוליטית הברורה הם יפעלו לתוצאות אובייקטיביות של החקירה. ח"כ שאג אמר: 'אם כי אני שייך לאחד החוגים הדתיים, אבל אני קובע, שכאן, בוועדת החקירה, משקיבלתי עלי את המינוי, נטלתי על עצמי להיות אובייקטיבי לגמרי. כאן עלי להשתחרר מכל מחשבה והשפעה מצד מישהו... הננו בבחינת בית משפט, בית דין, ועלינו להיות חופשיים מכל השפעה. אני מקווה, שכך גם יהיה' (פרוטוקול ועדת החקירה, ישיבה א', 25 בינואר 1950, הארכיון הציוני,A/164 116, עמ' 5). וח"כ בן-צבי אמר: 'אנו באים כאן לקבוע עובדות, ובשטח זה נדרשת מאתנו אובייקטיביות מוחלטת, מבלי שתהיה על כך השפעה מצד השקפות או אינטרסים של כל מפלגה' (שם, עמ' 7).
ח"כ ציזלינג, דברי הכנסת, IV, עמ' 678, ישיבה מיום 31.1.50.
שם, ישיבה מיום 19 ביוני 1950, עמ' 1758 - 1759.
ישיבת סיעת מפא"י בכנסת + חברים, 26.1.50 (ארכיון מפא"י, בית ברל).
שם.
שם.
שם.
דו"ח פרומקין, עמ' 1.
לבן-גוריון היה ניסוח משלו של משימות הוועדה: 'מתפקידה של הוועדה לחקור שלושה דברים: (א) טענות נגד כפייה דתית במחנות, אם היו מקרים כאלה או לא. (ב) היא צריכה לברר את מקורות ההסתה נגד הממשלה בקשר עם המחנות. (ג) היא צריכה לברר מנין החלה ההסתה באמריקה. היא צריכה לברר שתי טענות: (1) טענה נגד מנהלי המחנות, כאילו הם הכניסו כפייה דתית; (2) התעמולה שהתנהלה נגד הממשלה ונגד מנהלי המחנות.' ישיבת סיעת מפא"י בכנסת + חברים, 26.1.50, ארכיון מפא"י, בית ברל.
דו"ח פרומקין, עמ' 6.
השופט לשעבר פרומקין אמנם פתח את הישיבה הראשונה של הוועדה בקריאת פקודת ועדות החקירה, סעיף 5, ועמד על כך שכל עדות לפניה כמוה כעדות בבית משפט. אולם תהליך חקירת העדים לא דמה לתהליך חקירתם בבית דין (פרוטוקול ועדת החקירה, ישיבה מיום 25.1.50, הארכיון הציוני, 'A/164 116).
מכתבו של ד' בן-גוריון לח"י שפירא, 7 ביולי 1950, אב"ג, תיקי המכתבים.